לפעמים, כדי לשכנע את כוכב הטלוויזיה שלך להצטלם לסרט קולנוע כשהוא רוכב על אופניים או יושב על שפת ביצה, עליך להצטייד בהרבה גמישות, יצירתיות ומוכנות להתמודד עם קשיים לוגיסטיים רבים. זה לא בגלל שהכוכב שלך הוא פרימדונה קפריזית, אלא נובע מכך שהוא לא יותר מבובת גרב.

עכשיו כשהחבובות של ג'ים הנסון חוזרות לככב על המסך הגדול בסרט חדש, ראשון מזה שנים, זהו זמן טוב לחזור אל 1979, להרפתקה הקולנועית הראשונה שלהם: The Muppet Movie.


שיר הפתיחה היפהפה של הסרט, בקול צפרדע ערב

– הפוסט כולל ספויילרים ליהוקיים ועלילתיים, ראו הוזהרתם –
כתבות קודמות ב"אפילו עז" על הנסון: מופע החבובות /רחוב סומסום

"החבובות כובשות את הוליווד", בשמו העברי, היה הסרט האהוב עליי בילדותי. ראיתי אותו בקולנוע כשהוקרן לראשונה בארץ, ועוד 900 פעם בערך בווידאו של סבא, אותו מכשיר קדמון מהתקופה שהיית צריך להזמין אותו חודשים מראש מחו"ל. בכל פעם הוא הקסים אותי מחדש.

רציתי לחצות את אמריקה במכונית אמריקאית ישנה עד בואך הוליווד כמו קרמיט ופוזי, לעוף באמצעות בלון בשמיים רחבי ידיים כמו גונזו, לכסות סטודיבייקר בציורים פסיכודליים עם האלקטריק מייהם (הקליפ של Today של סמשינג פמפקינס תמיד הזכיר לי את הסצנה הזו), ובכל פעם זמזמתי מחדש עם הסרט בהתרגשות את שיר הפתיחה המופלא, The Rainbow Connection. העולם של ג'ים הנסון והחבובות תמיד היה ידידותי ומסביר פנים, תמים ומאושר, מלא מוזיקה וצבעים ולא מעט פסיכופטים, במובן השמח והטוב של המילה.

והיתה את הסצנה ההיא, שראיתי הרבה פחות מ-900 פעם. יש לי חברה, גם שמה יעל (יש מיליונים כמונו), שהתחברנו בערך בזכות הסרט הזה. לא ברור איך בשיחה די ראשונית בת דקותיים, בעת המתנה בטירונות למסדר מול חדר האוכל של מחנה 80, הגענו לדבר דווקא על זה, אבל עד מהרה התברר ששתינו סבלנו מאותה טראומת ילדות: על אף שראינו את הסרט פעמים כה רבות, כמעט תמיד כיסתה כל אחת מאיתנו את עיניה באותה סצנה מצמררת בה מדען גרמני אכזר מנסה לכרות את מוחו של קרמיט האומלל. ידענו בוודאות שהטובים ינצחו, ראינו את הסוף הטוב שממתין מעבר לפינה, ועדיין התקשינו לסבול את מבטו העצוב והמפוחד של קרמיט מול אותו נאצי רע לב, ורק חיכינו באימה שהסיוט ייגמר כשהגברת השמנה תשיר (או במילים אחרות: כשמיס פיגי תופיע).

סיימנו טירונות, וכשהגענו לשירות הקבע ארזנו מזוודות ונסענו לאירופה. שם מצאנו קסטת וידאו של הסרט המיתולוגי שנרכשה מיד כדי להתמודד עם פחדינו האפלים.
מוזר לראות את נוף ילדותך ממרחק השנים. פתאום הכל נראה אחרת, אתה שם לב לדברים חדשים, מבין בדיחות שפספסת כילד, ובעיקר – מגלה שהמדען האיום הוא בכלל מל ברוקס, וזו הסצנה הכי מצחיקה בסרט.

מאז הספקתי לצאת לרוד טריפ בנופי מערב ארה"ב במכונית ישנה עד בואך הוליווד, לעוף באמצעות בלון בשמיים רחבי ידיים תוך כדי ששירו היפהפה של גונזו מהסרט, I`m Going To Go Back There Someday, התנגן לי בראש.

יעל השנייה, לעומת זאת, עדיין מסרבת בכל תוקף לצפות בסצנה ההיא.

אז איך הכל התחיל?

סוף שנות ה-70. "מופע החבובות" פורצת הדרך (שעליה כתבתי בהרחבה כאן) הופכת להצלחה ענקית בטלוויזיה, והיוצר שלה, ג'ים הנסון, כבר מתחיל לתכנן את הפרויקט השאפתני הבא: להעביר את החבורה המופרעת שלו למסך הגדול. היה זה רעיון מהפכני שנתקל בסקפטיות רבה: הקהל והתעשייה רק נפתחו לרעיון שבובות יכולות להיות כוכביה הבלעדיים של תוכנית טלוויזיה למבוגרים, אך אז עוד היתה הפרדת מעמדות ברורה בין המסך הקטן לגדול. האם תיאטרון בובות יוכל להחזיק סרט קולנוע של שעה וחצי?

אבל ג'ים רצה ללכת רחוק יותר: הוא רצה לצאת מהתיאטרון, מה"קומפורט זון", ולהוציא את החבובות מאולם הצילום הסגור אל העולם האמיתי, כאילו היו שחקנים לגיטימיים בשר ודם. זה הציב בפני ההפקה בעיות לוגיסטיות אדירות, כאב ראש גדול וצורך לחפש פתרונות יצירתיים – בדיוק מה שג'ים אהב.

למה זה כל כך מסובך? חישבו לרגע על "מופע החבובות". כמעט כל משתתפיה הם בובות יד, שמצולמות מהמותניים ומעלה – מכיוון שמתחת נמצאת היד של המפעיל, שמניף אותה מעל לראש. המצלמה בעצם מצלמת מעל ראשו של המפעיל, וגם התפאורה מתחילה למעשה בגובה, על פיגום. במקרה של סט מורכב יותר, התפאורה עשויה מפלטפורמות גבוהות ומחוררות, שהמפעיל עומד מתחתיהן ומכניס את ידו פנימה.
בעולם האמיתי, הגובה לא ניתן לשינוי. כשאתה מצלם את פוזי הולך לקנות גלידה ביריד, אתה חייב להתאים את הגובה שלו לבני האדם ולעולם מסביב, ולא ההיפך. זה אומר שהמפעיל שוכב על הקרקע – כלומר, לא יכול לנוע. זה גם דורש תכנון מוקדם של כל טייק, כי אם אתה רוצה שהבובה תקיף בהליכה מכונית, יש גבול לטווח התנועה של ידו של המפעיל השוכב, ולכן צריך לתכנן טייק אחד של כמה שניות בצילום רחוק, מעבר לקלוזאפ שמאפשר למפעיל לקום ולהישכב במיקום חדש, ואז אפשר לחזור ולצלם את המשך ההליכה. ועוד בכלל לא התחלנו לדבר על הבעיה של צילום גוף מלא!

ג'ים רצה להבהיר מראש לצופים: אנחנו כבר לא בטלוויזיה, זה עסק אחר לגמרי. לכן, אחרי פרולוג קצר שבו החבובות מתכנסות באולם הקרנה כדי לצפות לראשונה בסרט שלהן, מגיעה סצנת הפתיחה, מצולמת במסוק, בגובה הקשת והעננים, עם שיר הנושא היפהפה ברקע. לאט לאט המצלמה יורדת אל הנוף הירוק והטבעי, ושם, בין עצים, על בול עץ שנח על מי אגם, יושב קרמיט רגל על רגל, פורט בעדינות על מיתרי הבנג'ו, ושר.
סצנה מקסימה ופשוטה לכאורה, עד שאנו מתחילים לשאול את עצמנו: רגע, איך קרמיט זז? הצילום הזה, שעם שחקן חי היה קל לביצוע, דרש מיכל מתכת שהוטבע במים ובו צינור לנשימת אוויר ושרוול אטום להכנסת יד להפעלת קרמיט. ג'ים שכב שם מתחת למים ימים ספורים, רואה את קרמיט המוזז על ידו דרך מסך קטן, עד שהצילום יצא בדיוק כמו שרצה.
כאמור, זה לא קל להיות ירוק…
את היד הפורטת על המיתרים הפעיל בובונאי אחר מרחוק, בעזרת גלי רדיו.

פרנק אוז, השותף המיתולוגי של הנסון (שמוכר לכם כאדם שמאחורי פיגי, פוזי, יודה ממלחמת הכוכבים, עוגיפלצת ועוד), אמר פעם שאתה יכול לעבוד המון על הקטעים המסובכים ביותר, והם ייראו כה אמינים שהצופים יקחו אותם כמובן מאליו. "ואז יופיע על המסך משהו פשוט במיוחד, וזהו! זה הדבר היחיד שכולם ידברו עליו!".
הוא דיבר על הסצנה הבאה בתור, כמה שניות שהפילו את הקהל על הרצפה – קרמיט רוכב על אופניים, ממש מדווש, בצילום גוף מלא. איך עשו את זה? הרגליים נקשרו לדוושות והאופניים לעגלה שמשכה אותם. שאר הגוף מופעל כמריונטה בעזרת חוטים, כשהמפעיל תלוי על מנוף מעל גובה המצלמה.
הסצנה היתה להיט כה גדול, שבסרט הבא, "שוד החבובות הגדול", היה שיר שלם שבו קרמיט ופיגי רוכבים יחד בפארק (ג'ים: "בואו נסבך את זה יותר – שירכבו בפיתולים בצורת 8"), ואז שאר החבובות מצטרפות אליהן. כאן ניתן לראות את הרישומים לביצוע הפעלול, וכאן את התוצאה.

אגב, האמירה של פרנק מזכירה לי את "פורסט גאמפ": כשהסרט יצא כולם דיברו על איך טום הנקס שולב בצילומים היסטוריים בעזרת מחשב, אבל אף אחד לא שם לב לטריק הדיגיטלי המלוטש עוד יותר: מחיקת הרגליים של לוטננט דן, שאיפשרו לשחקן לגלם קטוע רגליים בצורה משכנעת גם בסצנות שלמות שבהן נראה כל גופו.
כשהביצוע כל כך חלק ומושלם, הקהל מאמין ולא שואל שאלות, מטיל ספק או מחפש את הטריק שמאחורי. כך בתחילת סרט החבובות הראשון הקהל היה המום מרכיבת האופניים של קרמיט, אבל שעה אחרי אפילו לא עפעף בתימהון כשגונזו מרחף עם בלוני הליום מעל מרדף מכוניות, עד להתרסקותו על רכב הנהוג בידי פוזי. זה נראה כל כך מובן מאליו: החבובות פשוט משחקות בסצנה לפי דרישות התסריט.

רגע, ממתי לדובים יש רישיון? החלק שבו קרמיט ופוזי מתחילים את מסעם להוליווד ברכב סטודיבייקר ישן בין נופי אמריקה, שרים את Moving Right Along, הוא מהאהובים עלי בסרט. אבל מי בעצם נוהג במכונית? כדי להושיב את שני החבר'ה במושבים הקדמיים, פורקו החלקים התחתונים של המושבים וג'ים ופרנק נדחסו מתחת, מכווצים באופן לא נוח בעליל על רצפת הרכב. בחור ננס קיבל את המשימה הלא כיפית של לשכב בבגאז' ולכוון את הרכב בעזרת שלט רחוק, תוך שמוניטור קטן מראה לו את מצב הרכב על הכביש. זה לא תמיד עבד, וכשהמוניטור מת הוא נאלץ לנהוג על עיוור בעזרת צעקות של הצוות בווקי-טוקי: "שבור ימינה! ברקס! ברקס!".

במאי הסרט, ג'יימס פרוולי, מופיע בתפקיד קטן של מלצר בקפה/בר אל-סליזו. למעשה, כמה מוותיקי צוות החבובות, שתמיד נשארים בצללים, החליטו לנצל את המעבר לעולם המציאות ולזכות בכמה שניות של תהילה כניצבים בסצנת הבר. כך נוצר מפגש מצולם נדיר בין פוזי הדוב למפעילו ולאלטר אגו שלו פרנק אוז, שמופיע כחוליגן הלבוש במה שנראה כתחפושת השוטר מ"אנשי הכפר". הוא מתנפל על הדוב האומלל באמצע הופעתו בבר, וזורק אותו לתוך פסנתר. ואם חשבתם שזה קצת מזוכיסטי, חדי העין יבחינו שבין אנשי כיתת היורים שמתייצבת מול קרמיט בהמשך נמצא לא אחר מיוצרו, ג'ים הנסון.

על הפסנתר שלתוכו נופל פוזי מנגן פול וויליאמס – אחד מכותבי הפסקול של הסרט. הפסקול היה מועמד לאוסקר, כמו גם השיר Rainbow Connection, שבאחד מעיתוני התקופה הישוו אותו ל"אי שם מעבר לקשת", תוך כינויו של קרמיט "גרסה קטנה וירוקה של ג'ודי גרלנד". יש בהשוואה מן האמת, למרות שההשראה דווקא הגיע מ-If You Wish Upon A Star מגרסת דיסני ל"פינוקיו". השיר עודנו מקסים גם כיום, ובמשך השנים הוא זכה לאינספור ביצועים, כולל של הקרפנטרס, ווילי נלסון, הדרזדן דולז, ג'ים ג'יימס ממיי מורנינג ג'קט ועוד.

אגב, הסיפור הכי מוזר על השיר הוא שב-1996, ניו זילנדי תמהוני בן 20 השתלט על תחנת רדיו במדינתו, לקח את המנהל כבן ערובה והודיע שהוא נושא פצצה, אותה יפוצץ אם לא ייענו כל דרישותיו. אחת מהן היתה לשדר את השיר בביצוע המקורי של קרמיט ברצף במשך 12 השעות הבאות. הוא נעצר עוד לפני הקרקור הראשון.

בכלל, הפסקול שכתב וויליאמס עם קנת אשר, מקסים להפליא. וויליאמס עצמו אמר שמכל השירים שכתב בחייו שני האהובים עליו הם מהסרט הזה (שיר הנושא והשיר של גונזו) – וזה לא מעט, בהתחשב בכך שהקריירה שלו מכילה כמה וכמה משירי הקרפנטרס, את הלהיט של סטרייסנד מ"כוכב נולד" (Evergreen), וגם, מה לעשות, את מנגינת הפתיחה של "ספינת האהבה".

בסרט השתתפה גם שורה ארוכה של מיטב כוכבי אמריקה באותם שנים בהופעות אורח קצרות, חלקן בנות שורה או שתיים. ביניהם: בוב הופ, אורסון וויילס (!), אליוט גולד, מל ברוקס, מילטון ברל, ריצ'רד פריור, סטיב מרטין, דום דה לואיז, ג'יימס קובורן והקולגה מ"רחוב סומסום", ביג ברד. בין המשתתפים היה גם אדגר ברגן הקשיש, פיתום ובובונאי אמריקאי ותיק, אגדה בתחום וגיבור אישי של ג'ים הנסון, שצפה בו ובבובתו צ'ארלי מקרת'י בטלוויזיה כילד קטן בשנות ה-40. זו היתה הופעתו האחרונה בקולנוע, והוא נפטר זמן קצר אחריה, בגיל 75. הסרט הוקדש לזכרו.

כל עלילת הסרט מונעת בעצם מיציאתו של קרמיט למסע להוליווד, בעקבות מודעה על אודישנים לצפרדעים אצל מפיק העל לו לורד. השם אינו מקרי: זוהי מחווה למפיק שהוא גם לורד בריטי של ממש, הלורד לו גרייב. הוא היה האדם היחיד שהסכים להמר על החבובות ולהשקיע כסף בתוכנית הטלוויזיה שלהן, והוא גם מימן את הסרט.

ג'ודי גרלנד כדורותי רצתה להגיע אל המקום הקסום, ארץ עוץ שבאגדות, אי שם מעבר לקשת. ג'ים הנסון, כקרמיט, רצה למצוא את החיבור בין הקצה של הקשת לאדמה, על פני הקרקע. סצנת הסיום של הסרט חוזרת ברפרנס לשיר שבתחילתו, ומציגה אולפן הקלטות הוליוודי ענק, שכל התפאורה בו מורכבת מאתרים מרכזיים בעלילת הסרט. הדקה האחרונה ממש מציגה את ההתפתחות של החבובות מקרמיט הוותיק, בובת הגרב הפשוטה שהנסון הציג בתוכניתו הראשונה בשנות ה-50, עד להפיכתה לאימפריית הבובות המצליחה של סוף שנות ה-70. לכן המצלמה מתמקדת בקרמיט, הלב והמרכז של החבובות, שמתחיל לבדו את קטע הסיום של השיר: Life is a movie, write your own ending. המצלמה מתרחקת ממנו וכך חושפת מסביבו עוד ועוד מבובותיו של הנסון שמצטרפות לשירה, עד לצילום מגבוה של מקהלה בת כ-250 בובות.
בשביל הסימליות, בסצנה הזו משתתפות כמעט כל הבובות של הנסון מאותו עשור: קאסט כמעט מלא של "רחוב סומסום", כל משתתפי "מופע החבובות", ואפילו היצורים המיוחדים מהפינה השבועית בעונה הראשונה של "סטרדיי נייט לייב".

הפקת הדקה האחרונה הזו היתה מסובכת במיוחד: גם כך כל אחד מצוות הבובונאים של החבובות תיזז במהלך הצילומים בין ארבעה דמויות לפחות, מה גם שיש בובות שדורשות יותר ממפעיל אחד (ועוד לא סיפרתי עד כמה היה מסובך להנסון למלא שני תפקידים בו זמנית בסצנת הדואט של ראלף וקרמיט). איך לעזאזל יצליח צוות כה קטן להשתלט על 250 בובות בבת אחת? ההפקה גייסה פחות או יותר כל מפעיל בובות במערב ארצות הברית ככוח עזר לצוות הקבוע. ביניהם היה גם ג'ון לנדיס, במאי "האחים בלוז" ו"בית החיות", שהשתלט על הפעלתו של כרובי. השמועה מספרת שלא רחוק ממנו עמד בחורצ'יק אלמוני דאז בשם טים ברטון. (עוד על צילום הסצנה, כאן)

אכן, עבודה לא קלה ניצבה בפני צוות החבובות במעבר למסך הגדול. בדרך כלל לקח להם כשלושה ימים לצלם פרק בן חצי שעה לטלוויזיה. סרט הקולנוע דרש 87 ימי צילום – כמעט יום צילומים לדקה. אבל המאמץ השתלם בזכות התוצאה הסופית, והיא רק פתחה את תיאבונו של הנסון לאתגר את עצמו בפרויקטים יותר ויותר שאפתניים.

בסרט הבא, "שוד החבובות הגדול", היתה כאמור סצנת אופניים מורכבת בהרבה, שחדי העין יבחינו בסופה ברוכב אופניים אנושי באופק, שהוא בעצם זה שמוביל את כל האופניים של החבובות הקשורות אליו – באופן סימלי, את התפקיד קיבל בריאן הנסון, הבן של, שיהיה מי שיוביל את אימפריית החבובות לאחר מות אביו. סצנת הפתיחה (הנהדרת) שוב הלכה על גדול ועל שמיים, עם קרמיט, פוזי וגונזו מרחפים בכדור פורח אמיתי בין כותרות הפתיחה. צלם תלוי מהליקופטר צילם אותם, תוך שההליקופטר גורם לכדור הפורח כמה נחיתות אונס, וזה מבלי להזכיר את הפעם ששתיים מהבובות חטפו גיץ מלהבות החימום של הבלון והחלו להעלות ריח מעושן…
וזו אפילו לא היתה הסצנה הכי מסובכת בסרט. היתה אחת ובה פרודיה על סרטי אסתר וויליאמס, מלכת השחייה הצורנית של הוליווד הישנה, בכיכובה של פיגי. ובשביל שחייה צורנית צריך להטביע את כל הצלמים, אנשי ההפקה, השחייניות, התאורנים, וכמובן מיס פיגי והאיש שמאחוריה, פרנק אוז (שנשלח לקורס צלילה מקוצר). עוד על הצילום של הסצנה, כאן.

"שוד החבובות" אולי היה קצת פחות מרגש מקודמו, אבל מצחיק מאוד, עם כמה סצנות מעולות (The Happiness Hotel!). סרטי הקולנוע הבאים של החבובות כבר לא עמדו ברף של שני הראשונים. עכשיו, 16 וחצי שנים אחרי לכתו של הנסון מן העולם, עולה סרט חבובות חדש ומדובר. אלך לראותו בקרוב, יש לקוות, אבל לכם אני ממליצה לנצל את ההזדמנות הזו כדי לשים ידכם קודם כל על הסרט שהתחיל הכל, אותה יצירה קלאסית ומתוקה.

כי בסופו של דבר, טוב ככל שיהיה החדש, אין הרבה סרטים שהקסימו אותך, נטעו בך השראה וריגשו אותך בתור ילד בגיל חד ספרתי, ומצליחים גם לחזור על כך בצפייה מחודשת, 30 שנה אחרי. מממ… נשמע כמו תוכנית מצוינת בשבילי לסופ"ש הקרוב.

עוד על ג'ים הנסון בבלוג זה:
מופע החבובות: You are all weirdos
רחוב סומסום: הפוסט הזה מובא אליכם בחסות האות ר'
וזכרונות ילדות טלוויזיוניים נוספים: בוז לחופש הגדול /// עיר הזהב הנסתרת שלי