כל מאורעות והופעות היום הראשון בפסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה עמדו בצילה של הסיבה להגעתי עד הלום: ארקייד פייר בבמת סוני, חצי שעה אחרי חצות.

כשאתם אוהבים משהו, אתם יכולים לדבר עליו שעות בהתלהבות עד אין קץ – להתעכב על כל פרטי הטריוויה הקטנים שלא מעניינים איש חוץ מכם, לצטט שורות שלמות מבי-סייד של סינגל שאף אחד לא מכיר, לנתח משחק כדורגל נשכח מ-1957 או להתפייט בשירי הלל על כל קו מתאר של הנוף במדינה שגנבה פיסה מלבכם. רק נסו לפתוח עמי בשיחה על ההיסטוריה של המשלחות לאנטארקטיקה בעידן ההירואי, ותתחרטו שאי פעם פגשתם אותי.

כשאתם אוהבים משהו, אתם יכולים לכתוב עליו מאסות שלמות מבלי להרגיש. רק נגעתם במקלדת, והנה, 6000 מילה הופיעו מולכם, ואין לכם מושג איך לקצץ בבשר החי של מושא אהבתם לכדי משהו קריא. קל לכתוב על להקה שאוהבים, ומכיוון שנדמה לי שיש בידי איזשהו קורטוב זעיר של כישרון כתיבה מינימלי, אני יכולה לעשות זאת בצורה רהוטה, אולי אפילו מעניינת לכלל הציבור. אבל זה אחרת כשאתם מאוהבים.

כשאתם מאוהבים המילים נגמרות. יש פרפרים בבטן, צבעים בשמיים וגשם של קונפטי בצבע זהב שמתפזר באוויר סביבכם במעוף משובב כמו פתיתי שלג נוצצים. כל יכולות הכתיבה משתתקות וכל מה שאני מצליחה לנפק מסתכם באריזות ענק לכל המשפחה של סימני קריאה (שביום רגיל היו נתקלים בבוז מפי עורכת תוכן שכמותי), ושלל שרבוטים של לבבות ורודים מסביב לחזרות רפטטיביות על שם מושא אהבתי.

ארקייד פייר!!!!!!!!!!!!!!!
ארקייד פייר!!!!!!!!!!!!!!!
ארקייד פייר, ארקייד פייר, ארקייד פייר!!!!!!!!!
ארקייד פייר, ארקייד פייר, ארקייד פייר!!!!!!!!!
ארקייד פייר, ארקייד פייר, ארקייד פייר!!!!!!!!!
א-ר-ק-י-י-ד פ-י-י-ר!!!!!!!!!!!!!!

(אין לי מושג איך משרבטים לבבות ורודים בוורדפרס)
המשך…

כל גופי כואב ומותש ומלא סימנים כחולים מהערב הסוריאליסטי שעבר עליי, אבל אני לא יכולה להירדם מרוב אדרנלין. נדמה לי שזה בעיקר בגלל הרגע המוזר שבו בעודי מסתכלת אחורה על קהל של 15 אלף אנשים מתרגשים הממתינים לתחילת ההופעה, לפתע בחושך ובהמתנה המשמימה מישהו נוגע בכתף שלי בעדינות אני מסתובבת, ורגע, זה פאקינג ווין באטלר.

תוך שניות אני עוזרת לסולן ארקייד פייר לייצב את עצמו על המעקה, כדי שהוא ואחיו ישלפו מהקהל שני חברים חדשים שפגשתי בבוקר (אחד מהם כמעט נפל מהבמה מההלם) ויזמינו אותם להכות בנבוט מכוסה פרווה צבעונית בפיניאטה עצומה בצורת טלפון סלולארי, ואז ווין מרוקן פח שלם של ממתקים בכל הצבעים והצורות על הראש שלי. אני החזקתי את הנעל של ווין באטלר, לעזאזל. ואני אפילו לא בטוחה שזה הרגע הכי הזוי שהיה לי ביום המטורף הזה.

הגעתי ללונדון לפני לא הרבה יותר מ-24 שעות – אני חושבת לעצמי בעוד ווין שוב רץ קדימה להיעזר בשירותי האחיזה שלי והגיטרה שלו עושה קראוד סרפינג מעל הראש שלי – ואפילו בלי כרטיס להופעה, והנה אני בשורה ראשונה באמצע מול ארקייד פייר וכל ארלס קורט מוחץ אותי למוות. זה כואב, זה ישאיר סימן (וכבר יש לי כאלו מההופעה של הבאזקוקס – ועל כך ועל פסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה בכלל בקרוב), וכל כך כל כך כיף לי.
אני כבר לא יכולה לחכות לראות מה עוד יקרה בימים הבאים.

ווין!!!!