אפילו עז


לינקס 20
יום יום שלישי, 25 נובמבר 2008, 2:40
13 תגובות

רשימת הלינקים וכן הלאה וכולי. אתם מכירים את הנוהל. על הפרק: פורטיס משולש, הוצאות מחודשות, תחנת הרדיו עם השם הכי אייטיז, כמה עולה סינגל בישראל, נינט ואליוט סמית', פנצ'ר וסדרני הדשא, שני שירים חדשים של ג'ואן ספדי, קליפ אנימציה מושקע לאיטליז, והקריירה המוזיקלית הקצרצרה של שולי רנד החילוני.

b-4tis_9178.jpg
העם דורש אלבום והופעת השקה לפני ה-20 בינואר! (צולם בהופעה בצוללת הצהובה)

לצעוק "פורטיס משוגע!" זה פאסה. תכירו את הקריאה החדשה, שהושקה בהופעה האחרונה של האיש בבארבי: פור-טיס מ-שו-לש!
האלבום החדש של פורטיס אוטוטו כאן (אם כנראה לא מספיק אוטוטו עבורי ~אייקון עגום~), והשמחה משולשת: לפני שפורמט הדיסק והקונספט של אלבום שלם ייקברו סופית בעידן הדיגיטלי, פורטיס מנצל את הרגע להוצאת אלבום משולש, לא פחות. הדיסק הראשון ייקרא "חזל"ש" (חזרה לשגרה), השני "יער ישראלי", והשלישי יהיה מעין אופרת רוק קצרה בשם "חימושניגיגי". לידיעות אחרונות הוא מסביר למה דווקא משולש, מנבא שהמשבר הכלכלי דווקא יועיל למוזיקה, ומתעצבן על אוקיינוס הקאברים שמסביב. את הסינגל הראשון, בלונדיניות על אוטוביאנקי, אפשר לשמוע בוואלה, וביוטיוב ניתן להציץ בשיר נוסף, אומרים, לייב בבארבי. אם אתם יכולים, שימו את ידכם על "דג", להיט ההופעות שבוצע בתוכניתו של קוטנר בינואר, או יותר טוב – בואו להופעה. תקבלו זריקת אדרנלין לשבוע שלם.

כן, אי אפשר להעביר רבעון בלי הוצאה מחודשת מבית NMC. הפעם על הכוונת: אפר ואבק.
אני חושבת שמדובר באלבום חשוב ומצוין, שתמיד טוב להחזיר לתודעה, ובכל זאת, שני דברים מציקים לי בשטף ההוצאות המחודשות הללו:
1) אלבומי הבונוס הם לעתים כיף גדול, אבל חוסר התחשבות במאזינים המסורים שכבר רכשו את אותם אלבומים לפני שנים רבות וכעת נאלצים לרוכשם שוב במחיר מלא בשביל הבונוס. הרכישה השנייה הזו באה על חשבון קניית אלבומים חדשים. כמי שיש לה כבר בבית את "פלונטר", "אהוד בנאי והפליטים" ו"אפר ואבק" (עם עטיפה שמכילה הוראות איך להשתמש בתקליטור!), תנו לי את האפשרות לרכוש אך ורק את דיסק הבונוס במחיר מוזל.
2) עם כל אהבתי והערכתי לשלושת האלבומים שהזכרתי, לא היתה שום בעיה לאתר אף אחד מהם בחנויות הדיסקים בשנים האחרונות – מדוע לא להפנות את יחסי הציבור ומכונות ההדפסה לעבר אלבומים שהודפסו במספר עותקים מוגבל ואז הועלמו מהמדפים ונידונו לשכחה? מה עם מהדורה מיוחדת של ז'אן קונפליקט לזכרו של ז'אן ז'אק גולדברג? אלבום המצעדים של בבליקי? דיוואלט? הפליז?
המשך…

שמור בנושאים: כללי,לינקס,מוזיקה | 13 תגובות


יום הטרמפים הראשון, הפורשה ועוד חזיר
יום יום שבת, 15 נובמבר 2008, 16:18
5 תגובות

b_hitchnz1-1.jpg
פקק תנועה נוסח ניו זילנד

אחרי המזל הרע שדבק בי במשך שלושה חודשים מתישים ואומללים באוסטרליה, הרגשתי שניו זילנד תהיה התיקון של המסע שלי. כבר בהגעתי אליה נראה שהכל הולך להיות אחרת: הטיסה היתה נעימה וחלקה, מצאתי במהירות הסעה נוחה למרכז אוקלנד, באוטובוס שחלף על פנינו היה נהג חייכן בחליפה עם עניבה ושיער בצבע ירוק זוהר שנופף לנו לשלום. מזג האוויר האיר פניו. האכסניה שבחרתי היתה העלובה ברחוב, אבל לא היה אכפת לי. החדר היה שרוי במין לאות כשל אחרי קימה משנת צהריים, עם קיר ארונות מפורמייקה חומה מכוערת שאף אחת מדלתותיו לא נפתחה אבל גם לא עוררה מלכתחילה רצון לנסות לאכסן מאחוריה את חפציך. רק מגירה אחת היתה ניתנת לשימוש ובה נחה קופסת סיגריות קאמל בת כעשור. קראו למקום "קיווי הילטון", וחשבתי שבעליו כנראה ניחנים באירוניה או בחוסר מודעות עצמית משווע. כל זה לא העכיר את רוחי. האנשים בחדר היו ידידותיים ומשעשעים, כולם דיברו על קניית מכוניות ויציאה זריזה למרחבים. עד הערב למדתי ושלטתי ברזי השיטהד, אותו משחק קלפים שהאגדה מספרת כי הומצא כשתרמילאים מורעבים חיכו במשך שעה וחצי מרגע ההזמנה ועד בוא ארוחת הערב בהרי נפאל. זה לא נכון. אף ארוחת ערב נפאלית לא תוגש כל כך מהר לשולחן. הרגשתי שדברים משתנים לחיוב. אבל אז עברו עליי עוד ארבעה ימים בקווין סטריט.

קווין סטריט היה הרחוב הראשי של אוקלנד ואכסניות רבות הצטופפו בצדיו. האטרקציה הגדולה לאורכו היתה בורגר קינג בצדו המערבי. כשהתעייפת מהישיבה בו, יכולת לעבור לבורגר קינג בצד המזרחי, ממש ממול. הצומת בין שני הבורגר קינגים היתה ידועה בכך שכל הרמזורים הירוקים להולכי רגל מכל צדיה היו נדלקים בו זמנית, ואז יכולת לעבור במעברי החצייה לא רק מצד לצד אלא גם באלכסון. כשסיימת להתפעל מכך, אחרי שלושים שניות בערך, יכולת לגוון את שגרת יומך וללכת לפיצה האט. איפה שלא היית, תמיד התעסקת בשני דברים: תכנון היציאה מהעיר אל רחבי ניו זילנד או הצורך למהר לטיסה שלך ליעד הבא. שלושה ימים חלפו. לא מצאתי פרטנרים למסע או אופציות תחבורה מוצלחות, והעיר החלה להשרות עליי דכדוך, שמא המזל האוסטרלי רדף אחריי עד לכאן. אני לא זוכרת באיזו תואנה הזמנתי את עצמי לשולחן ארוחת הבוקר של כמה תרמילאים לא מוכרים. ביניהם היה ג'. הוא היה באותו מצב, ושנינו החלטנו שאנו זקוקים לחופשה מקווין סטריט. אחרי שיחה בת רבע שעה קבענו להיפגש למחרת ולצאת בטרמפים לביי אוף איילנדס. לא היה לנו מושג מה יש בביי אוף איילנדס. ידענו שזה אתר תיירות פופולרי שנמצא בנורת'לנד, חבל הארץ הצפוני ביותר במדינה שהשתרע מצפון לאוקלנד. חיפשנו שם אקראי של מקום קרוב שנוכל להגיע אליו תוך ארבע שעות בטרמפים ולחזור יומיים אחר כך. בסופו של דבר טיילנו במשך כשבוע, עברנו שלל הרפתקאות שונות ומשונות, ביקרנו במקומות מקסימים שלא קראנו עליהם באף מדריך, התאהבתי בדרך הטיול בטרמפים ובאנשי ניו זילנד שאתה פוגש באמצעותה, ובכל השבוע הזה מעולם לא הגענו לביי אוף איילנדס. למסע היתה נטייה לבחור יעדים מפתיעים בעצמו, היינו רק צריכים להשתמש במילות הקסם: "אתם מגיעים לביי אוף איילנדס?" ומיד היינו בדרכנו למקום אחר לחלוטין. אבל סיפורנו הפעם עוסק באותו רכב מסחרי לבן ישן, מלוכלך בקש וקליעי רובה.
המשך…

שמור בנושאים: כללי,מסעות | 5 תגובות


לינקס 19
יום יום חמישי, 13 נובמבר 2008, 1:16
2 תגובות

מה בלינקים: איך הוקלט אלבום הבכורה של פוליאנה פרנק בתקציב בן 30 שקלים, נושאי המגבעת ודורלקס סדרלקס ניצלים מפח הזבל, תולדות הסימפול, איוב ברכבת ישראל ויואל משה סלומון בפקקי גוש דן, ולמה תמיד בטקסי יום הזיכרון שרים את אותם שירים?

b-mmb_7039.jpg
פסטיבל הפסנתר משתלט על רשימת הלינקים!

מסיבות שונות ומשונות מחפשת כותבת שורות אלו באופן נואש אחר חבילה של משחק האייטיז הפופולרי "רביעיות אלי אוחנה" – כל היודע על מקום הימצאה של אחת כזו, אנא שתף בדחיפות.

רזי בן עזר משחזר לבלוג שלו את הסיפור הלא ייאמן על הקלטות "חיה ומתה בארון" של פוליאנה פרנק, שפרסם בזמנו בפורום מוזיקה ישראלית ב-ynet. כך הוקלט האלבום בלילה גנוב אחד, בתקציב של שלושים שקלים.
ובאותו עניין, מצלמת הוידאו של וואלה ביקרה השבוע בתקליטיה הפרטית של אליוט, היא שרון בן עזר.

ברגע האחרון ניצלה מצלילה לפח הזבל סדרת תצלומים של להקות שוליים ירושלמיות מסוף שנות השמונים: פלסטיק ונוס, סרטן השד, דורלקס סדרלקס, מע"צ, 3 ח' (בקרוב בהוצאה מחודשת), ישראל וגם "הצילום שבו נושאי המגבעת נראים כמו להקת חתונות פרסית" כדבריו של פישוף. "כולנו הגענו מסוג של ריק", הוא אומר על הלהקות המתועדות, "ירושלים היתה מקום די לא נעים מבחינה תרבותית. לא היה שום דבר שיכולנו להשתייך אליו, אז ניסינו ליצור בעצמנו את הדבר הזה, לבנות עולם שיהיה שלנו". ב'הארץ' נזכרים בסצנה ההיא, והתמונות יוצגו בתערוכה בחנות הירושלמית אוגנדה.
המשך…

שמור בנושאים: כללי,לינקס,מוזיקה | 2 תגובות


לינקס 18
יום יום שלישי, 4 נובמבר 2008, 22:03
אין תגובות

לינקים אודות מוזיקה ישראלית ברשת מהשבוע החולף: יוני רכטר, ויכוח סביב טרנד הפיוטים, שתי חמישיות מינימל קומפקט שוב מגיעות לארץ, שאריות מאינדינגב, כלי נגינה בהשראת בית המקדש, 20 שנה ל'כמה פעמים ספרת עד עשר' ו-130 שנה לאותו בוקר לח בשנת תרל"ח.

בגיל 16 הוא הלחין את "דמעות של מלאכים". הוא השתחרר מצה"ל אל זרועות כוורת, בגיל 27 סיפק את אלבום הילדים המיתולוגי ביותר במוזיקה הישראלית, ועשר שנים אחר כך את השיר המושלם "עטור מצחך". והוא בכלל רצה להיות אדריכל: "יש דמיון בין ארכיטקטורה למוסיקה, בשניהם עוסקים במבנים ובצורות ועל קווים וקווים שכנגד כמו בקונטרפונקט, אבל אני לא יודע איך עושים את זה בארכיטקטורה".
יוני רכטר, מא' ועד ת'.

דיווחים מתאחרים מפסטיבל אינדינגב:
שתי דעות באינדי: החיובית והנרגנת. נדב מאטמי אוזניים מספק דיווח מפורט, ובפוסט נוסף מביא את נתוני המכירות המלאים מדוכן הדיסקים שפעל בפסטיבל. מר לוויתן, שהיה מאותם מאות שנותרו בחוץ ללא כרטיס (מה שכמעט קרה לי), הצליח להפוך את הלימון ללימונדה וליהנות מההיצע של הבמה האקוסטית מחוץ למתחם, ומספר על כל מה שפספסתם כשבזבזתם את זמנכם מול הג'ירפות. היו גם קולות פחות מרוצים מניהול הבמה הקטנה. הסיכום של עכבר העיר. גלריה ענקית של AtarWhy מהיום הראשון ומהיום השני. יש גם גלריית תמונות שמתעלמת מן הבמה ומנציחה את אינדינגב דרך השלטים והציורים במתחם. אם הצצתם בצמד הגלריות שלי מאינדינגב, אולי אתם זוכרים צילום של מסגרת מעץ שהוצבה אי שם מול הנוף והזכירה לי את אותו פרק ב"נשואים פלוס" עם "If you build it, he will come". ובכן, מצאתי את האחראים לבנייתה, שתיעדו את הבאים בשעריה.
לסיום, את הלינק הזה פספסתי לפני הפסטיבל, אבל אין מניע שתהנו מהצצה מאוחרת לחזרות של כמה מהמשתתפים (יהוא ירון הנהדר, הפיטס, אטליז ואסף אבידן), וראיון עם המארגנים.

אחרי שנים שבהן טרנד הפיוטים הוליד כתבות חילוניות רבות מלאות פליאה, הנה נושבות רוחות חדשות: עינב שיף חושב ש"הכיפה הפכה לפריט החובה על ראשו של אמן מצליח, משום שהיא חוסכת התמודדות עם קונפליקטים" (אגב, הטור של פייגלין שהוא מתייחס אליו נמצא כאן). מר גוסקין משיב לשיף במאמר מעניין: "ככל שגורמים בחברה הישראלית ישכילו להבין את היהדות גם כתרבות ולא רק כדת, ככל שירבו ישראלים שינהגו כדילן וכלאונרד כהן שדורשים מחדש – ע”פ דרכם – את עקידת יצחק, החברה היהודית בישראל תצא נשכרת מבחינה תרבותית ותעקור את המונופול הדתי על היהדות".
ואפרופו, ציטוט מפי עמיר בניון: "מבקר מוזיקה אחד כתב באירוניה 'עמיר מצא את האור'. הכיפה לא באה עם תלת פאזי".

ובאותו נושא, בן שלו הנהדר מדייק להפליא בניתוח שלו לאלבום הפיוטים החדש של אהוד בנאי. רבים מאוהדיו החילוניים יתקשו לקשור עם השירים מהאלבום החדש שלו את היחסים העמוקים שהם רגילים לקשור עם שיריו, הוא אומר, ומסביר איפה טמון ההבדל בין "שיר חדש" ל"רחוב האגס 1". כחילונית גמורה, שלא שמעה בבית סבא אף אחת מהתפילות ולו הבסיסיות ביותר, אני נאלצת להסכים. זה לא סיפור החיים שלי, כפי ששלו ניסח, וכמי שאין לה חיבור רגשי-שורשי לפיוטים כאלו או אחרים אני מרגישה שהם חלק מאותו טרנד קאברים שנשען על העבר במקום יצירה מקורית חדשה שמסתכלת קדימה. לא נותר לי אלא לחכות לאלבום הבא של בנאי, שיתבסס על חומר מקורי משלו, כולל השיר המלבב "אוי ויי" שמתנגן פה ושם בהופעות.

דודו המנחם תופר תיק אמן להיכרות עם גיא בן-בסט, הידוע גם כקונץ: "נראה לי שככה אני מעדיף את האמנים שאני אוהב. איכשהו נשארים במרחק בטוח מהתעשייה, מהבאז התקשורתי או מאיזשהו ניסיון לייצר משמעות שתהיה תמיד ברורה ולינארית. לא הייתי אומר שזה דבר בריא כל כך לקריירה, אבל לפעמים זה פשוט ככה, וזה מה שיש".

אני מכירה כמה אנשים שישמחו על הידיעה הזו (אלה!) ואחד שלא (חשבון הבנק שלי): גיטהד – ההרכב של מלכה שפיגל ומקס פרנקן ממינימל קומפקט, קולין ניומן מ-Wire ורובין רימבאוד – יגיע להופעה בודדת בישראל ב-18 בדצמבר, בברזילי. לא מכירים? בדקו את דף ההורדות באתר הבית של הלהקה.
המשך…