כשמסדרים את תכולתו של ארון רק פעם בשלושים שנה מוצאים בו תגליות משונות. במסגרת גל הנוסטלגיה ששוטף את הארץ לכבוד יום הולדתה השישים, 'אפילו עז' שמחה לעשות לכם היכרות עם 'הטלוויזיה ואתה' – מדריך למשתמש שהנפיק משרד התקשורת הישראלי ב-1971 במטרה לעזור לאזרחי המדינה המבולבלים בהתמודדותם עם ההמצאה החדשנית והלוהטת

הסופר דאגלס אדמס טען שיש קשר בין יחסינו לטכנולוגיה מסוימת לבין גילנו בשנה בה היא פרצה לחיינו:
1. כל מה שיש בעולם כשאנחנו נולדים הוא נורמלי ושגרתי, חלק בלתי נפרד מדרך פעולתו של העולם.
2. כל מה שממציאים כשאנחנו בני חמש עשרה עד שלושים וחמש הוא חדש, מסעיר ומהפכני, ועם קצת מזל גם תהיה לנו קריירה בתחום.
3. כל מה שממציאים אחרי שמלאו לנו שלושים וחמש פועל נגד סדר הדברים הטבעי.

לטובת אלו שחגגו את יום הולדתם ה-35 לפני שנת 1971, וגם עבור הצעירים יותר העומדים משתאים והמומים מול מכשיר הקסם הפלאי, הוציא בשנה זו משרד התקשורת הישראלי את החוברת המרתקת 'הטלוויזיה ואתה' (במחיר 2 ל”י, להשיג בכל החנויות המובחרות לפני 35 שנה, במידה ויש לכם מכונית דולוריאן מעופפת או תעלה מפוספסת בשחור-לבן שבכניסה אליה ניצבת מדענית עם תסרוקת של אורה נמיר).
(more…)

כמה מחשבות שעלו אצלי בצעידה הביתה אחרי ההופעה של מאיר בנאי בבארבי כפר סבא

לפני חודשיים, כשהייתי עם ניר באחת מהופעות הבכורה של מאיר בנאי בצוותא, סיפרתי לו שהפעם הראשונה שראיתי הופעה שלמה של מאיר בנאי היתה למרגלות מצדה, בפסטיבל ערד 1992. פרט להופעה שלו במסיבת התיכון שלי באותה שנה וחימום לאהוד בנאי לפני כמה שנים, איכשהו לא נפגשו דרכנו מאז אותה הופעה בלתי נשכחת, עם ההוד של מצדה, הזיקוקים, וההפתעה בדמות כמות הלהיטים הענקית שהאיש המוכשר הזה מחזיק. מאיר בנאי של אז הוא לא אותו מאיר בנאי כיום. המופע החדש מבוסס ברובו על האלבום החדש "שמע קולי", שמכיל שירי פיוטים. בראיון לתימורה היקרה, יונתן רזאל מנסה להסביר את הפתיחות למוזיקה דתית ולפיוטים בקרב הקהל והאמנים החילוניים: "מה שקורה כאן מזכיר לי ילד שבהתחלה עוזב את הבית ואומר 'אני לא מסכים עם כל מה שגדלתי איתו', ואז מתבגר, חוזר לדברים ההם ואומר: 'עכשיו אני אוהב אותם'. מישהו פעם אמר לי משפט חכם, שלהתבגר פירושו לעשות מה שאתה רוצה, למרות שההורים שלך גם כן רוצים שתעשה את זה". בניגוד לחילוניים שמוצאים בפיוטים גילוי מפתיע של חיבור עמוק לשורשים ולבית אבא שהפנו לו עורף בהתבגרותם, אלו מעולם לא היו השורשים שלי. גדלתי בבית אתאיסטי לחלוטין, הפעמים הספורות שהייתי בבית כנסת בחיי היו בטיולי בית ספר ובבר מצווה של בני הדודים. ההסתכלות שלי על הפיוטים היא נטולת המטען הרגשי שטמון איפשהו אצל רוב הקהל באופן כזה או אחר. ללא ההקשר, כשכל מה שנותר לי הוא חיבור או לא חיבור מוזיקלי ככל שיר חילוני מהשורה, האם אני מפספסת משהו מהותי בחוויה?

נזכרתי פתאום באח הצעיר, אביתר. הוא אולי הדוגמא הבולטת לחוסר שביעות הרצון של הקהל שלו מהפאזות השונות שעבר בחייו. באלבום השני טענו ש"זה לא אביתר של האלבום הראשון" ומהשלישי התאכזבו כי "זה לא אביתר" שציפו לו מהשניים הקודמים (אני בדיעת מיעוט, לדעתי השלישי הוא היפה מכולם). למה אנחנו תובעים מהאמנים שאנו אוהבים לקפוא בנקודת הזמן שבה הכרנו אותם ומסרבים לקבל את השינויים בחייהם? גם אני אדם שונה לגמרי ממי שהייתי לפני 16 שנה, באותה הופעה בפסטיבל ערד. למה אנו מצפים שהאדם שמולנו על הבמה לא יתבגר ויתפתח אף הוא לצדנו? אני יכולה להעיד מאמנים שאני עוקבת אחרי יצירתם בקפידה מזה שנים שהדרך מלאת השינויים והתהליכים שמובילים בין תחנותיה אצל אמן אהוב הם מרתקים, כמו גם ההקבלה ביניהם לבין חייך שזורמים לצדם, גם כשהם מלווים באלבומים שפחות תתחבר אליהם בזמן אמת. מי יודע, אולי פעם תהפוך להיות האדם שיגלה את האלבום ההוא, שפתאום חייך יפגשו שוב עם המקום שבו נמצאת אהבתך המוזיקלית הישנה.
(more…)