6:15, 29 ביוני 2013. היום היפה ביותר במסעי לשפיצברגן מתחיל: שמי קטיפה, השתקפויות מופלאות, קרח צף בשלל צורות והפתעות מהמין החייתי.

שבוע קודם לכן עוד היה צורך בשילוב אימתני בין מלגזה, תשעה סוסים, דלי מי קרח ותזמורת לכת שלמה כדי להעיר ולהוציא אותי מהמיטה לפני עשר וחצי לפנות בוקר של יום במשרד, וגם זה ביום עירני יחסית. עתה, כשהצלחתי לברוח ולהותיר את השגרה היומיומית במרחק של יותר מ-5,000 ק"מ ממיטתי החדשה, עיניי כבר היו פקוחות כשקריאת ההשכמה בספינת המחקר ואווילוב הקדימה את זמנה ברבע שעה.

ארון, מנהל המשלחת, ידע כנראה עם מי יש לו עסק מהיום הראשון. קריאות ההשכמה שלו היו כשל אבא טוב שמעיר בעדינות את ילדיו: עם קול רך ומלטף, כמעט לוחש, ודיבור אטי במיוחד. יכולת להספיק לצחצח שיניים ולטגן חביתה בין ה"בוקר טוב" לבין ציון התאריך, לבין עדכון בעניין מספר מעלות החום השורר מחוץ לחלונות תאי הספינה ("מזג אוויר טרופי של 6 מעלות צלסיוס"). או אז הגיע הרגע של למשוך לילדים את השמיכה: "אה, כן, הערנו אתכם עשר דקות קודם, למקרה שתרצו לראות את הניבתן שמנמנם על פיסת קרח בכיוון השעה שלוש מהחרטום".

תוך חצי שנייה מלאו חללי הספינה ברעש טפיפות רגליים מהירות, עולות, יורדות ורצות במבוך החדרים והמסדרונות בעוד האנשים המחוברים אליהן עדיין ממשיכים לתחוב את עצמם לעוד כמה שכבות ביגוד, תוך שהם מנסים להיזכר היכן לעזאזל עוברת הדרך להגעה לחרטום החמקמק.

כשעוברים בפתח המפריד בין חלל הספינה המחומם היטב לבין הנוף הארקטי המצונן, הקור מצמית את גופך למקום בבת אחת, ומעיף ממך את שאריות עייפות הבוקר במכת שוק של כפור. אבל הפעם קורי השינה שעוד נחו על העיניים נקרעו לאבק דק בגלל שוק אחר: הנוף שפגש את מבטינו ביציאה.

במהלך שעות הלילה (שהיה, כרגיל בסבאלברד בעונה זו, שטוף אור שמש לכל אורכו) עברנו מהנופים הקודרים והעקרים בצבעי האדמה והאפור לממלכת כל גווני הלבן עד כחול של ווּדפיורדן. נדמה שיד נעלמה מוללה ושיטחה את העננים כשישנו, ותפרה מהם שמיכה דקה של קטיפה חלקה כמשי, שכיסתה את רוב השמיים. מבעדה כדור השמש דלק כפנס מעומעם שאפשר להסתכל עליו ישירות, ולו אור רך ומוזר, חסר זמן. חתיכות קרח לבנות תכולות צפו מסביב בדממה מוחלטת, נחות על ים שטוח ומבריק להפליא, כמו מראה – הים נראה כמו השמיים והשמיים כמו הים, וביניהם פס הפרדה של רכסי ההרים שבשולי הפיורד והשתקפותם במים, שיצרו סימטריה מופלאה דמויית שרשרת דקה הנמתחת לאורך האופק.

כל היופי החייזרי הזה נע לאט לאט, בלי טיפת רוח. ואנחנו שעונים על המעקה עם מצלמותינו, נותנים לקסם לשטוף אותנו בקצב המזדחל שלו, עד שהים הסיע לעברנו את הניבתן המובטח, שעדיין התהפך במיטת הקרח שלו בשעת בוקר מוקדמת זו.
המשך…