בשבוע וחצי שחלף לא הספקתי להעביר אל הכתב את זעקות ה"וו-הו! יש תאריך להופעות של מינימל קומפקט!!!". הם חוזרים. התירוץ הוא חגיגות יום הולדת 60 לסמי בירנבך, וגם פורטיס וברי מציינים יום לפני ההופעה הראשונה 54 ו-51 להיווסדם. מזל טוב להם, המתנה לנו. קצת מוזר לערוך איחוד של מינימל בקיץ מיוזע. מצד שני, אולי צריך קצת צינה אירופאית באמצע היולי-אוגוסט הזה, כמו שראיתם בהם קפסולת חורף ניידת המוסוות כקסטה לווקמן כשטיילתי באפריקה החמה. האיחוד האחרון נערך ממש לפני שיצאתי לאותו מסע, בחורף, 2003. כתבתי אז בפורום מוזיקה ישראלית ב-ynet קטע שמיד יתפוס את רוב הנפח בפוסט הזה (מיחזור זה טוב לכדור הארץ!). אבל לפני כן, כמה המלצות:

קפסולה קטנה ומרוכזת של חורף

ב-1991 הופיעה מינימל קומפקט ברוקסן המיתולוגי, וצלמי 'קול הפופ' משידורי הניסיון של ערוץ 2 היו שם כדי לתעד. לכבוד האיחוד העלה ykutner (יואב? יונתן?) את התוכנית ליוטיוב בשישה חלקים – אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש ושש. תבורך, קוטנר!
שימו לב ל-Disguise שכל כך משתבח בביצוע חי, ושהלהקה השמיטה באכזריות מהסיבוב הקודם. לטיפולך, פורטיס. ואיך ברי בניינטיז היה כל כך יפה שזה כמעט בלתי חוקי.

עזבו איחודים, הבה נחזור אחורה – ביצוע של Inner Station המקסים מהופעה של הלהקה בתוכנית טלוויזיה באייטיז.

קצת לפני נפילת מסך הברזל הופיעה מינימל בפולין הקומוניסטית. פורטיס מעלה זכרונות כמו שרק הוא יודע.

אחרי התמונה הבאה יגיע הסיפור שלי. מומלץ ללחוץ על הלינק הזה במקש הימני של העכבר, להקיש על 'פתח בחלון חדש', ולנגן בלופ ברקע.
המשך…

היה זה שבוע עמוס של הופעות קטנות, אינטימיות, הזויות ואפלוליות, ואחת שלא ענתה לאף אחת מההגדרות הללו: רונה קינן מקסיקנית, בבליקי-אוריון מספרי סיפורים, ברי סחרוף בפנדלים, וקנגורו פסיכודלי

המשך…

אש אש מדורה: אש תמיד הילכה קסם על האדם, אבל גם עשן יכול להוות מקור השראה. וכידוע, אין עשן בלי אש – כפי שלמדו חברי Deep Purple כשגילו את מקור העשן שהעניק מילים לאחת ממנגינות הרוק המפורסמות בעולם. סיפורו של השיר Smoke on the water, למקרה שמעולם לא הקשבתם לשום מילה מעבר לפזמון והטה-טה-טה, טה-טה-טטה…

מדורת ל"ג בעומר אקראית מול הירח ברעננה בדרך הביתה

אם הגעתם לעמוד הזה כי כבר שנים תהיתם "על מה לעזאזל הם שרים שם?", אז כנראה שבין הגיטרה המיתולוגית בפתיחה ועד הפזמון של ה"עשן על פני המים, אש בשמיים" (האין זה נשמע כמו שורה משיר אבוד של אתניקס?), מעולם לא הקשבתם באמת למילים – כי הן מספרות הכל. וכך הולך הסיפור:
המשך…

פרת משה רבנו על מוצית קוצנית

אני לא רוצה לפרסם את הפוסט הזה. ימי שרב באו וחלפו, חטפתי כבר את כוויות השמש הראשונות (מחצי שעה בים! ארורים תהיו, הגנים של הרבע הפולני שלי!), אבל אני עדיין מהססת. לפרסם זה כמו להודות שחור על גבי לבן: זהו, הקיץ כבר כאן.
אני שונאת את הקיץ. מעבר לחום ובלחות שמוציאים כל חשק לחיות, חסרונותיו רבים הם: אין יותר מיץ תפוזים טרי בבוקר, עונת תות השדה מסתיימת, סף הסובלנות של אזרחי ישראל יורד יותר מהר ממפלס הכנרת, התוכניות בטלוויזיה עוד יותר מטומטמות מהרגיל, זאטוטים יוצאים לחופשה ארוכה מדי מהגן ובית הספר, שיטוט רגלי ברחובות הופך למשימה בלתי אפשרית, וכל הצבעוניות היפהפייה של פריחת האביב מצהיבה ונעלמת.

סחלב פרפרני

זה הרגע, חוששתני, שבו עליי להתוודות: יש לי חיבה עזה מילדות לפרחי בר ישראליים. כן, אני מסוג האנשים שיודעים לזהות בן חצב יקינטוני, אזוביון דגול ונזמית לופתת. אני מסוג האנשים שיודעים שיש דבר כזה שנקרא 'עלקת חרוקה', וזה לא שם של מחלה חשוכת מרפא. אני יכולה להסתובב שעה ארוכה בשדה מיניאטורי בעונת הפריחה ולפרוץ בזעקות אושר משונות נוסח "יו! חומעה ורודה!". כפי שמיה למדה על בשרה, גם לכלוא אותי ברכב לא עוזר, ואני מיידעת אותה על כל סייפן תבואה שחלפנו על פניו במהירות של 90 קמ"ש. כן, כן.

ארוחת צהריים: פרפר ססמבריק אדמוני על פרח עכובית הגלגל

בכל אשם אבא. בחורף ובאביב הוא היה לוקח אותנו מהמטפלת לדירתנו דאז דרך שדה הבר שהשתרע מול בית חולים מאיר, ומסביר לנו על הפרחים השונים. היינו מתחרים מי יגלה את המינים המיוחדים והיפים יותר. בחוג טבע אחד כילדה מצאתי עשרות זנים שונים על החלקה המיניאטורית אך העשירה הזו, שעד ל"ג בעומר היתה מצהיבה, נכבשת מהקוצים שעליה, והופכת לאתר מדורות עד הפריחה של השנה הבאה. היום אין בה ולו זן אחד, רק בניין דירות סטנדרטי. השדות הרבים והפרדסים שהיו סביב שכונתי הישנה נעלמו עד האחרון שבהם. מהר מאוד כל ישראל מתכסה בטון ואספלט. פרחים כמו סביון, ציפורני חתול או מקור חסידה שכל ילד ידע בעבר לזהות, הפכו להיות מחזה נדיר יותר ויותר בתחומי הערים. עכשיו כבר אי אפשר להגיע לטבע ברגל, אלא במכונית. למרבה המזל נותרו בשרון כמה מובלעות זעירות של פריחה בין רצף היישובים. כל האתרים בהם צילמתי נמצאים במרחק של לא יותר מחצי שעה נסיעה מהבית.
המשך…

כשמסדרים את תכולתו של ארון רק פעם בשלושים שנה מוצאים בו תגליות משונות. במסגרת גל הנוסטלגיה ששוטף את הארץ לכבוד יום הולדתה השישים, 'אפילו עז' שמחה לעשות לכם היכרות עם 'הטלוויזיה ואתה' – מדריך למשתמש שהנפיק משרד התקשורת הישראלי ב-1971 במטרה לעזור לאזרחי המדינה המבולבלים בהתמודדותם עם ההמצאה החדשנית והלוהטת

הסופר דאגלס אדמס טען שיש קשר בין יחסינו לטכנולוגיה מסוימת לבין גילנו בשנה בה היא פרצה לחיינו:
1. כל מה שיש בעולם כשאנחנו נולדים הוא נורמלי ושגרתי, חלק בלתי נפרד מדרך פעולתו של העולם.
2. כל מה שממציאים כשאנחנו בני חמש עשרה עד שלושים וחמש הוא חדש, מסעיר ומהפכני, ועם קצת מזל גם תהיה לנו קריירה בתחום.
3. כל מה שממציאים אחרי שמלאו לנו שלושים וחמש פועל נגד סדר הדברים הטבעי.

לטובת אלו שחגגו את יום הולדתם ה-35 לפני שנת 1971, וגם עבור הצעירים יותר העומדים משתאים והמומים מול מכשיר הקסם הפלאי, הוציא בשנה זו משרד התקשורת הישראלי את החוברת המרתקת 'הטלוויזיה ואתה' (במחיר 2 ל”י, להשיג בכל החנויות המובחרות לפני 35 שנה, במידה ויש לכם מכונית דולוריאן מעופפת או תעלה מפוספסת בשחור-לבן שבכניסה אליה ניצבת מדענית עם תסרוקת של אורה נמיר).
המשך…

כמה מחשבות שעלו אצלי בצעידה הביתה אחרי ההופעה של מאיר בנאי בבארבי כפר סבא

לפני חודשיים, כשהייתי עם ניר באחת מהופעות הבכורה של מאיר בנאי בצוותא, סיפרתי לו שהפעם הראשונה שראיתי הופעה שלמה של מאיר בנאי היתה למרגלות מצדה, בפסטיבל ערד 1992. פרט להופעה שלו במסיבת התיכון שלי באותה שנה וחימום לאהוד בנאי לפני כמה שנים, איכשהו לא נפגשו דרכנו מאז אותה הופעה בלתי נשכחת, עם ההוד של מצדה, הזיקוקים, וההפתעה בדמות כמות הלהיטים הענקית שהאיש המוכשר הזה מחזיק. מאיר בנאי של אז הוא לא אותו מאיר בנאי כיום. המופע החדש מבוסס ברובו על האלבום החדש "שמע קולי", שמכיל שירי פיוטים. בראיון לתימורה היקרה, יונתן רזאל מנסה להסביר את הפתיחות למוזיקה דתית ולפיוטים בקרב הקהל והאמנים החילוניים: "מה שקורה כאן מזכיר לי ילד שבהתחלה עוזב את הבית ואומר 'אני לא מסכים עם כל מה שגדלתי איתו', ואז מתבגר, חוזר לדברים ההם ואומר: 'עכשיו אני אוהב אותם'. מישהו פעם אמר לי משפט חכם, שלהתבגר פירושו לעשות מה שאתה רוצה, למרות שההורים שלך גם כן רוצים שתעשה את זה". בניגוד לחילוניים שמוצאים בפיוטים גילוי מפתיע של חיבור עמוק לשורשים ולבית אבא שהפנו לו עורף בהתבגרותם, אלו מעולם לא היו השורשים שלי. גדלתי בבית אתאיסטי לחלוטין, הפעמים הספורות שהייתי בבית כנסת בחיי היו בטיולי בית ספר ובבר מצווה של בני הדודים. ההסתכלות שלי על הפיוטים היא נטולת המטען הרגשי שטמון איפשהו אצל רוב הקהל באופן כזה או אחר. ללא ההקשר, כשכל מה שנותר לי הוא חיבור או לא חיבור מוזיקלי ככל שיר חילוני מהשורה, האם אני מפספסת משהו מהותי בחוויה?

נזכרתי פתאום באח הצעיר, אביתר. הוא אולי הדוגמא הבולטת לחוסר שביעות הרצון של הקהל שלו מהפאזות השונות שעבר בחייו. באלבום השני טענו ש"זה לא אביתר של האלבום הראשון" ומהשלישי התאכזבו כי "זה לא אביתר" שציפו לו מהשניים הקודמים (אני בדיעת מיעוט, לדעתי השלישי הוא היפה מכולם). למה אנחנו תובעים מהאמנים שאנו אוהבים לקפוא בנקודת הזמן שבה הכרנו אותם ומסרבים לקבל את השינויים בחייהם? גם אני אדם שונה לגמרי ממי שהייתי לפני 16 שנה, באותה הופעה בפסטיבל ערד. למה אנו מצפים שהאדם שמולנו על הבמה לא יתבגר ויתפתח אף הוא לצדנו? אני יכולה להעיד מאמנים שאני עוקבת אחרי יצירתם בקפידה מזה שנים שהדרך מלאת השינויים והתהליכים שמובילים בין תחנותיה אצל אמן אהוב הם מרתקים, כמו גם ההקבלה ביניהם לבין חייך שזורמים לצדם, גם כשהם מלווים באלבומים שפחות תתחבר אליהם בזמן אמת. מי יודע, אולי פעם תהפוך להיות האדם שיגלה את האלבום ההוא, שפתאום חייך יפגשו שוב עם המקום שבו נמצאת אהבתך המוזיקלית הישנה.
המשך…