ביקור קצר אצל ד"ר קוואמי
כשעמדתי שם באוזן בר קלטתי שזו ההופעה היחידה כמעט שראיתי החודש, אחרי חודשים שבהם פקדתי לפחות הופעה אחת בשבוע. אלא שעם בוא אפריל נעלמה הזמינות הנוחה של לקפוץ ממשרד עבודתי התל אביבית בהליכה בצעדים קלילים אל הופעה קרובה, ולמעשה, גם עבודתי עצמה כבר איננה כדי לממן את שגעון המוזיקה. תכלס, לא עבר כל כך הרבה זמן, זה רק החודש הארור הזה שמרגיש ארוך כל כך, ובכל זאת, לעזאזל, התגעגעתי.
למפגשים שלפני עם מכרים שאתה פוגש רק בהזדמנויות כאלו של איחור "שעת פתיחת הדלתות", להיכרויות עם פרצופים חדשים, לרקוד, לריגוש לנסות לתפוס תמונה טובה, להפתעות שמזמנת הופעה חיה בניגוד לאלבום שנוגן שוב ושוב, השמחה לטרוף כל דבר עם גבינה מוקרמת אחרי; לשמוע מוזיקה לא באוזניות, לא ברקע – בפול ווליום, כדבר המרכזי בעצמו.
ובעיקר, כי כפי שנזכרתי אחרי אותו ערב מול קוואמי, להופעות כיפיות/טובות – וזו היתה כזו – יש כוח מרפא כמו כדור יעיל לכאב ראש מעיק. יש להן את היכולת לבעוט בישבנו של מצב הרוח שלך, ולמחוק את כל הנאחס והצרות ועומס המחשבות והעייפות מהראש שלך לכמה שעות, אפילו אחרי שהתו האחרון דמם (כלומר, הוחלף במוזיקה רועשת של התקליטן). טוב, לא ממש למחוק מקיום, יותר "לטאטא" הלאה משם. כמו מטאטא שמזיז את האבק והלכלוך למקום אחר, אבל חכו שבוע והוא ימצא כבר את דרכו בחזרה. נו, עדיין מדובר ביתרון לא מבוטל לכשעצמו, שגם מסדר לכם שנת לילה מצוינת וחפה מטרדות יום-יום כשאתם שבים הביתה. לפעמים זה לא דבר של מה בכך.
עכשיו נשאר רק לשכנע ביכולות הרפואיות הללו את קופת חולים, כדי שביטוח הבריאות יממן לנו מרשמים שבועיים להופעות נבחרות. סליחה, אפשר לקבל חבילה אופטלגין וטופס 17 לאהוד בנאי במצדה ולפיקסיז?
המסע לאנטארקטיקה: כחול ולבן, כחול ולבן, זה צבע שלי…
יום יום שלישי, 20 אפריל 2010, 1:44
5 תגובות
לכבוד חג העצמאות והשרב שבצדו, הרי פוסט מצולם של תמונות כחול-לבן – גם אם כחול-לבן מהזן המצנן שלא תמצאו כמוהו בישראל, אלא ביבשת אנטארקטיקה הרחוקה. תתייחסו לזה כאל ניסיון ללוחמה פסיכולוגית במזג האוויר. בהצלחה וחג שמח!
חברים ומכרים שעקבו עד עכשיו אחרי סדרת כתבות זו על המסע לאנטארקטיקה שואלים – "רגע, מה זאת השמש הזאת בצילומים? איפה כל הקרח?". ובכן, הוא לא באיי פוקלנד שאליהם הגענו בבלוג עד כה, מן הסתם. הוא מחכה בהמשך הדרך, ובחלקו גם בתיקיית הקבצים "סיירבה 20" על המחשב שלי שמכילה מעל 260 תמונות. אלא שאנטארקטיקה, כפי שאנסה להעביר בהמשך הסדרה, היא לא רק קרח ועוד קרח (ומיליוני פינגווינים). יש בה נופים נפלאים, שקט וטבע פראי שלא תמצאו כמותו באף יבשת אחרת, עיירות רפאים (בג'ורג'יה הדרומית), לווייתנים, עולם חי משגשג והיסטוריה אנושית מרתקת במיוחד בדמות סיפורים בלתי יאומנו על המשלחות האמיצות (אולי גם מטורפות לעתים) שניסו לחדור אל השטח הלבן הגדול והריק שבקצה המפות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
על הקרח אין מה לספר. התמונות עושות את זה הרבה יותר טוב ממני. הפוסט הזה הוא בבחינת הצצה מקדימה קטנה להמשך. אח, למות בשרב הישראלי ולהתגעגע…
המשך…
המסע לאנטארקטיקה: בפוסט הזה אין פינגווינים
יום יום ראשון, 18 אפריל 2010, 16:13
5 תגובות
כן, מי היה מאמין. תמונות אחרונות מאיי פוקלנד.
הגיעה השעה להיפרד מהמושבה המקסימה של הפינגווינים הפאנקיסטים ושכניהם האלבטרוסים חובבי האימו. התחלנו להתרחק מהצוק עד שכל בעלי החיים שוב נבלעו לתוך הסבך הירוק של שיחי הטוסוק המגוננים. על הגבעה ממול רעו כבשים – נוף טיפוסי לאיי פוקלנד. מהנקודות הגבוהות בשביל יכולת להשקיף על הגבעות המתרוממות של האיים הסמוכים.
המשך…
המסע לאנטארקטיקה: אם סיד וישס היה פינגווין
יום יום רביעי, 14 אפריל 2010, 20:05
6 תגובות
…הוא היה רוֹקהוֹפּר (פינגווין סלעים). לפינגווינים אלו יש עיניים רושפות אש, קוצים בשיער, פרצוף אדיש בקוליות עד אין קץ וחיים על הקצה (באופן מילולי). את השכונה שלהם הם חולקים שלווה עם ציפור שהיא ההיפך המוחלט – אלגנטית, מהודרת, אצילית ומאופרת בקפידה: אלבטרוס שחור גבה. ביקור במושבת הפינגווינים החביבה עלינו באיי פוקלנד.
האי הקטן ווסטפוינט נמצא בצפון-מערב איי פוקלנד. יש בו מעגן זעיר שצמוד לביתה הקטן של בעלי האי, שהם תושביו האנושיים היחידים. ממנו יוצאת דרך עפר שמטפסת בין הגבעות הירוקות-אפורות-חומות הריקות מעצים, שעליהן משוטט עדר כבשים שליו (מענפי הכלכלה המרכזיים בפוקלנד). המסלול מסתיים היכן שהגבעות עוצרות, נופלות לתוך תהום כחול-לבן שגלים מקציפים בו ללא הרף. במבט ראשוני אי אפשר להבחין בייחודו של המקום על פני כל גבעה אחרת. הכל נראה ירוק ותו לא. אבל אז מחפשים בזהירות מקום לפסוע בין שיחי הטוסוק האופייניים למקום, ופתאום מאחורי אחד מהם מתגלה האוצר: מושבה מקסימה ועירנית של פינגווינים פאנקיסטים ואלבטרוסים מהודרים, עסוקים בשלהם – האכלת גוזלים, סידור נוצות, טיפוח הקן, חיזור, תנומה קלה או מטסים אוויריים מרשימים – הכל ממש על קצה הצוק, מול תפאורת הים.
המשך…
"המהפכה לא תלך טוב יותר עם קולה"
יום יום רביעי, 7 אפריל 2010, 15:05
4 תגובות
פסטיבל הטייפים הרביעי בצימר, אוקסיז'ן ויאיר קז מארחים את גלעד כהנא, ונוכלי הג'ימבורי וחברים. קצת לפני הכניסה לדיאטת הופעות מחמירה, החלטתי לפתור את ההתלבטות בין 3 הופעות ב-20 במרץ בהליכה לשלושתן גם יחד. היה עמוס.
Yair Kass in not a number, he's a free man
Efrati is number 6
תחנה ראשונה: פסטיבל הטייפים הרביעי בצימר
אני נולדתי בדור הקסטות. יש לי עד היום מגירה נשכחת עמוסה בכאלו, שאני משוכנעת שביניהן נחבאות מציאות שהקלטתי לפני 20 שנה מהרדיו, כמו רם אוריון שמזייף את "הקיץ האחרון" של שפיות זמנית בימי נושאי המגבעת וברי סחרוף נשבע בראיון מ-1992 שאין שום סיכוי שבעולם שהוא ופורטיס יתאחדו אי פעם להופעה שלמה, כל שכן אלבום. סביר להניח שברובן יש סתם חלקי שירים סטנדרטיים באיכות נוראית מוקלטים זה על גבי זה, אבל למי יש כוח לבדוק. למילים "טייפים" ו"קסטות" יש איזה קסם של זכרונות ילדות: הרדיו-טייפ הכסוף על חלון חדרי בבית ילדותי, קלטות מוקלטות עם עטיפה משוכפלת במכונת צילום, הזיופים הקבועים, קסטת עוף החול הפגומה עם הסרט שהשתחרר 14 פעם ותמיד שבה לנגן כשגולגל מחדש.
פסטיבל הטייפים הרביעי של הצימר לפיכך נשמע מסקרן מספיק כדי לעלות על קו 247 המתיש:
"21 הופעות שונות אשר המשותף לכולן הוא השימוש בסלילים מגנטים ככלי יוצר. זהו פסטיבל ייחודי אשר בו אין הגדרה ז'אנרית מצומצמת אלא החומר עצמו, הסרט המגנטי, הוא הבסיס להרפתקה המוזיקלית". הפלייר אמר את כל זה בהרבה יותר מילים, כולל סקירה היסטורית, נאצים ובינג קרוסבי.
המשך…