בשבועות האחרונים עקבו מהדורות החדשות בעולם אחרי קורותיה של ספינה שנלכדה בקרח הימי לא רחוק מחופי אנטארקטיקה, על ניסיונות החילוץ וציוצי הטוויטר של נוסעיה. אבל הסיפור המעניין באמת מתחבא מאחורי הסיבה להיותה שם והתמונה שלפניכם, שצולמה ביבשת הקפואה ב-1912. שבועות אחרי צילומה, ברגע חמקמק אחד, יבלע האיש הזה בלוויית כלביו בתוך אדמת הנוף הלבן והצחיח שסביבו כאילו לא דרך בה מעולם. יישארו ממנו רק דפים כתובים אחרונים שהשאיר אחריו בבסיס המוצא בתחילת הדרך: "אנחנו עוזבים מחר. עליי להפסיק את כתיבתי עכשיו, אולי למשך חודשיים, אולי לתמיד, כי מי יודע מה עלול לקרות בחודשיים הבאים…".
ובנקודה הזו, חבריו מסתובבים לאחור, וסיפור הישרדות מטורף, שיירשם לנצח בהיסטוריה האוסטרלית, מתחיל.

בשבועות האחרונים לא מעט אנשים שלחו לי לינק או שאלו אותי אם שמעתי על ספינת אקדמיק שוקלסקיי, שנתקעה בין גושי הקרח בעת ששייטה באחד האזורים הנידחים באנטארקטיקה. במשך יותר משבועיים ניסו לחלצה, וכל שוברת קרח ואוניית חילוץ שהגיעו נעצרו במהרה על ידי הקרח. כחמישים אנשי הצוות, המדענים והתיירים דווקא שמרו על מורל גבוה: חגגו את חג המולד וערב השנה החדשה, צילמו פינגווינים שבאו להציץ בתוספת החדשה בנוף, ואף העלו ליוטיוב שיר שחיברו וזייפו בקול, עם הפזמון החוזר "קרח, תפשיר! צ'ה צ'ה צ'ה!".

בעיניי, הסיפור האמיתי הסתתר דווקא במשפט אחד שכותבי החדשות לא התעכבו עליו: העובדה שהספינה שטה במסלול משוחזר "לציון 100 שנה ליציאת משלחת המחקר של החוקר האוסטרלי דגלאס מוסון לאנטארקטיקה". לנוסעים בני זמנינו היה קל לשמור על מצב רוח טוב, כשהם נתונים בחדרים מחוממים, עם ארוחות טובות, שמיכות פוך, מקלחות חמות וקשר זמין יחסית עם העולם החיצון, עליו יכלו לסמוך לעזרה – למוסון, השראתם למסע, לא היה אף אחד מכל אלו.

ביתן של רוחות השלג האיומות

דאגלס מוסון, אוסטרלי יליד בריטניה, היה גיאולוג צעיר כשחייו קיבלו תפנית מפתיעה בשנת 1907, בעקבות הזמנה להצטרף למשלחת לכיבוש הקוטב בראשותו של ארנסט שקלטון. המשלחת לא הצליחה להגיע לקוטב הגיאוגרפי, אבל התגאתה בכמה הישגים נאים, ששניים מהם נזקפו לראשות צוות שהוביל מוסון: מציאת הקוטב המגנטי הדרומי והטיפוס הראשון על ארבוס, הר הגעש הפעיל היחיד באנטארקטיקה, שבו מבעבעת לבה כתומה ולוהטת כקונטרסט מוחלט לסביבה הקפואה (עוד על המשלחת והמרוץ לקוטב הדרומי בכלל, בפוסט הזה).

מוסון הפך לאדם מבוקש בקרב משלחות לאזור, אבל בזמן שעמיתיו התחרו בנעיצת דגלים, הוא העדיף לרתום את פרסומו לחקר אפור, מפרך ונטול הלל באזורים שלא עניינו את מרבית החוקרים, תוך התעלמות מהמירוץ לכיבוש הקוטב שהתנהל באותו הזמן ביבשת. כיבוש, הרפתקאות, תהילה והזדמנות לעושר לא עניינו אותו. הוא היה מדען בנשמתו, ורצה להרחיב את גבולות הידע האנושי על היבשת בעזרת הנהגת משלחת מדעית פרופר, ולא כזו שתשתמש במחקר המדעי כתירוץ ליציאה להרפתקאה. אבל בסופו של דבר, לצד כמות אדירה של נתוני מחקר שהשיגה, המשלחת האנטארקטית האוסטרלית שבראשותו ידועה בעיקר בגלל הרפתקת ההישרדות המדהימה שנקשרה בשמו.

שניים מחברי המשלחת ביום טיפוסי בבסיס שהקימו בכף דניסון. יש גם תיעוד בוידאו!

המשלחת האנטארקטית האוסטרלית הראשונה יצאה מאוסטרליה ב-1911, על סיפונה של האורורה. רובה, כיאה לחזונו של מוסון, הורכב ממדענים צעירים ללא ניסיון קודם באזורי קוטב, וחלקם, כמי שהתגוררו באוסטרליה המדברית, אפילו לא ראו שלג מעולם. בינואר 1912 הגיעה הספינה לחוף לא מוכר באנטארקטיקה, שקיבל את השם "כף דניסון". אך בין חברי המשלחת נדמה שהיתה הסכמה שהשם המתאים לו ביותר היה "Home of the Blizzard" – בית הרוחות. יום של רוח במהירות 80 קמ"ש היה נחשב בקלות במקום זה כ"בריזה קלילה". מזג האוויר היה נוראי כמעט תמיד, וכל מה שלא היה מקובע היטב היה בסכנת תעופה, כולל ציוד במשקל 150 קילו. כן, האתר בו בחרו לבנות את בסיס האם שלהם התגלה מהר מאוד על פי נתונים שאספה המשלחת (ונתוני מחקרים נוספים בהמשך הדורות) כחוף עם משבי הרוחות המהירים ביותר בעולם. באחד הימים נמדדה רוח במהירות 320 קמ"ש!
המשך…

סקס, סמים ופינגווין: סרט אימה, סטיות של פינגווינים, שימושים מוזרים בסמים פסיכודליים, תעלומה קולינרית וסרטן בעל דימיון ביזארי לכוכב טלוויזיה דלוח שגר בארובות מעשנות בקרקעית האוקיינוס הקר – החדשות הכי מעניינות ומוזרות מהשנה החולפת ביבשת הקפואה.

תוכנה חדשה תוכל לענות על השאלה הקיומית: הכתם שם, זה סלע או פינגווין?

כבר סיפרתי לכם על נטייתי הנלוזה להתעכב בכתיבת סיכומי שנה עד שכבר חלפה מחצית השנה שאחריה. עיכובים ואיחורים שכאלו אינם הולכים יד ביד עם אקטואליה. החדשות, כמו שכולנו במדינת ישראל יודעים, משתנות ומתעדכנות ללא הרף, וכדי להיות בעניינים עליך להשאיר את היד על הדופק, כי המציאות כאן יכולה להתהפך לחלוטין עד מבזק החצי הבא.

אלא אם אתה באנטארקטיקה – יבשת גדולה יותר מאירופה אך נטולת תושבים (למעט עובדי מחקר אירעיים), שקבורה תחת קילומטר וחצי-שניים של קרח. מטבע הדברים, מדורי האקטואליה לא עמוסים במיוחד בדיווחי חדשות על המתרחש באנטארקטיקה, ומעט החדשות שיש עוסקות כמעט תמיד בפינגווינים או בקרח.

עם זאת, כבעלת תחביב ביזארי להתעדכן באקטואליה אנטארקטית מכל הדברים שבעולם, אני יכולה לספר שזו היתה שנה די תוססת. למשל: חגגו בה מאה שנה לכיבוש הקוטב, הצליחו סוף סוף לקדוח אל מי אגם ווסטוק שהוא האגם העתיק בעולם וקבור כבר מאות אלפי שנים כ-4 ק"מ מתחת לקרח, היו אסונות ימיים ואוויריים (כי כל יבשת נידונה לסוג כזה או אחר של תאונות דרכים גם אם אין בה ולו כביש אחד), וגילו שמתחת לשכבת הקרח יש כמות אדירה של 4 ביליון טונות גז מתאן – מה שאומר שאם ההתחממות הגלובלית תפשיר את הקרח, הגז ישתחרר בבת אחת ויפער חור אדיר בשכבת האוזון, וההתחממות תואץ במידה ניכרת.

אבל לא באמת נכנסתם לבלוג בעל שם אידיוטי כמו "אפילו עז" כדי לקרוא מבזק חדשות רציני, נכון?

ולכן, הנה מצעד החדשות המוזרות, המצחיקות או סתם כאלו שחביבות עליי במיוחד מהשנה החולפת באנטארקטיקה:
המשך…

שימו רגע בצד את צבעי הכחול והלבן ואת יום ההולדת למדינה. היום הוא יום שכולו שחור ולבן – יום הפינגווין העולמי! לרגל התאריך שמסעיר, ובכן, בערך 30 אורניתולוגים שיודעים עליו, אפילו עז מגישה עובדות מעניינות עד משונות אודות אחת הציפורים המופלאות בתבל: למה לפינגווינים יש חליפה בשחור-לבן? איזו מדינה גייסה אחד מהם לשורות הצבא שלה? ואיזו אגדה אורבנית אנגלית משעשעת אודות פינגווינים נופלים גרמה לחיל האוויר הבריטי לטוס לצד השני של העולם בשנת 2000?

מהר, צריך לתפוס מקום טוב בבמות הבידור. (צולם במושבת פינגווינים מלכותיים בג'ורג'יה הדרומית)

Suit Up! נפתח באחד הדברים שבהם פינגווינים מפורסמים במיוחד – השילוב בין הגוף השחור עם הלבן מלפנים, שלעינינו האנושיות נראה כחליפת טוקסידו מהודרת. לצורת הלבוש האלגנטית הזו יש סיבה ואפילו שם: Countershading Camouflage. זו מעין הסוואה דו-צדדית: ציפורים אלו הלא מבלות את רוב חייהן בשחייה במים. כשחיות טורפות כמו כריש או הידרורגה נמרית (זה כנראה הבלוג הישראלי שיש בו הכי הרבה פוסטים עם הביטוי "הידרורגה נמרית") אורבות לפינגווין מלמטה בים, הן רואות את החלק הלבן שלו, שמשתלב עם הצבע הבהיר של האור הנכנס לתוך מי הים. חיות המתקיפות מלמעלה (ציפורי טרף) פוגשות את החלק השחור, שנעלם לתוך הצבע הכהה של האוקיינוס.

החיים אינם רק שחור ולבן. אחד לכמה עשרות אלפי פינגווינים נולד בטעות עם צבע בהיר, חום או צהבהב – תופעה שנקראת "איזבליין". למרבה הצער, החדשנות האופנתית הזו לא טובה להסוואה, ולכן קורבנות אופנה אלו לרוב לא מאריכים ימים. ממש לאחרונה צולם אחד שכזה באנטארקטיקה, בצבע בז'. לעומת זאת, פינגווין שחור לגמרי הוא מחזה נדיר במיוחד.

פינגווינים בלונדינים נהנים יותר? (פינגוויני מקרוני, ג'ורג'יה הדרומית 2009)

לא צפונבונים: אחת הטעויות הנפוצות לגבי פינגווינים, עליה כתבתי גם בפוסט שעסק בעובדות מפתיעות על אנטארקטיקה, הוא שמדובר בחיה המתגוררת בשני הקטבים לצד דובי קוטב. למעשה, יש 17 מיני פינגווינים בעולם, החיים רק בחצי הדרומי של כדור הארץ (להוציא מין אחד שגר בגלאפגוס, ליד קו המשווה), בעוד שדובי קוטב מתגוררים רק בצפון. זה לא שהם שומרים מרחק בטוח אחד מהשני, אלא שציפור זו חיה רק במים קרים, ואין שום זרם ימי קר שהיא יכולה לחצות בעזרתו צפונה. דובי קוטב, ניצלתם!

לקבלת הפינגווין המסדר יעבור לדום: בנורבגיה הצפונית אין, כאמור, פינגווינים – אבל אחד מהם כן משרת במשמר המלכותי שלה. תכירו את סר נילס אולף, פינגווין מלכותי שמתגורר בכלל בגן החיות של אדינבורו בסקוטלנד, אך בשנת 1972 גויס כטוראי ראשון לתפקיד הקמע הרשמי של המשמר, ומאז טיפס לאטו בסולם הדרגות. בקיץ 2008 החליט מלך נורבגיה להוקיר את החייל המצטיין בתואר אבירות רשמי, שהוענק בטקס רב כבוד בהשתתפות 130 מחיילי המשמר במדים ייצוגיים, וכלל הקראה של דברי המלך ("אתה, כפינגווין, ראוי בכל דרך לקבל עליך את הכבוד והמעמד של אביר…") וטקס הנפת החרב המסורתי מעל מה שאמור להיות הכתפיים של הציפור המופתעת, שניסתה לברוח מנושא החרב המוזר.
יש לציין למען האמת כי נילס המקורי בכלל נפטר לאחר קבלת דרגות הסמל בשנות ה-80, אבל הוחלף בבנו, מבלי שמישהו שם לב להבדל (הפיכה!).
ניתן לצפות בטקס ההכתרה המהמם של נילס אולף כאן, בכתבה של ה-BBC (שלא התאפקו וכאחרוני הצהובונים דיווחו על "שלולית לבנה חשודה" שהשאיר האביר לעתיד על המגרש לפני הטקס – עיתונות חוקרת במיטבה).

מושבת הפינגווינים הראשונה שביקרתי בה, באיי פוקלנד. לפוסט המצולם>

העם נקרא למסרגה: נילס גויס לטובת המלוכה הנורבגית, אך לעתים אנו נקראים להתגייס למען חברינו הפינגווינים. באוקטובר 2011 אירע אסון אקולוגי בעקבות דליפת נפט מספינה שעלתה על שרטון מול חופי ניו זילנד, שבו נפגעה אוכלוסיית הפינגווינים הכחולים במקום. רבים התגייסו לעזור בהצלתם של הציפורים מהנפט, אך נדרש סיוע ציבורי כדי לטפל בבעיה שנוצרה במהלך שיקומם של הנפגעים – ציפורים נוטות לנקות את נוצותיהן, וכשאלו עדיין מזוהמות בנפט הן בולעות אותו ומורעלות. פתרון טיפשי למראה אך יעיל לבעיה הומצא כבר שנים קודם לכן: הלבשת הפינגווינים ב-Penguin Jumpers – סוג של סוודר שנסרג במיוחד למידותיהם, המונע מהם להגיע לנוצות עד שיקומם המלא ושחרורם לטבע.
עד מהרה נקרא הציבור לדגל, ובעזרת הוראות סריגה מיוחדות (הנה הן, לטובת קוראיי הסורגים) החלו רבבות מתנדבים לסרוג סוודרים לפינגווינים. הבקשה הביזארית להתגייסות המונית לסריגת סוודרים הפכה לוויראלית, הגיעה עד ל-CNN, ועד מהרה הוצפה ניו זילנד בכמויות מטורפות של משלוחי סוודרים מכל רחבי העולם, משוודיה ועד מונגוליה. מאחר וההיצע עלה בגדול על הביקוש, נמכרים כעת הסוודרים העודפים על בובת מודל פרוותית, כשכל ההכנסות קודש לשמירת אוכלוסיית הפינגווינים בניו זילנד.
אגב, במהלך המחקר שלי ברשת למען כתיבת פוסט זה, גיליתי שסינגר-סונגרייטר קנדי עלום כתב לפני אי אילו שנים שיר על אותם סוודרים מופלאים. לשמיעה לחצו כאן – ראו הוזהרתם, זה מדבק.

בואו נדבר במספרים: יש 17 מיני פינגווינים בעולם, על פי הדעה הרווחת (יש קצת ויכוחים בנושא). הנמוך ביניהם הוא הפינגווין הכחול הקטן, כ-35 ס"מ גובהו. הגדול הוא הפינגווין הקיסרי, שמתנשא לגובה של 1.15 מטר לערך, במשקל של עד 38 קילו. והוא עוד נחשב קטנצ'יק לעומת אבות אבותיהם של יצורים אלו, שהתנשאו לגובה 1.75 מטר!
הפינגווין הקיסרי הוא שובר שיאים אמיתי. הוא הכי גדול, הכי מפורסם (בזכות סרטים כמו "משפחת הקיסרים" ו-"Happy Feet") והכי חזק בצלילות עומק: הצלילה הגדולה ביותר שלו שתועדה היתה לעומק של 565 מטר! בל נשכח, זוהי ציפור ולא דג, כלומר, היא אינה נושמת תחת המים אלא צריכה (כמונו) לעצור את נשימתה. השיא המתועד כרגע הוא פינגווינים קיסריים שצללו תוך עצירת נשימתם ל-22 דקות תמימות!
זוהי גם החיה היחידה בעולם שמתרבה ומקננת באנטארקטיקה בחורף, בתנאים הקשים ביותר עלי אדמות: קור של מינוס 40, עם רוחות של עד כ-150 קמ"ש.

פינגווין סלעים, הכי פאנק-פינגווין שיש. פוסט מצולם>

איג-נובל: פינגווין הוא חיה מרתקת, אין ספק, ולכן הוא עומד במרכזם של מחקרים רבים מזה שנים רבות. עם זאת, כמה מהם, אפעס, טיפה משונים. בשנת 2006 ניתן פרס איג נובל (הפרס המדעי המצחיק בעולם, שעליו כתבתי כאן) למחקר גרמני-פיני-הונגרי שעסק בחישובים הפיזיקליים של הלחץ הנוצר בתוך גופם של שני סוגי פינגווינים, המאפשר להם להעיף למרחק את… ובכן, פסולת המזון פוסט עיכול מגופם, בואו נקרא לזה. יש אפילו תרשים עם דיאגרמה. הייתי מוותרת על פיסת האינפורמציה הריחנית הזו, לולא היא היתה מובילה אותנו כה יפה לפסקה המופלאה הבאה.

זה אפילו לא המחקר המשונה ביותר על בעלי הטוקסידו החביבים. בשנת 2001 יצאו טובי בניה של בריטניה לברר אחת ולתמיד אגדה אורבנית עיקשת מימי מלחמת פוקלנד. טייסים במלחמה ההיא דיווחו אז על תופעה משונה: פינגווינים רבים באיים היו זוקפים את ראשיהם כדי להתבונן במסוקי הצבא שחלפו מעליהם, עקבו אחריהם עוד ועוד במבטם בעניין רב – עד שמרוב הטיית ראשיהם לאחור הם היו מאבדים את שיווי משקלם ונופלים אפיים ארצה. כן, כן.
19 שנה לאחר המלחמה ההיא נזעק הצבא לבדוק את הסוגיה במחקר מדעי מעמיק באי הנידח ג'ורג'יה הדרומית בואכה אנטארקטיקה, שכלל טיסות בגבהים שונים במשך 5 שבועות שתיעדו מלמעלה את תגובות הציפורים ב-100 שעות צילום, והכול בעלות של 36 אלף דולר. המסקנה המדהימה: לא, הם לא נופלים.
החוקר הראשי טען שזו לא מתיחה של 1 באפריל וגם לא מטרתו הראשית של הסקר: הוא נועד לבדוק למטרות שימור ומחקר עתידי האם כלי טיס מפריעים לפינגווינים, ואיך הם מתייחסים להליקופטר שעובר להם מעל הראש. התשובה: הם לא מתים על הרעש. אכן, ניצול יעיל של כספי מיסים.

ולסיום – מתיחת פינגווינים של ממש ל-1 באפריל. מקסים, מקסים, מקסים. ה-BBC שולטים.

יום פינגווין עולמי שמח לכולם!

הבה נעשה הפסקה מההיסטוריה האנטארקטית לטובת פוסט מצולם, ברשותכם? לאחר יומיים וחצי בים, חלקם סוערים, חלקם פחות, אנו מגיעים אל האי ג'ורג'יה הדרומית. בעבר היה זה מעוזם של ציידי לווייתנים וכלבי ים, שטבחו ביותר ממיליון דובי ים אנטארקטיים כמעט עד להכחדתם. אך כשהאדם עזב את החיים האומללים באי הקר והנידח, הטבע חזר להרים ראש. אוכלוסיית דובי הים לא רק ששבה וגדלה, אלא שהיא גם החליטה לבצע השתלטות על שרידי הספינה שסייעה בעבר בהרג אבות-אבותיהם, ולהפוך אותה לאתר המשחקים של הדורות הבאים. קבלו את מתקן הג'ימבורי הנידח בעולם

ציידי דובי הים (בעברית, המונח "דוב ים" מתייחס לכלב ים עם אוזניים בולטות) הראשונים הגיעו לג'ורג'יה הדרומית ב-1786 בעקבות המלצתו של אחד מסלבריטאי העל מבין מגלי העולם – ג'יימס קוק. קפטן קוק הגיע למפרץ פוזשן 11 שנה קודם, והתפעל מהכמויות העצומות של דובי הים. סיפוריו על עולם החי העשיר של האי הנידח, חלקת אדמה עוינת ופראית בקצה העולם, כמעט שהביאו חורבן על אוכלוסיית החיות במקום. בהתחלה הגיעו ציידי דובי הים, שהתגוררו במעונות דלים ודולפים במערות או בסירות הפוכות, חבטו למוות בדובי הים, פשטו את עורם ומיהרו לברוח מהאי המקולל. בתחילת המאה ה-20 מכונת ההרג השתכללה, עם הקמת מחנות קבע לציידי לווייתנים באי. אחת מהן פעלה במשך עשרים שנה בפרינס אולאף הארבור שבכניסה למפרץ פוזשן. כמעט 80 שנה אחרי שסגרה את הבאסטה, ויותר מ-230 שנה אחרי קפטן קוק, גם הספינה שלנו כמוהו עשתה את עצירתה הראשונה באי במפרץ פוזשן, וממנה יצאנו בסירות זודיאק קטנות לתור את שרידי תחנת הציידים.

היה זה כבר סוף הקיץ, כך שבניגוד לנוף הראשוני המושלג ועטוי הקרחונים שראינו, פרינס אולאף הארבור היה דווקא ירוק-חום (מראה שישתנה ללא היכר תוך חודש וחצי). אבל כבר במבט ראשוני אפשר היה להתרשם מעד כמה היו שוכני תחנת הציידים מנותקים מהציוויליזציה: כל שהיה לרשותם הוא רצועת חוף דקיקה וקצרה וכמה מבנים נטועים על גבעה. מאחור התנשאו קירות כמעט אנכיים של הרים בלתי עבירים, שביניהם שדות קרח מחורצים. הדרך היחידה לצאת מכאן היתה דרך הים הבוגדני והסוער, שגליו טרפו ספינות ציידים רבות.
המשך…

כמו באותן אגדות אורבניות על אנשים שיצאו לרגע לקנות סיגריות ולא שבו, הקפטן קם על רגליו, ומלמל, כאילו כבדרך אגב, שהוא יוצא החוצה וכנראה יתעכב זמן מה. הוא פתח את דלת האוהל, ותוך צעד אחד נבלע בלובן סופת השלג, שנדמה שכיסה את כל העולם בחוץ. על אף שלא היה יכול להרחיק יותר מכמה צעדים בגהינום הקפוא סביבו, כמעט מאה שנים חלפו, ואף משלחת לא מצאה מעולם זכר לקפטן האובד.
שני חוקרי ארצות נודעים, שתי משלחות, קוטב אחד. בריטניה נגד נורבגיה בקרב האחרון על כיבוש סוף העולם, מילולית. על הניצחון, המוות האכזר, האירוניה והפינוק הלאומי שאף נורבגי לא מוכן לעזוב בלעדיו את הבית. המירוץ לקוטב הדרומי, חלק שני ואחרון

תקציר הפרק הקודם: ככל שתתקדם המאה ה-20, המקצוע המהולל של חוקר ארצות ייכחד מן העולם. אך בתחילת המאה, נותר עוד חלק עולם אחד שבו יוכלו להבריק הילדים שגדלו על סיפוריהם של קפטן קוק המפורסם, קולומבוס, מרקו פולו ועמיתיהם – אנטארקטיקה. ארנסט שקלטון ורוברט סקוט הבריטים, לפעמים חברים ולפעמים אויבים, מתחרים זה בזה על כיבוש הקוטב הדרומי. שקלטון כמעט נוגע בקו הסיום, אך מחליט לסגת בישורת האחרונה. ב-1910 סקוט יוצא על סיפונה של ה"טרה נובה" להשלים את משימת חייו. הוא בטוח שהניצחון בכיסו. אבל בעצירתו האחרונה בציוויליזציה ממתין לו מכתב ובו חדשות מדאיגות: הוא לא היחיד בדרך לקוטב.

Matterhorn Iceberg with Mount Erebus in the background, during the British Antarctic Expedition of 1911-1913, 8 Oct 1911. באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד.

המשך…

כך החלה ב-1910 המערכה האחרונה בקרב על כיבוש הקוטב הדרומי:
במסלול מספר 1: משלחתו של רוברט פלקון סקוט בספינה "טרה נובה", נציגת בריטניה.
במסלול מספר 2: תחת דגל נורבגיה, משלחתו של רואלד אמונדסן בספינה "פראם".
לפניהם כ-2,800 ק"מ של קרח, שלג ולובן אינסופי, בתנאים האיומים ביותר על פני האדמה.

השינוי המפתיע בתוכניותיו של אמונדסן היכה בהלם את הבריטים. עד לאותו רגע נדמה היה שסקוט לבדו בזירה, ללא מתחרים. ה"פראם" בכלל יצאה מנורבגיה במטרה מוצהרת להפליג לצד השני של העולם, לקוטב הצפוני. הבריטיים רתחו מזעם. הם הוקיעו את אמונדסן כנוכל ערמומי שחתר תחת סקוט, ואחד ממארגני המשלחת הבריטית הצהיר בלעג: "אין לפראם סגולות שיט טובות יותר משל ערימת שחת" (הפראם, כמובן, היתה ספינה מעולה – ובאופן אירוני, בעליה אף הציע להשאיל אותה למשלחת הראשונה של סקוט, אך הוא סירב בטענה שהיא אינה מתאימה לשיט ליבשת). האנגלים הכועסים אף תבעו לא לתת למשלחת הנורבגית לעגון ב"שטח שלהם" באנטארקטיקה, אבל לשמחתם, אמונדסן כלל לא הגיע למפרץ מקמורדו, נקודת הפתיחה של הדרך לקוטב. הפראם פשוט נעלמה.
המשך…

בתחילת המאה ה-20 היו עיניי העולם נשואות אל היבשת החדשה, זירת המירוץ הקר ביותר בעולם: כיבוש הקוטב הדרומי. שלושה מתחרים הובילו משלחות לקטיפת התואר הנכסף – סקוט, שקלטון ואמונדסן. על המנצח ששנא את המילה "הרפתקה", על גורלו האיום של הזוכה במקום השני, על האדם שכלל לא הגיע לקו הסיום אך הפך למהולל מבין השלושה, ועל הקפטן שיצא החוצה לרגע קט והתפוגג באוויר הקפוא, לא לפני שתרם את המילים האחרונות המפורסמות ביותר בתולדות היבשת. ומי ניצח בשידור החוזר? המירוץ לקוטב הדרומי, חלק א'

כמו פאזל נטול תמונה מנחה, שתוכנו מתגלה חלק אחרי חלק, לאט לאט מילא האדם את מפת העולם. העולם, מצדו, החל להתכווץ. נתיבי תחבורה חדשים קיצרו את הדרכים בין ארצות ויבשות, הזפלין נחנך במפנה המאה, וב-1903, בטיסה שנמשכה 12 שניות שלמות, התרומם המטוס הממונע הראשון באוויר. בתחילת המאה ה-20 מפת העולם היתה כמעט שלמה, אבל אזור מרכזי אחד נותר ריק: בדרום הגלובוס חתיכות שלמות היו חסרות. היו כבר חוקרים אמיצים שיצאו אל הכלום שבתחתית העולם ושרטטו חלקים מקווי החוף של היבשת האחרונה בהצלחה כזו או אחרת, אבל משם ודרומה המפות היו נעצרות. אנטארקטיקה נותרה הסְפר המרכזי האחרון, סוף העולם, המעוז הבא של מגלי הארצות וההרפתקנים. ובלבה חיכה "הגביע הקדוש" של חוקריה: הקוטב הדרומי.

מימין לשמאל: רואלד אמונדסן, ארנסט שקלטון ורוברט סקוט

רוברט פלקון סקוט נולד ב-1868 באנגליה, בן למשפחה אמידה. ילד רגיש בצעירותו, שגדל לבחור יבש למדי, אנגלי טיפוסי לתקופתו. כמיטב המסורת המשפחתית, בחר בקריירה ימית בצבא הבריטי. הוא נחשב קצין מבטיח, אבל לאחר שמשפחתו איבדה את הונה החל להיות מתוסכל ממצבו הכלכלי ומאפשרויות הקידום בעת של שלום. כששמע על תוכנית למשלחת לאומית עתידית לאנטארקטיקה ראה בה הזדמנות לתהילה ולשדרוג מקצועי מהיר – "ריאליטי ההישרדות" של לפני מאה שנה, אם תרצו. אך למנצח לא המתין פרס של מיליון דולר, והמפסיד לא תמיד נשאר לעמוד על רגליו כדי לממש את כרטיס הנסיעה בחזרה לציוויליזציה.
קשריו הטובים עם מארגן המשלחת סייעו לו לזכות בתפקיד, ובמהרה היה שקוע עד הצוואר בהכנות ובגיוס אנשים. כחצי שנה לפני היציאה לדרך דחף המממן הראשי של המסע חבר של בנו לרשימת הסגל. קראו לו שקלטון. הוא עתיד היה להיות חבר טוב לסקוט, ואחר כך אחד מיריביו המרים.

ארנסט הנרי שקלטון, מתחרה מספר 2. יליד 1874, אירי, מנהיג מלידה, מצויד בכמות גדולה של בטחון עצמי (מופרז), קסם אישי, אופטימיות ורצון עז להתעשר במהירות (דרך שלל רעיונות משונים ומיזמים כושלים), אותו מעולם לא הגשים. בגיל 16 יצא אל הים. למעשה, מסעו הראשון היה ארוך ומייגע, אל אחד מאזורי האוקיינוסים האיומים בעולם (שבקצה דרום אמריקה), וספינתו בקושי ניצלה מטביעה. לא רק שניסיון זה לא ריפה את ידייו, אלא ששקלטון התאהב בים ונמשך לדרום הרחוק. הוא פתח בקריירה בצי הסוחר, וכששמע על משלחתו של סקוט היה נחוש לא לפספס את ההזדמנות.

The ship Discovery, Antarctica – Photograph taken by Herbert Ponting, [1901]
באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד. הספינה שנלכדה בים הקפוא נראית כמבנה רפאים בנוף הלבן.

המשלחת יצאה מאנגליה על סיפונה של ה"דיסקברי" בקיץ 1901, וחמישה חודשים אחר כך הגיעה ליבשת. המפגש עם אנטארקטיקה גילה לבריטים עד כמה קשה, בוגדני ולא מוכר הוא אזור הקוטב. במסעות שערכו ביבשת הם סבלו מפציעות, כוויות קור, עיוורון שלגים, רעב, סופות שלגים קשות, תנאי שטח איומים, קור מקפיא וצפדינה (מחלה שהיתה נפוצה בקרב ימאים וחוקרי קוטב, הנובעת ממחסור בויטמין C – אלא שהויטמין עוד לא התגלה על ידי האדם באותה עת). הם איבדו זה את זה, נפלו לסדקים עמוקים בקרח, ולא אחת ניצלו חייהם בנס. אדם אחד קיפח את חייו כשהחליק מצוק עטוי קרח אל תהומות הים. בחודשי החורף, שבהם שוררת עלטה מוחלטת ביבשת, הסתגרו כולם בבקתה שבנו לחוף מיצר מקמורדו, מבודדים מהעולם. כדי לא לשקוע בדיכאון, העבירו את הזמן במחקרים מדעיים, בעבודות שגרתיות, במשחקי קלפים ושחמט ובפעילויות חברתיות. כמה מהם הקימו קבוצת תיאטרון שהעלתה מחזות והצגות בפני החברים, בשם Royal Terror Theatre (שמה המשונה לא נועד להעיד על רמתה, חלילה: היא נקראה ע"ש הר בקרבת המחנה). שקלטון ייסד את העיתון הראשון של אנטארקטיקה, The South Polar Times, שהכיל סיפורים, איורים וקריקטורות שתרם הצוות. לבסוף חזרה השמש אל קו האופק. היה זה הזמן לצאת דרומה.
(חלק מגיליונות ה-South Polar Times נכרכו והודפסו שנים אחר כך בבריטניה במאות ספורות של עותקים. אפשר להתרשם מדפים אחדים כאן)
המשך…

בין איי פוקלנד לגולת הכותרת של הטיול, האי ג'ורג'יה הדרומית, מפריד שייט ארוך ומייגע בן יומיים וחצי. על הרגעים היפים על הסיפון כשהים שקט, ועל השיר שמלווה אותם.

"בסוף המדבר יש ים", הבטיח שלום גד אור בקצה המנהרה, "יש ים בסוף המדבר". אבל כאן, מעמדתי בראש הסיפון העליון של הספינה פרופסור מולצ'נוב, נדמה לי שגד התכוון בעצם ל"חוף". הלא בעידן המודרני מטוסים עוזרים לנו לגמוע את המרחקים בין יבשה ליבשה בדרך האוויר הקצרה והמהירה. כבר איננו יוצאים במסעות אונייה ארוכים אל לב האוקיינוסים, שם הומות סערות ומתרוממים נחשולים ענקיים, ואלו מתכווצים ליריעה רחבה, כחולה, שטוחה ושלווה במבט מחלון המטוס הקטן בגובה עשרות אלפי רגל. כיום המגע שלנו עם הים הוא בעיקר בקצוותיו, בשוליים הנוחים והבטוחים שלו, אלו שנראים יפה תחומים בתוך מסגרת חלונות ערינו: בחוף.

אם שלום גד היה בין נוסעי ספינתנו, שעון על דופן הסיפון הראשי שהגלים מתנפצים עליו ומסביב שום דבר פרט לקילומטרים על קילומטרים של ים פתוח, הוא היה בוודאי מסכים. הלא האוקיינוס גם הוא סוג של שממת מדבר עבור האדם, ואינו מציע נחמה של ממש. המים הם פטה מורגנה, קרים וצלולים ומשיבי נפש אך למעשה אינם ניתנים לשתייה. עולם החי שבו סתגלן ונחבא ממבט שטחי על פני השטח. זו סביבה קשה ומאיימת. האדם אפילו אינו יכול להלך בה, ונדרש לצלוח אותה באמצעות בניית פיסות קרקע ניידות המוטלות לחסדי הסופות והגלים. תנודותיהם של אלו גוזלות לעתים ממנו אפילו את המובן מאליו, שיווי המשקל, במחלות ים מייסרות. כשאנו חושבים על מרחבים אינסופיים אנו מדמיינים לרוב מדבר רחב ידיים של דיונות חול רבות מספור, אך מרחביו של האוקיינוס אדירים פי כמה. הם נפרשים לא רק לרוחב ולאורך, אלא גם לעומק הבלתי נתפס. זר וסגור כל כך.
המשך…

לכבוד חג העצמאות והשרב שבצדו, הרי פוסט מצולם של תמונות כחול-לבן – גם אם כחול-לבן מהזן המצנן שלא תמצאו כמוהו בישראל, אלא ביבשת אנטארקטיקה הרחוקה. תתייחסו לזה כאל ניסיון ללוחמה פסיכולוגית במזג האוויר. בהצלחה וחג שמח!

חברים ומכרים שעקבו עד עכשיו אחרי סדרת כתבות זו על המסע לאנטארקטיקה שואלים – "רגע, מה זאת השמש הזאת בצילומים? איפה כל הקרח?". ובכן, הוא לא באיי פוקלנד שאליהם הגענו בבלוג עד כה, מן הסתם. הוא מחכה בהמשך הדרך, ובחלקו גם בתיקיית הקבצים "סיירבה 20" על המחשב שלי שמכילה מעל 260 תמונות. אלא שאנטארקטיקה, כפי שאנסה להעביר בהמשך הסדרה, היא לא רק קרח ועוד קרח (ומיליוני פינגווינים). יש בה נופים נפלאים, שקט וטבע פראי שלא תמצאו כמותו באף יבשת אחרת, עיירות רפאים (בג'ורג'יה הדרומית), לווייתנים, עולם חי משגשג והיסטוריה אנושית מרתקת במיוחד בדמות סיפורים בלתי יאומנו על המשלחות האמיצות (אולי גם מטורפות לעתים) שניסו לחדור אל השטח הלבן הגדול והריק שבקצה המפות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
על הקרח אין מה לספר. התמונות עושות את זה הרבה יותר טוב ממני. הפוסט הזה הוא בבחינת הצצה מקדימה קטנה להמשך. אח, למות בשרב הישראלי ולהתגעגע…
המשך…

כן, מי היה מאמין. תמונות אחרונות מאיי פוקלנד.

הגיעה השעה להיפרד מהמושבה המקסימה של הפינגווינים הפאנקיסטים ושכניהם האלבטרוסים חובבי האימו. התחלנו להתרחק מהצוק עד שכל בעלי החיים שוב נבלעו לתוך הסבך הירוק של שיחי הטוסוק המגוננים. על הגבעה ממול רעו כבשים – נוף טיפוסי לאיי פוקלנד. מהנקודות הגבוהות בשביל יכולת להשקיף על הגבעות המתרוממות של האיים הסמוכים.
המשך…

…הוא היה רוֹקהוֹפּר (פינגווין סלעים). לפינגווינים אלו יש עיניים רושפות אש, קוצים בשיער, פרצוף אדיש בקוליות עד אין קץ וחיים על הקצה (באופן מילולי). את השכונה שלהם הם חולקים שלווה עם ציפור שהיא ההיפך המוחלט – אלגנטית, מהודרת, אצילית ומאופרת בקפידה: אלבטרוס שחור גבה. ביקור במושבת הפינגווינים החביבה עלינו באיי פוקלנד.

האי הקטן ווסטפוינט נמצא בצפון-מערב איי פוקלנד. יש בו מעגן זעיר שצמוד לביתה הקטן של בעלי האי, שהם תושביו האנושיים היחידים. ממנו יוצאת דרך עפר שמטפסת בין הגבעות הירוקות-אפורות-חומות הריקות מעצים, שעליהן משוטט עדר כבשים שליו (מענפי הכלכלה המרכזיים בפוקלנד). המסלול מסתיים היכן שהגבעות עוצרות, נופלות לתוך תהום כחול-לבן שגלים מקציפים בו ללא הרף. במבט ראשוני אי אפשר להבחין בייחודו של המקום על פני כל גבעה אחרת. הכל נראה ירוק ותו לא. אבל אז מחפשים בזהירות מקום לפסוע בין שיחי הטוסוק האופייניים למקום, ופתאום מאחורי אחד מהם מתגלה האוצר: מושבה מקסימה ועירנית של פינגווינים פאנקיסטים ואלבטרוסים מהודרים, עסוקים בשלהם – האכלת גוזלים, סידור נוצות, טיפוח הקן, חיזור, תנומה קלה או מטסים אוויריים מרשימים – הכל ממש על קצה הצוק, מול תפאורת הים.
המשך…