דברים שלמדתי בעקבות זוג הזמנות חינם לאלטון ג'ון באצטדיון רמת גן.

– מאיפה הגיעו כל המכוניות האלה?
– זה בגלל ההופעה של אלטון ג'ון.
– מי זה?
– נו, הזמר הזה. אתה יודע, ההוא שהגיע.
(מתוך שיחה שנשמעה ברקע)

הדרך הבטוחה לכבוש את לב הקהל הישראלי בקיץ 2010 היא פשוט להגיע. ולהכריז על כך, רצוי כמה שיותר.
שלום ישראל! (מחיאות כפיים סוערות) אני כאן! (תשואות נלהבות) הגעתי! (הקהל משתולל) אף אחד לא יכול לעצור אותי מלבוא לכאן! (10 דקות של שריקות אוהדות וקריאות הלל) כן, אני עדיין כאן! (מטחי כבוד) כאן בישראל! (אייטם אוהד עם ציטוט מפי לימור לבנת) הגעתי למרות הכל! (צהלולים ומחולות) אפילו למרות הלחות! (שאגות הזדהות מצד ירושלמים בקהל)

ואז, כמובן, בשנייה בה הסתיימה ההופעה, האמן נמלט מהבמה כדי לברוח מהחור מוכה השרב הזה בהליקופטר ליעד שפוי יותר כמה שיותר מהר.
(לא שאנחנו לא היינו נוהגים כך לו יכולנו. ולא רק בגלל שחיכתה לנו עוד שעה פלוס של נסיעה בפקקים)

אפרופו פקקים: איך זה שדיווחי תנועה בגלגלצ מפרטים ארוכות על כל עומס של שש מכוניות במעלה יששכר, וכל טמבל שתיזמן 7 דקות ברמזור המקולקל בפאתי אום-רשרש – אבל שום מילה על הפקק המרכזי שבו אתה תקוע כבר 30 דקות?

ושמתם לב שבכל רכב שנושא על הפגוש האחורי את המדבקה עם הכיתוב "איך אני נוהג?", יש נהג שמצדיק תשובה בת ארבע קללות לפחות?

התהיתם פעם מה רואים מהשורה הרביעית לפני האחרונה ביציע הכי מרוחק מהבמה באיצטדיון רמת גן?
ובכן, אענה במשל: לפני שש וחצי שנים הייתי באפריקה. מדריך הספארי היה נחוש לאתר עבורנו את כל החיות הגדולות. ביום הרביעי הוא פרץ בקריאות: קרנף! קרנף! כולם אחזו במשקפות בהתרגשות ומיהרו לצלם את… אין לי מושג, לא ראיתי כלום. המדריך העביר לי את המשקפת המשודרגת שלו.
– תסתכלי לכיוון ההוא. רואה?
– הכתם מימין?
– לא, זה שיח. תסתכלי הלאה, כמה מטרים אחריו.
– אני רואה איזו נקודה שחורה.
– בדיוק!
– זה הקרנף?
– לא, זה פיל. הקרנף עשרים מטר מאחוריו.
נדמה לי שלשותפתי לטיול יש עד היום תמונה של "הקרנף" באלבום, ובה שדה ריק. מעין גרסה אפריקאית לחידת הציור השבועי לילד, שאף אחד לא מצליח לפתור ולצבוע בצבעים עליזים.

בשורה האחרונה רואים עוד פחות מזה, אבל לפחות אם תושיטו יד מתוחה לאחור יש מצב שתצליחו להגיע איתה למילקשייק בסניף מקדונלדס בקניון איילון.

כשאתם יושבים ביציע המרוחק אל תתלוננו על אי-סינכרוניזציה בין התמונה במסכי הוידאו לקול. אם תשימו לב, תנועות השפתיים במסך מקדימות את המילים, ולא להיפך. זו לא אי-סינכרוניזציה, זו העובדה שאתם נמצאים כל כך רחוק, עד שלוקח לקול זמן להגיע (הוא גם קצת נח בדרך, כי בכל זאת, הלחות).
המשך…

מכל הספרים שחיבר דוקטור סוס, הכותרת הכי מוצלחת שייכת ללא ספק לשם העברי של ספרו האחרון, "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!". באופן משעשע, את היכרותי הראשונה עם הספר ערכתי רק ב-2009, כשיצאתי מהארץ והגעתי למקום נפלא בשם ברילוצ'ה – עיר ארגנטינאית מקסימה ושטופת שמש שמצטיינת בתפאורה יפהפייה של נופים שלווים של הרים ואגמים תכולים ובאוכל מעולה ברחובותיה. הארגנטינאים היו כנראה טורחים להוסיף שברילוצ'ה היא גם בירת השוקולד של ארצם, אבל כל אדם בר דעת יעקם מולם את פרצופו ויילך לרכוש לינדט שוויצרי מיובא.
וכך בצהריים נאה אחד, כשהבנו שלעולם לא נצליח לבחור רק שתי עוגות לקינוח, קפצנו לאכסניה קטנה לקרוא לחבר, כדי שנוכל לתרץ הזמנת שלוש עוגות שונות (בכל אחד מבתי הקפה שהיינו עתידים לעבור באותו יום). על מדף הספרים להחלפה באכסניה נחו כמה מציאות בלתי שגרתיות, ביניהן שני ספרים בעברית מסדרת ה"מרים" (יש באתר משחק פינבול של מר בום!) של רוג'ר הרגריבס שכל כך אהבתי בילדותי, ולצדם תרגום עברי של הספר דנן של דוקטור סוס.

מיד כשראיתי את שמו של הספר על העטיפה, התאהבתי. כל כך נכון. מוטו של מכורי מסעות, ועם סימן קריאה לא מתנצל. מה צריך יותר? ולמרות זאת, דפדפתי הלאה. בפנים מחכה התלהבות מדבקת שעושה לך חשק לחלום ולרוץ ולרכוש כרטיס טיסה, ויש איורים של נופים וכדורים פורחים והבטחה למקומות מוזיקליים יותר "עם דגלים! עם פילים!". וכמו במסעות, הספר לא מסתיר את המקומות הפחות נפלאים בדרך, ומתאר גם את הקשיים, הבדידות, ההחלטות המבלבלות, הכאבים ברגליים, הסיכונים, ניווטים כושלים והמציאות האפורה והמייאשת של בירוקרטיה ותורים ארוכים. עליי לומר שקצת טיפשי בעיניי להרחיב על ספר שמתאר את כל זה הרבה יותר טוב ממני ואורכו רק כעשר דקות קריאה.
בעודי מעלעלת בין הדפים בברילוצ'ה הרחוקה, גיליתי שעוד תרמילאי הזדהה עמוקות עם הספר, עד כדי כך שטרח להוסיף הערה קטנה וחביבה בשוליו מניסיונו האישי:

(ריאל הוא המטבע הברזילאי, 230 ריאל הם בערך 130 דולר)

כמה עובדות מעניינות על דוקטור סוס:

ספרו הראשון נדחה על ידי 27 מוציאים לאור.
לפני שהפך לסופר ילדים מפורסם הוא התעסק בכלל בתחום הקריקטורות הפוליטיות. במלחמת העולם השנייה הוא עבר לאנימציה וקולנוע במסגרת מחלקת הסרטים של הצבא האמריקאי. אחד מסרטי התעמולה שכתב בצבא בוים על ידי פרנק קפרה ("אלו חיים נפלאים"), ואחד אחר אף זכה בפרס האוסקר.
אחד מספריו המפורסמים ביותר נוצר בעקבות מאמר במגזין 'לייף', על הקשר בין רמת הקריאה הנמוכה של ילדי ארה"ב לבין ספרות הילדים המשעממת. הוגטון מילפין, המו"ל של דוקטור סוס, החליט להיענות לאתגר והטיל על סוס לכתוב ספר שיעשה שימוש באוצר מילים מוגבל של כ-220 מילים מתוך רשימות של כ-400 מילים שיצרו מומחים לחינוך. סוס עבר על הרשימה עד שמצא חרוז: cat ו-hat. המגבלה התגלתה ככר פורה ליצירתיות, ומתוכה נולד "חתול תעלול", ואחריו נוצרו ספרים נוספים באותו סגנון.
חמש-שש שנים אחר כך התערב בנט סרף, המו"ל הנוסף של סוס, שהדוקטור החביב לא יצליח לכתוב ספר המורכב כולו מחמישים מילים לכל היותר. דוקטור סוס שוב עמד במשימה עם "Green Eggs and Ham", אבל על פי השמועות בנט לא שילם לו את 50 הדולר עליהם התערבו. היות והספר תורגם לשפות רבות ונמכר במיליוני עותקים ברחבי העולם, יש לשער שהוא הצליח להשיג את 50 הדולרים הללו בדרך זו או אחרת.
אחת מהשפות אליהן תורגם הספר היתה עברית, על ידי לאה נאור. אך מכיוון שארוחת בוקר ישראלית נאותה לא יכולה להיות מורכבת מחזיר, ירחם השם, ה-Ham נעלם מהספר, ששמו שונה ל"לא רעב ולא אוהב". אגב, הראשונה שתירגמה לעברית את דוקטור סוס היתה המשוררת לאה גולדברג ("המלך צב צב וסיפורים אחרים").
כצפוי, או כאדון זמן מסוים שכולנו מכירים, דוקטור סוס לא היה באמת דוקטור מוסמך. אומרים שהוא העניק לעצמו את הכינוי הזה כדי לפצות על כך שלא הגשים את שאיפותיו של אביו, שבנו יסיים דוקטורט באוקספורד.
לפי ההיגיון הזה, אם אהיה פעם סופרת מפורסמת אצטרך לקרוא לעצמי: "דוקטור נשואה פלוס ילדים ורכב חברה עם חשבון דלק חופשי כולל משכורת שאפשרה לה לרכוש ג'יפ לאבא שלה יעל רגב". נדמה לי שבכך בזבזתי מראש את רוב מכסת ה-220 מילים.
הוא גם לא היה סוס. שמו היה תיאודור (טד) זויס גייזל, אולם בארצות הברית קראו את השם כ"סוס" ולא בהגייה הגרמנית המקובלת, והשיבוש השתרש.
גם אצלו הכל התחיל עם יותר מדי עוגות לבחירה. אמא של דוקטור סוס עבדה במאפיה לפני נישואיה והיתה משננת את שמות המאפים על ידי חריזתם לשירים קצרים. לאחר לידתו של בנה היא לעתים היתה משכיבה אותו לישון בשירת אותם חרוזי עוגות, שלטענתו היו ההשפעה הראשונית על יצירתו.

אז…
אם שמך פוקסי, בוקסי, הושע
אחמד, עמר, נטע או לאה
המקומות נפלאים!
זה היום שלך!
ההר מחכה!
אז… צא לדרכך!

זהו רציתי להוציא את זה. ובכוחות נפש אדירים הצלחתי לשמור על איפוק ולעצור איפשהו במפרק כף היד את זרם הקללות מהמוח שלי אל המקלדת.

רק אתמול אמרתי שאני חושבת שהפיקסיז יהיו האחרונים לבטל את הופעתם בארץ. באופן מרענן הם לא טרחו יותר מדי להסתיר את העובדה שהם לא סובלים זה את זה ומופיעים בשביל הכסף. מי חשב שהם יצמיחו פתאום אידיאלים? (סביר להניח שהם לא. רוב הסיכויים שהם פשוט מאמינים שבטווח הארוך הביטול יותר ישתלם כלכלית, או בגלל איומים אלימים שקיבלו)

מבאס קשות. ברמה האישית, כי חיכיתי כל כך להופעה הזו. כי בשנה כל כך מחורבנת הגעתם של הפיקסיז היתה לי, ובכן, לא ממש "אור בקצה המנהרה", אבל איזשהו פנס תאורה ישן של רשות שמורות הטבע באמצע מערה. מאובק, קצת עייף באופן שכנראה יגרום לך לפספס איזו מדרגה ולדפוק את הברך, אבל עדיין מספק אור משמח לעיניים לכמה ימים טובים. גם זה לא מעט, לפעמים. הביטול גם מרגיז ומאכזב בכך שהוא נעשה לחינם. איכשהו, מסופקתני שנתניהו חופן כעת את ראשו בין ידיו ואומר "לעזאזל! ואני ביטלתי את הנסיעה לפסטיבל פרימוורה! אין מנוס, הם צודקים! חייבים להפסיק את הכיבוש למען קים דיל!". לו זו היתה הדרך לפתור את הבלגן הפוליטי והמדיני באזורנו ולהקים סוף סוף את המדינה הפלשתינאית שתהיה ביום מן הימים כך או אחרת, הייתי שמחה לבטל בעצמי למען המטרה את המוזיקה בכלל בישראל לשנה כמנהג עדות הטליבאן. אפילו את קיומם של המזגנים. אבל בפועל דבר מזה לא פותר את המצב המייאש כאן. צעד כשל אלביס קוסטלו הוא בעיניי יותר רצון לפרובוקציה מאשר אידיאולוגיה – אם אתה מתנגד בתקיפות שכזו להופעה בישראל, אל תקבע אותה מלכתחילה. אני מנסה לדמיין מה אני הייתי עושה לו הייתי במקום אותם אמנים ומוזמנת להופיע במקום שממשלתו גורמת לי שאט נפש מוחלטת. בורמה (מיאנמר), למשל. הייתי כנראה בוחרת אחד מהשניים: מסרבת מיד בכל תוקף, או מסכימה רק כדי שאוכל לנצל את מעמד ההופעה כדי להטיח במהלכה את דעתי בפרצופה של המדינה בקול גדול (עם אפוד מגן, מאחורי זכוכית משוריינת ועם מסוק הצלה הממתין בירכתי הבמה, במקרה הזה), באופן שיהיה הרבה יותר אפקטיבי להעברת המסר מביטול שישכח. וכי בסופו של דבר, כמאמר המשפט המפורסם, מוזיקה לא נועדה לממשלות, אלא לבני אדם.
(אגב, האין זה מוזר שאף אחד מהאמנים המתנגדים לכיבוש – למעט לאונרד כהן שניסה – לא חושב לקבוע הופעה בטריטוריה הפלשתינאית? בעיניי זו יכולה להיות הפגנה ראויה ובעלת כוח תקשורתי רב)

לעזאזל. איזו אכזבה. כשראיתי את הידיעה על הביטול כל כך הרבה קללות החלו לגדוש את מערכת העצבים שלי. בניסיוני הפולני לשמור על שפה קצת מכובדת יותר בפני העולם, עברתי לאלימות המכובסת של באגס באני, ואיחלתי ללהקה כל מיני כלי נגינה גדולים במיוחד שיפלו על ראשם, רצוי אופרת נבוקו במצדה במלואה, כולל הסוסים.
לא ברצינות, כמובן. שחרור קיטור. עם כל האכזבה, ברור לי שאהבתי למוזיקה שלהם לא השתנתה ולא תיפגע, וגם אשמח לתפוס הופעה שלהם בהזדמנות אחרת – אפילו ביום רביעי הקרוב, אם זה מסתדר לכם, חברי להקה יקרים. בכל זאת, גם בכיוון ההפוך, אני שומעת ואוהבת את הפיקסיז בגלל המוזיקה, לא בגלל קבלת ההחלטות של יוצריה.
ועכשיו אשב לי לבד בחושך ואשיר את "Here (not) comes your band".

וידידי חובצי הוסיף: אלוהים הוא 7, השטן הוא 6, האדם הוא 5, והפיקסיז, מסתבר, הם 4.

בין איי פוקלנד לגולת הכותרת של הטיול, האי ג'ורג'יה הדרומית, מפריד שייט ארוך ומייגע בן יומיים וחצי. על הרגעים היפים על הסיפון כשהים שקט, ועל השיר שמלווה אותם.

"בסוף המדבר יש ים", הבטיח שלום גד אור בקצה המנהרה, "יש ים בסוף המדבר". אבל כאן, מעמדתי בראש הסיפון העליון של הספינה פרופסור מולצ'נוב, נדמה לי שגד התכוון בעצם ל"חוף". הלא בעידן המודרני מטוסים עוזרים לנו לגמוע את המרחקים בין יבשה ליבשה בדרך האוויר הקצרה והמהירה. כבר איננו יוצאים במסעות אונייה ארוכים אל לב האוקיינוסים, שם הומות סערות ומתרוממים נחשולים ענקיים, ואלו מתכווצים ליריעה רחבה, כחולה, שטוחה ושלווה במבט מחלון המטוס הקטן בגובה עשרות אלפי רגל. כיום המגע שלנו עם הים הוא בעיקר בקצוותיו, בשוליים הנוחים והבטוחים שלו, אלו שנראים יפה תחומים בתוך מסגרת חלונות ערינו: בחוף.

אם שלום גד היה בין נוסעי ספינתנו, שעון על דופן הסיפון הראשי שהגלים מתנפצים עליו ומסביב שום דבר פרט לקילומטרים על קילומטרים של ים פתוח, הוא היה בוודאי מסכים. הלא האוקיינוס גם הוא סוג של שממת מדבר עבור האדם, ואינו מציע נחמה של ממש. המים הם פטה מורגנה, קרים וצלולים ומשיבי נפש אך למעשה אינם ניתנים לשתייה. עולם החי שבו סתגלן ונחבא ממבט שטחי על פני השטח. זו סביבה קשה ומאיימת. האדם אפילו אינו יכול להלך בה, ונדרש לצלוח אותה באמצעות בניית פיסות קרקע ניידות המוטלות לחסדי הסופות והגלים. תנודותיהם של אלו גוזלות לעתים ממנו אפילו את המובן מאליו, שיווי המשקל, במחלות ים מייסרות. כשאנו חושבים על מרחבים אינסופיים אנו מדמיינים לרוב מדבר רחב ידיים של דיונות חול רבות מספור, אך מרחביו של האוקיינוס אדירים פי כמה. הם נפרשים לא רק לרוחב ולאורך, אלא גם לעומק הבלתי נתפס. זר וסגור כל כך.
המשך…