מבין כל התמונות הרבות שצילמתי במסעותיי בעולם, זו בראש הפוסט הזה – שקטע ממנה מככב באופן תדיר בחלק העליון של הבלוג כולו – היא מהאהובות עליי. בגלל חיבתי לצלליות, צבעי צעיף העננים והקומפוזיציה שהסתדרה מולי ברגע אחד כבמטה קסמים, וכי היא מזכירה לי שני שירים. כשאני מביטה בה אני מזמזמת באופן כמעט אינסטיקטיבי "אוטובוס עייף, נוסע לאט, כבשים עולות מתוך הוואדי, מבעד לחלון פתוח…". כשראיתי מבעד לאותו חלון פתוח את הכבשים הללו, מצב רוחי היה די דומה למנגינה של "ממשיך לנסוע": עייף וכבד, קצת מהורהר, מרגיש שהנופים מזדחלים מול עיניו ונעלמים לאט לאט לתוך חשיכה מבין הערביים לסוף השקיעה. כשקוראים את הטקסט של אהוד בנאי בנפרד מהלחן, התחושה שבו שונה לגמרי, הרבה יותר אופטימית, מין משא כבד שיורד מעליך ככל שאתה מתרחק מהעיר. אבל הלחן משדר אווירה הפוכה, בערך כמו המצב בו הייתי באותו ערב.

זה היה כמעט הסוף של 1998. ניו זילנד. לא נסעתי באוטובוס עייף אלא במכונית ישנה וחבוטה בצבע חום, שהיה בה ריח טחוב מחניק עם ארומה דקה ולא שייכת בעליל של לימון (כתוצאה מתאונה ביזארית שעברה, כשנפלה לנהר ואבקת כביסה בריח לימון שהיתה בה התפזרה על כל חלקה הפנימי). בניגוד לבנאי, השארתי מלפניי עיר מתכת, עד כמה שאפשר לכנות כך את כרייסטצ'רץ'. המסלול שלי בניו זילנד התקרב במהירות לסיומו והרגשתי עצב גדול מהמחשבה על פרידה מהמדינה המופלאה הזו שכבשה את לבי, וגם חוסר וודאות מטריד מה הלאה. היתה לי תחושה מטרידה של פספוס לא ברור, משהו שעליי לעשות ואינני יודעת מהו. למחרת אגלה במה מדובר, וזהו סיפור בפני עצמו, שקשור גם הוא לצילום יפה, של בקתה תלויה בין עננים. אבל זה יקרה רק מחר. בינתיים ישבנו, לוק החביב שנתן לי טרמפ ואני, ושתקנו, תוהים היכן לחנות ללינת לילה.

יש תמונות שקיימות באלבום של כולם. כל מטייל בניו זילנד יצלם את אותו פריים מושלם של השתקפות הרי האלפים הדרומיים במים של אגם מתיסון – יש תצפית מסודרת, צריך רק להגיע בשעה הנכונה וללחוץ על הכפתור. פריימים כמו בתמונה שלעיל הם סיפור אחר. הם חמקניים וחולפים בין רגע, וצריך למהר ולתפוס איתם בשנייה שהם מופיעים בזווית העין. זה מה שהופך אותם ליקרים יותר בעיניי.

וכך נסעתי באוטו הטחוב בריח לימון בעפעפים כבדים, ופתאום בזווית העין ראיתי אותה – שיירת כבשים, הצועדת על חוד התער של גבעה מרוחקת בשעת שקיעה. "עצור!!!!!", צרחתי לנהג, שבלם בבהלה. פתחתי את הדלת ורצתי במהירות, חוצה את הכביש, קופצת מעל גדר, מטפסת במעלה גבעה אחרת, מותחת במהירות את הפילם ומקליקה. חזרתי מתנשפת.
"מה קרה?", שאל לוק המזועזע. "כבשים", הצבעתי על הגבעה, שכעת השקיפה ממנה צללית כבש אחרונה ומיד נעלמה מאחוריה. הוא קימט את מצחו והביט בי בהפתעה. "mate, זו ניו זילנד. כל המדינה הזו היא כבשים!".

בניו זילנד יש פחות מארבעה וחצי מיליון תושבים, אבל כ-70 מיליון כבשים. תשע מהן מציצות בתמונה שלי, שאולי הערב שבה התחיל כמו הלחן של "מתחיל לנסוע" אבל בזכות המראה השליו והקסום הזה הסתיים כמו הטקסט של "מתחיל לנסוע". וכמו שסיפרתי לכם בתמונת המסע הקודמת, היופי נשאר, הרגעים הפחות טובים מתעמעמים. והתמונה הזו תמיד גורמת לי לחייך, כי יותר מכל היא מזכירה לי את השיר הכל כך קסום הזה:

כשאני לא מצליח להרדם
ומחשבות יוצאות ונכנסות,
אני יושב על המיטה שלי
וסופר כבשים (ולפעמים גם כבשות).

העדר עובר מעל לראשי
ונעלם מאחורי הגב
וכל כבש שעובר דומה בדיוק
לכבש שעבר פה לפניו.

כבש ראשון וכבש שני,
כבש שלישי ורביעי,
כדורים של צמר, כולם דומים,
עוברים כבש שמיני וכבש תשיעי…

אך כשמגיע הכבש הששה עשר,
אני יודע שהוא יעצור ויסתובב לי בחדר,
ואני מבין שהכבש הזה יישאר
ואין לו עניין להמשיך עם העדר.
אני לוחש לו:
"נו כבש? תזוז! תן פעם לספור את כולם!"
אבל הוא לא זז.
והכבש השישה עשר הוא בדרך כלל הכבש שאיתו אני נרדם.

לילה טוב.

פוסטים קודמים בנושא: תמונת מסע: קרקרים עם קטשופ, רגעי ה"למה?!" וה"אה, כן"

רונן בן טל ואור כשדים בהופעה. בארבי תל אביב, 5/8/2009.

אחד השירים החדשים בהופעה של להקת אור כשדים נשמע לי מוכר. שש וחצי שנים אחורה. 2003. איציק ואני נוסעים לפגוש את שי להב (מופע הארנבות של ד"ר קספר) באולפני DB. ברדיו מבזקי חדשות. חשש למלחמה נוספת בעירק. ברחובות תל אביב משוטטים הולכי רגל עם אקססורי חדש-ישן: תיק צד בצורת קופסת קרטון באדיבות פיקוד העורף. האולפנים נמצאים לא רחוק מהבארבי, אזור תעשייתי של מבנים מכוערים. הכל חשוך ושומם. אבל מאחורי הדלת של DB יש אוצר. אנחנו בוהים בפליאה בכל אלבומי הזהב והפלטינה על הקירות, מתים לפלח לנו עותק של הויניל הצבוע זהב על מכירת 20 אלף עותקים מ"סיפורים מהקופסא". מוזיקה מתנגנת ברקע, הקול מוכר. מאחורי זכוכית עבה עומד הבוס ואיש ז'אן קונפליקט, רונן בן טל, מקליט שיר חדש. אחר כך הוא יספר שהוא עובד על אלבום, אחרי יותר מעשור של שתיקה. הוא משתעשע ברעיון של הוצאה מחודשת של אור כשדים ואלבום הסולו הקודם שלו, "תיקיות", לכבוד המאורע. אנחנו מאוד התרגשנו, אבל כלום לא קרה. השנים חלפו, ולמעט אותו שיר בלילה ההוא בן טל שמר על דממת אלחוט.

עד עכשיו. 5 באוגוסט 2009. בבארבי יש תנועה ערה של קהל, אפילו שרק עשר בערב. כנראה שהקהל מימי הפינגווין לא מכיר את המושג המעצבן "שעת פתיחת הדלתות". אוספים את הכרטיסים, מעבירים את כרטיס האשראי ולוקחים עותק מהמארז המשולש: פעמיים רונן בן טל, חדש וישן, ואחד אור כשדים. תיכף הם על הבמה.
המשך…

…או כך לפחות היה לשון הסטיקר המגניב שחולק בערב עונג שבת הצפוף באוזן בר. למעשה, היה כיף וחם. אני, שעמדתי על משמרת המקום המוצלח שתפסתי מקדימה עם מניפתי ומצלמתי בעלת הבטריות המצ'וקמקות, פספסתי את חלוקת הסטיקר (והדיסקים החינמיים של מורפלקסיס). מנגד, היתה לי זווית ראיה לא רעה בכלל והנני שמחה לשתף אתכם בה עם כמה רגעים קפואים שלכדתי בהופעות של האחים רמירז, Tiny Fingers, נדב אזולאי, יהוא ירון ורות דולורס וייס, מורפלקסיס ורותם אור. עכשיו תורכם לשתף אותי בסטיקר!

עוזי פיינרמן שולט!!!

כשהטריו שלך הופך לזוג, אתה צריך להשתלט על התופים והקלידים בו זמנית

מורפלקסיס ועוד בחור תמוה שנדחף לפריים

אז מה היה לנו שם? (הנוסח המקוצר, צריך לקום מוקדם כדי לשלם חובות על פינגווינים)
המשך…

במלאת עשור למותו של מאיר אריאל, בחרתי (ונימקתי) את ארבעת שיריו האהובים עלי ביותר

"זרעי קיץ נישאים ברוח…" (שדווקא נפקד מהרשימה)

רק פעם אחת פגשתי מחוץ למערכת הסטריאו את מאיר אריאל. זה היה כשנה-שנתיים לפני מותו, בחצר האחורית של בית קפה לא מוצלח בהוד השרון. היתה שם מין במה קטנה חמורת סבר וכמה שורות של כסאות. רובם היו ריקים. היו בערך עשרים איש. אני לא זוכרת שהיו נגנים, אבל אולי אלו פשוט נמחקו מהזיכרון כי היתה זו הצגה שלמה של איש אחד. לא הכרתי אז את יצירתו מעבר לכמה שירים מפורסמים בודדים. אולי בגלל זה, בשל המפגש הראשוני עם כל כך הרבה שירים לא מוכרים בבת אחת, אני זוכרת אותה כהופעה ארוכה. אבל לא יותר מדי. היה בה משהו מאוד שובה לב, אינטימי, כמו לשבת באיזה חדר בקיבוץ ולהקשיב למישהו שזה עתה פגשת מספר סיפורים קטנים, כמה בדיחות, פורט קצת על הגיטרה. בחלק מהסיפורים נתקלתי שוב בהקלטות מהופעותיו שצצו אחרי מותו. אבל לא באותו אחד שבו סיפר: "פעם הוצאתי אלבום בשם 'רישומי פחם'. קשה מאוד למצוא אותו, ובינינו – לא כדאי לכם להתאמץ. האלבום הזה, כשרואים אותו על מדף בחנות תקליטים, הוא כמו אומר לך: 'עזוב אותך, למה אתה צריך את כאב הראש הזה? בשביל מה לך? אל תעשה את זה לעצמך. קנה דיסק יותר מוצלח במקומי". הקהל צחק, והוא הוסיף: "לא, זו לא בדיחה. ברצינות. הנה, אני אנגן לכם שלושה שירים ותבינו".

הוא היה קוסם ולהטוטן של מילים. בזגזוג הזה בין סלנג לעברית צחה וגבוהה, ביכולתו לברוא מילים וביטויים. ביכולת לרגש, לגולל עלילות, להמציא דמויות, וההומור. הומור כזה שתפס אותך לפעמים לגמרי בהפתעה, כששיר אהבה שנחרז ברומנטיקה ליופיה של אישה פתאום מכיל בהגנבה בית ארצי נטול ליריות כמו: "ארגוני נשים מתנפלים עלי בתוכחה שאני זורק עלייך את עול הבית והמשפחה – מה שנכון – אבל מה אעשה, אין לי פנאי, אין לי פנאי, לא יכול להוריד ממך את עיניי". או ההומור העצמי על שפתו העשירה הגדושה בדימויים: "הרעד המתפנק של חיות הבר הקטנות המתרמזות מחולצתה הדקה/ יכולתי להגיד פשוט 'שדיה'". שורה שהיא לא רק מצחיקה ומפתיעה, אלא גם נותנת הצצה קטנה למוחו של המשורר בעת תהליך הכתיבה. והוא חשף אותו לפעמים, כמו ב"לילה שקט" או "תקציר שירי החורף הבא", שהוא כמו רשימות פנקס בעת הליכה רגלית כשהמחשבות רצות ואתה ממהר לרשום המון התחלות ורעיונות לשירים עתידיים, כמעט על סף קופירייטינג, וגם על זה הוא צוחק, מודע לעצמו ("והנה נחיל של אייטמים סלבריטאים, סמול טוק שוארים ביג פארט בלוארים, אגו סטריפרים, בודי טריפרים, במעוף מדרינק לדרינק – זהו שיר בלי שם המתאר את האאוטיות המיידית של איניות כפייתית").

אני שונאת דירוגים. אני מתלבטת יותר מדי. נוכחתי שבמקום להתחבט ארוכות בבחירת, נניח, "עשרים הדיסקים הטובים של העשור", יותר פשוט לבחור אחד או שניים, גג שלושה. כי תמיד יש רק אחד (או שניים, גג שלושה) שבולטים מכל השאר, ומי צריך את סגניהם לכתר? לרגל עשר שנים למותו של מאיר אריאל ניסיתי לבחור את שלושת השירים הכי מרגשים שלו לטעמי. אבל היו ארבעה שהצטיינו במיוחד, אז למה לברור מתוכם. הבחירות שלי אולי צפויות למדי ברובן, אבל כמו שאמר לי מישהו על אתר טבע יפה במיוחד בדרום אמריקה: "הוא מתוייר מדי, אבל כנראה שיש סיבה טובה למה כולם נוסעים דווקא לשם".
המשך…