כולם שאלו אותי אתמול: נו, אז כותבת על מינימל קומפקט?
אבל מה יש לי לכתוב על מינימל קומפקט? יש לי הרבה מה לומר בעקבות ההופעה המרגשת של "יאפים עם ג'יפים", יותר מכפי שמצאתי זמן השבוע לשבת ולשפוך אל המקלדת. אבל על מינימל? מה אומר? מה אפשר להגיד חוץ מ"מעולה!!!" בעיניים בורקות? חשבתי על משפטים, כותרות, אסוציאציות, ואת כולם כתבתי באיחוד הקודם. הלהקה הזו היא כמו קפסולת זמן, שנפתחת ונסגרת קצרות בכל איחוד, ממשיכה בדיוק מאותו מקום כאילו לא עברו שנים, קמטים, שערות לבנות ושאר צרות הזמן. מינימל קומפקט היא מנייה בטוחה: להופעות הבודדות שלה מדי כמה שנים אתה הולך בהתרגשות שגורמת למוח שלך לנגן את שיריה מעצמו כבר מהבוקר ומצפה לצאת מאושר עד הגג ולחייך מאוזן לאוזן, וזה בדיוק מה שאתה מקבל.
אז אין מה לומר ולנתח. רק להיות מוקסם מהרגעים הקטנים: סמי ומקס פורצים בריקוד במעגל בניתורים כאילו חזרו אחורה 50 ומשהו שנה לימי הגן. להסתכל על ברי שמנצח מהצד על העסק ומחלק הוראות, מאושר מעצמו כשהשיר נעצר בדיוק עם הינתן הסימן ותופס את פניו ב"אלוהים, איזה לילה!" כשהתקשורת שוב משתבשת באופן חינני, ובפעמים אחרות עומד בפרצוף בוחן ורציני כשל מורה ומסמן עם הראש כן ולא כמבוגר האחראי המשגיח על הילדים. הבעיטה בבטן שמגיעה כשסמי פתאום מרים מקלו על הסנר כמה סנטימטרים ממך. הליין של הבס שמנוגן ממש בחבטות ביד פתוחה על כל המיתרים ב-The Well. הבס, הבס, בכל שיר. כמה נוכחות יש לבס במינימל קומפקט. המפגש המחודש עם ההתחרעות של פורטיס על הגיטרה שעליה ויתר בסיבוב הסולו האחרון. האיטיות המכשפת של Loosing Tracks, לצרוח עם כולם את הפזמון של Deadly Weapons עם העלייה לפלצט בסוף ה-"the only danger". הפנים הזורחות של ליאור שעומד מאחוריי, שבשירים הראשונים צורח כל מילה ומילה אפילו יותר חזק מהרמקולים. להסתכל על ברי כשהוא מנסה לשחזר את הריצה הקבועה על הבמה עם הגיטרות בסולו של Piece of Green אבל כולם נעמדים לו במיקום הלא נכון ופולשים לו לטריטוריה, והוא מנסה להשליט סדר תוך שמקס בכלל מסיים לו את השיר שתי דקות קודם… הקסילופון המצחיק של מקס, הצרחות של יונתי בפתיחה ל-Immigrant Song. שמישהו על הבמה סוף סוף שר יחד איתי את הטקסט הנלחש בפזמון של Inner Station ויודע את המילים! החיוכים, החיוכים. של כל אחד ואחד על הבמה ומולה.
מעולה. המשך…
לפעמים, כדי לשכנע את כוכב הטלוויזיה שלך להצטלם לסרט קולנוע כשהוא רוכב על אופניים או יושב על שפת ביצה, עליך להצטייד בהרבה גמישות, יצירתיות ומוכנות להתמודד עם קשיים לוגיסטיים רבים. זה לא בגלל שהכוכב שלך הוא פרימדונה קפריזית, אלא נובע מכך שהוא לא יותר מבובת גרב.
עכשיו כשהחבובות של ג'ים הנסון חוזרות לככב על המסך הגדול בסרט חדש, ראשון מזה שנים, זהו זמן טוב לחזור אל 1979, להרפתקה הקולנועית הראשונה שלהם: The Muppet Movie.
שיר הפתיחה היפהפה של הסרט, בקול צפרדע ערב
– הפוסט כולל ספויילרים ליהוקיים ועלילתיים, ראו הוזהרתם – כתבות קודמות ב"אפילו עז" על הנסון: מופע החבובות /רחוב סומסום
"החבובות כובשות את הוליווד", בשמו העברי, היה הסרט האהוב עליי בילדותי. ראיתי אותו בקולנוע כשהוקרן לראשונה בארץ, ועוד 900 פעם בערך בווידאו של סבא, אותו מכשיר קדמון מהתקופה שהיית צריך להזמין אותו חודשים מראש מחו"ל. בכל פעם הוא הקסים אותי מחדש.
רציתי לחצות את אמריקה במכונית אמריקאית ישנה עד בואך הוליווד כמו קרמיט ופוזי, לעוף באמצעות בלון בשמיים רחבי ידיים כמו גונזו, לכסות סטודיבייקר בציורים פסיכודליים עם האלקטריק מייהם (הקליפ של Today של סמשינג פמפקינס תמיד הזכיר לי את הסצנה הזו), ובכל פעם זמזמתי מחדש עם הסרט בהתרגשות את שיר הפתיחה המופלא, The Rainbow Connection. העולם של ג'ים הנסון והחבובות תמיד היה ידידותי ומסביר פנים, תמים ומאושר, מלא מוזיקה וצבעים ולא מעט פסיכופטים, במובן השמח והטוב של המילה.
והיתה את הסצנה ההיא, שראיתי הרבה פחות מ-900 פעם. יש לי חברה, גם שמה יעל (יש מיליונים כמונו), שהתחברנו בערך בזכות הסרט הזה. לא ברור איך בשיחה די ראשונית בת דקותיים, בעת המתנה בטירונות למסדר מול חדר האוכל של מחנה 80, הגענו לדבר דווקא על זה, אבל עד מהרה התברר ששתינו סבלנו מאותה טראומת ילדות: על אף שראינו את הסרט פעמים כה רבות, כמעט תמיד כיסתה כל אחת מאיתנו את עיניה באותה סצנה מצמררת בה מדען גרמני אכזר מנסה לכרות את מוחו של קרמיט האומלל. ידענו בוודאות שהטובים ינצחו, ראינו את הסוף הטוב שממתין מעבר לפינה, ועדיין התקשינו לסבול את מבטו העצוב והמפוחד של קרמיט מול אותו נאצי רע לב, ורק חיכינו באימה שהסיוט ייגמר כשהגברת השמנה תשיר (או במילים אחרות: כשמיס פיגי תופיע).
סיימנו טירונות, וכשהגענו לשירות הקבע ארזנו מזוודות ונסענו לאירופה. שם מצאנו קסטת וידאו של הסרט המיתולוגי שנרכשה מיד כדי להתמודד עם פחדינו האפלים.
מוזר לראות את נוף ילדותך ממרחק השנים. פתאום הכל נראה אחרת, אתה שם לב לדברים חדשים, מבין בדיחות שפספסת כילד, ובעיקר – מגלה שהמדען האיום הוא בכלל מל ברוקס, וזו הסצנה הכי מצחיקה בסרט.
מאז הספקתי לצאת לרוד טריפ בנופי מערב ארה"ב במכונית ישנה עד בואך הוליווד, לעוף באמצעות בלון בשמיים רחבי ידיים תוך כדי ששירו היפהפה של גונזו מהסרט, I`m Going To Go Back There Someday, התנגן לי בראש.
יעל השנייה, לעומת זאת, עדיין מסרבת בכל תוקף לצפות בסצנה ההיא. אז איך הכל התחיל?
סוף שנות ה-70. "מופע החבובות" פורצת הדרך (שעליה כתבתי בהרחבה כאן) הופכת להצלחה ענקית בטלוויזיה, והיוצר שלה, ג'ים הנסון, כבר מתחיל לתכנן את הפרויקט השאפתני הבא: להעביר את החבורה המופרעת שלו למסך הגדול. היה זה רעיון מהפכני שנתקל בסקפטיות רבה: הקהל והתעשייה רק נפתחו לרעיון שבובות יכולות להיות כוכביה הבלעדיים של תוכנית טלוויזיה למבוגרים, אך אז עוד היתה הפרדת מעמדות ברורה בין המסך הקטן לגדול. האם תיאטרון בובות יוכל להחזיק סרט קולנוע של שעה וחצי?
אבל ג'ים רצה ללכת רחוק יותר: הוא רצה לצאת מהתיאטרון, מה"קומפורט זון", ולהוציא את החבובות מאולם הצילום הסגור אל העולם האמיתי, כאילו היו שחקנים לגיטימיים בשר ודם. זה הציב בפני ההפקה בעיות לוגיסטיות אדירות, כאב ראש גדול וצורך לחפש פתרונות יצירתיים – בדיוק מה שג'ים אהב. המשך…
נתקלתי בשלט המעולה הזה בשלבי הכנה במאהל רוטשילד כשעה לפני צעדת המיליון.
מאז עברו חודשיים, ופקחים של העירייה. הוא כנראה כבר שוב שוכב על המיטה בבית הוריו.
מהרו נא והניחו בידיכם שלט.
נתראה הערב ברחובות.
"אני רואה אותנו כסוג של סמוראים, קמים בבוקר, לוקחים את החרב והולכים לשרוד"
(אבי בללי, ראיון לידיעות אחרונות, 2003)
אם היה זה יום טוב באמת, הוא היה מתחיל בשעה שמונה בערב, ברגע שהתיישבתי על הבר בויטרינה אהובתי, עם כוס לימונדה ורודה וצ'יזבורגר מנחם ומשיב כוחות, וקבלת הפנים החמה כתמיד של נתי.
אם היה זה יום טוב באמת שהיה מתחיל רק בארוחת הערב, כל מאורעותיו היו מתרחשים מוקדם יותר והייתי מספיקה לאוטובוס האחרון, ולא נזקקת לשירותיה של מונית מת"א לשרון במחיר שערורייתי, בסך יותר ממחצית הוצאותיי החודשיות הממוצעות על תחבורה.
אבל כשהלכתי לאורך הטיילת בחזרה מההופעה של נקמת הטרקטור ביפו, נהנית מהטאץ' הסתווי לבריזת הים, הודיתי שלמרות 12 שעותיו הראשונות של היום, היה זה ערב מוצלח ומעודד מספיק כדי להצדיק הוצאה כספית חריגה בצורה פנומנלית מבלי להיתקף היסוסים וחרטות, ואף לפוגג את מרביתו המבאסת.
זו לא היתה ההופעה הטובה ביותר של הטרקטורים שראיתי. אפילו לא קרוב. אין זה מעיד לרעה על טיבה, כמו לטובה על כך שראיתי כמה וכמה הופעות מעולות שלהם במידה יוצאת דופן שקשה להתחרות בהן. המשך…
לא פעם מכנים את המוזיקאים הקשישים המגיעים לארץ "דינוזאורים" או "מאובנים חיים". מסתבר שלפחות במקרה של חלקם (ג'וני ליידון ופול סיימון, למשל), זה אפילו נכון מבחינה מדעית. על אבות הפאנק בתקופת הפלאוזואיקון, על תחייתה המחודשת של תספורת אלביס פרסלי באנטארקטיקה, ועל הדרך המשונה ביותר להשיג דייט עם פרנק זאפה.
ג'וני רוטן, הגרסה האנושית. צולם בכנס המוזיקה של הייניקן בתל אביב, 2010.
טרילוביט בּוֹפּ
תכירו את גריגורי ד. אדג'קומב, פלאונטולוג נודע, או בעברית – חוקר בעלי חיים שנכחדו לפני מיליוני שנים. בדמיונכם אתם בוודאי חושבים עכשיו על דינוזאורים מפחידים, עצומי ממדים ומחודדי שיניים, מהסוג שכל מוזיאון טבע ישמח למלא בשלד של אחד מהם את חלל הכניסה שלו בתור מוצג מושך קהל. אך לא, גריגורי מיודענו כנראה חשב שדינוזאורים זה יותר מדי מיינסטרים, ובחר למקד את הקריירה שלו בחקר טרילוביטים.
הטרילוביטים הלכו על אדמת… בעצם, בתוך מי כדור הארץ, עצרו, התפגרו והתאבנו, וכל זה כמה עשרות מיליוני שנים לפני שהדינוזאור הראשון או קית ריצ'רדס בכלל נולדו. הטרילוביטים היו פרוקי רגליים ימיים, שזה בעצם דבר שנראה כמו משהו שאבות אבותיו של המין האנושי, לו היו קיימים אז, היו הורגים בכפכף אם היה נכנס אליהם הביתה (היו מינים בודדים בגודל חריג של כמה עשרות סנטימטרים, אז אולי טוב שלא מיהרנו להגיע). באותם ימים קדומים, כשהחיים בכדור הארץ היו רק בצעדיהם הראשונים, הטרילוביטים היו בכל מקום בהמוניהם. למעשה, עד כה התגלו כ-17,000 מינים של דמויי החרקים החייזרים הללו ברחבי הגלובוס (לעומת כאלף מיני דינוזאורים) – מה שמהווה צרה צרורה אם אתה פלאונטולוג נודע ובדיוק גילית עוד 5 מינים לא מוכרים.
הבעיה היא כזו: לכל מין של בעל חיים או צמח צריך לקרוא בשם. מציאת השם הנכון היא עסק מסובך גם כשאתה מחפש אחד עבור ילדך או להקת הרוק החדשה שהקמת, אבל בטקסונומיה המדעית אתה גם צריך לעשות זאת תוך עמידה בכללים קפדניים שניסח חוקר טבע שבדי במאה ה-18: בין השאר, השם חייב להיות ייחודי ויחיד במינו, בעל שתי מילים בלבד, כשהראשונה חייבת להיות שם הסוג אליו משתייך המין. ואם זה לא מספיק מורכב, את כל זה צריך לעשות בכתיב לטיני תקני.
לפעמים המילה השנייה היא "מצוי" בלטינית, או תיאור כמו "פחוס", "רחב", "ירוק". אבל הגיוון הוא אפעס מעט קשה לביצוע ככל שאתה מתקדם לכיוון מין הטרילוביט ה-15,780. אולי בשל כך, אדג'קומב ושותפו אדריאן החליטו לזרוע מעט אנרכיה במיון המדעי, ולקרוא ל-5 טרילוביטים חדשים שמצאו על שם חברי הסקס פיסטולס: Arcticalymene viciousi, Arcticalymene rotteni וכן הלאה. גם לפאנק האמריקאי מגיע ייצוג, הם חשבו, והעניקו לראמונס את אותו הכבוד: Mackenziurus johnnyi, M. joeyi, M. deedeei, M. ceejayi. וזו רק ההתחלה. גם סיימון וגרפונקל הוכנסו על ידם להיכל התהילה של המאובנים: Avalanchurus simoni ו-Avalanchurus garfunkeli לצד קרובי המשפחה Avalanchurus lennoni ו-A. starri. החצי השני של הביטלס גם הוא קיבל ייצוג טרילוביטי: Struszia mccartneyi ו-S. harrisoni.
מיק ג'אגר קיבל את Aegrotocatellus jaggeri, שלא רק שמנציח את שמו, אלא שגם שם הסוג בהתחלה פירושו "בובה רעה" בלטינית. וכמובן שאי אפשר בלי האדם שכנראה עוד הספיק בחייו לדרוך על טרילוביט אחד או שניים, הלא הוא עמיתו של ג'אגר, Perirehaedulus richardsi. המשך…
שני הדברים הבולטים ביותר במה שמתרחש בארץ בחודשיים האחרונים הם האחווה והיצירתיות. הפוסט הזה מוקדש לשני מביניהם, כפי שהצטייר לאורך שדרות רוטשילד.
בחודשיים האחרונים הסתובבתי לא מעט עם המצלמה בין אוהלים ואירועי מחאה. ככל שהתמונות הצטברו כך התמעט הזמן שלי לעבור עליהן ולפרסמן כאן. החדשות בארץ מתחלפות מהר מדי בשבילי. פתאום התמונות המקסימות מצעדת החלבנים או אלו מאירוע "לכלוך באוהל" נראות קצת מיושנות – לפרסם, לא לפרסם?
בחודשיים הללו, המאהל ברוטשילד התחיל מהוסס ומועט משתתפים (ראו לקראת סוף הפוסט), התרחב מדי יום עד להפיכתו לשכונה מלבבת בפני עצמו (יואב לרמן הנהדר כתב על זה כאן), התמתח עד קצה השדרה, החל לגדול מעל למידותיו, התכווץ וננטש בחלקו בבת אחת, עבר ניסיון חידוש וניסיון פינוי פתאומי, ומי יודע מה עוד יקרה בהמשך. ובכל זאת, הפוסט הזה חוזר לרגעיו היפים, ליצירתיות ולקריאטיביות הנפלאות ששוררות במחאה הזו, בעזרת קומץ מתוך מאות התמונות שצילמתי (כל כך חבל לי על אלו שנשארו בחוץ!). המשך…
ובבורסה אמרו שכולם מרוויחים
וכולם כאן שמחים וכולם מברכים
את כולם
כי כולם כאן אחים
הנשים כאן יפות והאוכל טעים
ים המלח מלא בדגים נפלאים
(מפעלי ים המלח שוקלים לאמץ את השורה האחרונה לקמפיין הבא)
האמן הראשון שבו נתקלתי במאהל בשדרות רוטשילד היה יהלי סובול. הוא הגיע עם אקוסטית והזמין את הנוכחים לחרב בזיופים את מיטב שיריו. באותו רגע היתה זו בחורה אלמונית שהמיטה קלון על "נשכור לנו חדר בדרום תל אביב ונחיה כמו גדולים" ("כמו גדולים" = עם אוברדרפט?). זה היה שיר מתבקש לאירוע, אבל אני חשבתי על תחילתו של שיר אחר. "שנים חסומות, שנים בלי רגש, שנים מהצד, מנותק". כל כך הרבה שנים חסומות כל זה פעפע בלי לפרוץ. ובסוף, כשזה קרה, ההתפרצות האדירה לא קרתה בזעם אלים. כן, יש גם זעם, אבל איכשהו הרבה ממנו הפך לסוג של סולידריות מפתיעה של שותפות לגורל, ואולי, אפילו, למין תקווה כלשהי לשינוי.
המאהל גדל כל כך מאז הלילה הראשון, בו עמדנו פחות ממאה איש עם מגפון ואוהלים בודדים (וללא תור בטוני וספה). עכשיו הוא עיר בתוך עיר, חיה ורוחשת, שכל הזמן קורה בה משהו היכן שהוא ללא לוח אירועים מסודר. לפעמים אתה שומע על זה בדיעבד וחושב לעצמך שכל כך חבל שאותו אמן לא נותן לך איזו התרעה מוקדמת במייל: "יעל, מחר בחצות בין שיינקין לבר אילן, סודי ביותר, נתראה!".
במאמר מוסגר, עלי לומר שבעיניי דווקא ההרצאות בנושאים חברתיים/ כלכליים/ תכנון עירוני והשיח הער (אם במעגלים מסודרים או הבינאישי) פעמים רבות מרגשים ומרתקים יותר מההופעות. מומלץ לנסות.
אבל על ההופעות המוזיקליות כנראה יותר מעניין לדווח ולהתנצח. ביום ראשון בלילה יש דיבור ערני מי ראה את מי. אחת מספרת רשמים מיהוא ירון, אחר מאוהד פישוף, אני מספרת על אוחנה בראס בנד (Oh*B*B) הנהדרים, וכל מי שהיה באותו לילה שכתבי מוזיקה אוהבים לומר עליו "מכונן" אומר בעיניים נוצצות ובמבט של ניצחון: "ברי".
אך בעיניי הרגע המוזיקלי הטוב ביותר במאהל לא היה של אמן גדול וחשוב (בקנה מידה מסחרי, הכוונה), הוא לא התרחש מול קהל ענק של מאות אלפי אנשים, ולא כלל להיט ממלכתי ואופטימי שכו-לם יכולים להתאגד סביבו. הוא קרה ביום ראשון בערב בשני שירים של הבילויים.
וזה לא כי התגעגענו. זה לא כי היתה שם איזו התרחשות מוזיקלית יוצאת דופן. זה פשוט כי הם שרו את מה שיש, מה שקורה סביבנו. המשך…
לפעמים השורה הנכונה משיר תופסת אותך במקום הנכון ובזמן הנכון. כך נתקלתי לפני שבוע במאהל שבשדרות רוטשילד בפתק הבא, תלוי על אוהל, מצטט שני בתים משיר שלא היכרתי. הפתק כבר לא שם היום, אבל המילים הללו צפות ועולות אצלי מחדש שוב ושוב.
תמונות וכמה מילים מהופעה שהספיקה למלא את גופי העייף באנרגיה כדי לכתוב עליה ב-5:30 בבוקר.
יש שירים שתמיד יהיו עבורך חלק מתקופה מסוימת. סווייד אצלי מתקשרים לצבא, למשמרת לילה בקראוון שבקצה הבסיס. שלוש בבוקר, הרדיו פתוח על ווליום מזעזע, ואנחנו צורחים עם ברט אנדרסון את הפתיחה של So Young, כי אין אף אחד ער מלבדנו כרגע בעולם.
ואין לנו באמת מושג מה הוא צועק שם, לפני שמתחיל הטקסט של השיר, ועוד אין אינטרנט ב-1996 כדי שנברר. זה לא באמת משנה. רק הצעקה הזו שרותחת ופורצת מבפנים והכוונה שבה, ואתה מבין ומרגיש את הכוח שבה, וצועק איתם מלל ג'יבריש עם מצלול דומה במלוא הכוונה, בשלוש בבוקר. Because we`re young, because we`re gone.
לשיר הזה, כמו Animale Nitrate או Trash, ואפילו The Beautiful Ones שתמיד מזכיר לי את הנסיעה לתוך סן פרנסיסקו אחרי שבועות ארוכים של נדודים בטבע (פתאום הרעש, ההמולה והאקשן של עיר גדולה שמצלצל לך כמו הפתיח מכל העברים), ולעוד הרבה אחרים של סווייד, יש תכונה נפלאה להישאר באותה נקודה, צעירים, רלוונטיים, שכל כך כיף לצעוק איתם ולהיות פתאום בבת אחת צעיר ב-15 שנה. So Young פשוט לא יכול להיות שיר בן כך וכך שנים, הוא שייך לרגע הזה, לגיל הזה שבו אין מספיק עבר מאחוריך כדי להסתכל בו ולראות את כל ההזדמנויות שפספסת, והעתיד לפניך כל כך גדול ורחוק שאין טעם בכלל להביט בו, כי ממילא מחכה לך שם כל כך הרבה זמן לפספס ולתקן. יש רק הווה.
יש הופעות שאתה בא לראות, להסתכל מהצד בהתפעלות. בזו אתה בא לצעוק את המילים, לחיות לרגע בתוך By The Sea כאן ועכשיו, גם אם אתה לא רואה כלום מעל הראשים הרבים סביבך. לא לשבת על כסא בשורה מסודרת, בלי יציעים מחורבנים ומרוחקים באצטדיון ענק, אלא מרחב צפוף וחם של המון חברים ואנשים שעומדים וצועקים ביחד את המוזיקה בכל הכוח ממעמקי הגרון ועד לקצות הידיים המונפות. כיף. המשך…
