נדמה שהפכתי בשנתיים האחרונות לעצלנית בכל הנוגע להופעות של אמנים שאינני מכירה. יתכן שזה בגלל שיש פחות אופציות לטרמפים עבורי להופעות אלטרנטיביות שכאלו מאזור השרון ושעותיהן מאוחרות מכדי לסמוך על תחבורה ציבורית, וסביר להניח שיש גם משקל לעובדה שהניסיונות שכן עשיתי הסתיימו ברובם באכזבה או הסתכמו בהופעות נשכחות וסתמיות. יאיר, שנסע איתי לפולקלה 3, צחק שהפסטיבל הוא לא הסגנון שלי וזו בעצם דרכי להרוג בבת אחת במרוכז כמות גדולה של הופעות אמנים אלטרנטיביים שהייתי צריכה לדגום במשך שנה שלמה. הוא צדק. קשה לומר שהתלהבתי, בעיקר כי המקום, שור 3, התגלה כמלכודת חום איומה אפילו בשלהי הקיץ, כל כך איומה עד שהיוצאים מהבניין אל האוויר הדרום תל אביבי המהביל והמזוהם קראו באנחת רווחה: "איזה כיף, סוף סוף אוויר!". אבל לא רק. האירוע חיזק את הרגשתי שאינני טיפוס של הופעות סינגר-סונגרייטרים נוגים המלווים עצמם בגיטרה אקוסטית אחת. זהו פורמט שממצה את עצמו והופך חדגוני מהר מאוד, במיוחד ברצף של הופעות דומות או כשמדובר בחומרים שאינך מכיר כלל וכלל, והאמן חייב להיות מאוד יוצא דופן כדי לבלוט במסגרת שכזו.

קצת לפני פסח, אחרי תקופה ארוכה שבה לא פרצתי ממסגרת ההופעות המוכרות, לבני החביב הציע לי להצטרף אליו להופעתו של המוכתר. גם הוא זמר-כותב, אבל לא מהסוג שיוזמן לפולקלה הקרוב. לשמו של המוכתר התוודעתי אי שם בתחילת שנות התשעים, בנסיעות בערבי שבת לארוחת יום שישי אצל סבתא בגבעתיים. על קיר אחד בז'בוטינסקי, לא רחוק מהשלישות, היו תלויים פוסטרים שלו והם משום מה נחרטו לי בזיכרון. השם נשמע כמו זמר קסטות מזרחי, משהו שבין תארי "ילד הפלא" ל"המלך", אבל העיצוב של הפוסטר היה הרבה יותר אפלולי ומסתורי מהמקובל בז'אנר, והוא שעורר את סקרנותי לגבי זהותו של המתחבא מאחורי הכינוי הגרנדיוזי.
המשך…

על שתי הופעות לסיום חג הפסח: רונה קינן בהופעה אקוסטית במשכן העירוני למוזיקה ואמנויות ברעננה, ופורטיס מארח את כנסיית השכל בבארבי תל אביב

זו הפעם הראשונה שיוצא לי ללכת להופעה של רונה קינן. אווירה מעט אחרת מהופעותיה הרגילות, אני מניחה. פטיו בין אולמות עם עץ קטן, מתחת לכיפת השמיים, נחבא בקצהו של גן עירוני קטן בשרון. סביב שולחנות עגולים יושב קהל מבוגר יחסית, שנראה כמו ההורים של אלו המגיעים להופעותיה במועדונים אפלוליים בתל אביב שרק מתחילות בשעה שזו תיגמר (במקרה הטוב). מואר מאוד, רונה משמאל, ערן וייץ מימין, ביניהם מנורה קטנה של איקאה "בשביל ההרגשה הביתית", לדבריה.

נזכרתי שלפני שבוע, בהמתנה לאיזו הופעה, דיברנו מיה ואני על ספיישל מריה קארי באמריקן איידול. כל פעם כשהזכירו את שמה התייחסו אליה כאל 'דיווה'. פעם המונח הזה התייחס לזמרות גדולות מהחיים, לא רק בקול היוצא דופן שלהם אלא גם באישיות וברגש שיצקו לתוך השירים שלהן. אריתה פרנקלין למשל, או קרול קינג (בלינק המצורף: הרצאה של רזי בן עזר על קינג). נדמה שהיום בתקשורת האמריקאית יש אינפלציה של דיוות. כל זמרת קצת מצליחה שמרימה את הקול בסגנון עדות הכוכב נולד, עם הפאוזה הדרמטית ואז הצעקה המתפרצת עד קצה יכולת הגרון, זוכה לתואר. למריה קארי יש מנעד מדהים של חמש אוקטבות ויותר להיטים במקום הראשון במצעד האמריקאי מכל אמן אחר פרט לביטלס – ונראה אתכם מצליחים לזכור שניים מהם חמישים שניות אחרי סיומם. העיקר החזות, אובר-דרמטיות וצלצולים, ופחות התוכן.

רונה היא אנטי דיווה. יש לקול שלה איכויות צלולות שמזכירות זמרות ארצישראליות של פעם, חוה אלברשטיין למשל. הדבר בולט במיוחד כשהיא שרה את "מיהו המילל ברוח" כל כך יפה שאפשר לראות את ההתפעלות על פני כל אחד מהנוכחים. אני חושבת על אבא שלי שאוהב את השיר ומצטערת שאי אפשר לאסוף בידיים את הצלילים ולהביא לו אותם הביתה. לרונה אין שיאים בשירים, למעט אולי בפזמון של 'מבול' שגם הוא שיא כל כך עדין ומקפיא דווקא בניואנסים הקטנים שלו. היא לא גדולה מהחיים, כי החיים, בינינו, גם הם לא גדולים במיוחד. הם לא מורכבים מבנייה איטית לקראת פסגה ואז נסיקה מיידית לשיאים מתנפצים בהפקה מהודקת היטב, אלא מהרבה שגרה רציפה, רגעים קטנים של אושר ושברוני לב זעירים, הרווח בין השורות של דברים שלא נאמרו. וזו בדיוק הטריטוריה שלה, עם הקול שובה הלב שמצליח לרגש במחוות הכי קטנות, בשינויים מינוריים, ונותן כבוד למילים בלי להרים ווליום, רק לסמוך על הרגש מבפנים שיימזג לתוכו. השירה המופנמת מלאת הדקויות הזו מצליחה לחולל בלב סערה גדולה יותר מכל קפיצה בין חמש אוקטבות ב-1.3 שניות.

הדוגמא הכי טובה לשקט הכובש הזה הוא 'מבול' היפהפה. מתי בפעם האחרונה שמעתם אמן מבצע את השיר הכי מצליח שלו בהופעה בלי שזה יהפוך לשירה בציבור בלתי נמנעת של כל הקהל? היא שרה, כולם יודעים את המילים, אבל מקסימום מניעים את שפתיהם בלי קול. כמו מנסים מתוך כבוד לביצוע שלה לא למהול את שירתם בשלה, להשאיר לה מרחב שקט כדי לא להפריע לקסם השביר הזה בפזמון להתחולל מתוכה בדקות החד פעמיות הללו לפני שמתפזרים הביתה וחוזרים שוב לחיי השגרה הגדולה.

(רונה קינן וערן וייץ, המשכן העירוני למוזיקה ואמנויות ברעננה, 24/4/2008)

יש הופעות שאתה חוזר מהן בהיי מטורף וצריך לילה כדי לצמצם את כל ערימת ה"וואו!" ומיליון סימני הקריאה שמתרוצצים בראש שלך לרשמים קוהרנטים, ויש לך כל כך הרבה מה לכתוב על הקטע ההוא והשיר הזה, איזה דבר מצחיק בהדרן ועל דברי הקישור, ואבחנות מוזיקליות, והשינויים בסט-ליסט וסקירה היסטורית קלה ו…
ויש הופעות שאתה חוזר מהן בהיי מטורף ולא יודע מה לומר עליהן חוץ מ"כל כך משובח, כרגיל". התיאורים לא יצליחו לתפוס ולהסביר את האושר החמקמק הזה. אולי זו החברה המצוינת מסביב בדמות הפרצופים הידידותיים המוכרים של הקהל הקבוע, אולי אלו האנרגיות הבלתי נדלות והאש של פורטיס, אולי ההרכב של יובל שפריר על הקצב ועידו אגמון שתמיד משעשע אותי הניגוד בין התנהלותו המופנמת על הבמה לבין הרגש והסערה שהוא מוציא מהגיטרה בו בעת, וגיל סמטנה היקר שגם בשנות הארבעים לחייו אפשר למצוא בעיניו את אותו ניצוץ מאושר של נער שכל כך שמח שהוא זכה בגיג המטורף הזה לנגן עם האנשים שסביבו. אולי המוזיקה. הכל ביחד, מן הסתם. הקסם הוא יותר ממה שניגנו ומה שנשאר מחוץ לסט-ליסט. אני מוכנה להקריב הפעם את 'הירושימה מון אמור' ו'איפה הסוסים' על מזבח ביצוע נדיר ל-When I go. יורם חזן שר על גבי הלחן המהפנט, ופורטיס מתיישב למרגלות התופים, מתבונן ומקשיב כמו אחד הקהל. ברווחים בין הבתים הוא מזדקף, מכונס בתוך הגיטרה ופורט בדממה.
המשך…

היישר מהבוידעם: הגדה מיוחדת לפסח שהודפסה בעקבות מלחמת ששת הימים

שמתם לב עד כמה הספינקס דומה לקתדרלה מהכיכר האדומה?

הענף המשפחתי שמגיע עד לאדמו"ר הקודם מסאטמר באילן היוחסין שלנו היה מצקצק בלשונו למראה שולחן ליל הסדר שלנו. תמיד היינו משפחה של כופרים. פעם עוד קראנו את ההגדה באופן חלקי – עד היום זוכרים לנו את היום בו התארחנו בליל הסדר בבסיס צבאי שדודי פיקד עליו ומשנפתחה ההגדה אחרי האוכל זעקנו: "מה?! זה ממשיך?!" – היום כבר איננו טורחים להוציא אותן מהארון. פעם הן היו טמונות בארונית מתחת לטלפון בבית של סבא. באותו חלל מאובק שראה אור רק יום אחד בשנה הצטבר לו אוסף אקלקטי משהו של הגדות לפסח: חלקן חגיגיות בכריכה קשה ומעוטרת זהב ואיורים, חלקן בשחור-לבן פשוט, כמה וכמה מהסוג שצורף בשנות השבעים והשמונים לגיליונות החג של מעריב וידיעות מנייר עיתון שמשאיר צבע שחור על האצבעות, אחת צבאית, כל אחת קובצה לה מהאל יודע היכן, וכמובן, בכל אחת העימוד שונה לגמרי, מה שגרם לכך שהשיח הנפוץ בשולחן החג היה:

– רגע, רגע! באיזה עמוד אנחנו נמצאים עכשיו?
– לא משנה, בואו נקפוץ שניים קדימה, אני מת מרעב.

הפייבוריטיות שלנו היו שבע הגדות זהות, גבוהות וצרות בצבע חאקי עם ספירלה שבלטו בתוך בליל ההגדות לפסח. אלו לא היו סתם הגדות, כי אם פריט משעשע מתקופת פוסט מלחמת ששת הימים. פסח 1968. המדינה עדיין באופוריה, הפרחים לצה"ל, הפטריוטיזם בשיאו, וניסן פלג שירותים גרפיים מחליט לשקף את כל אלו בהגדה מיוחדת לפסח (אנו משערים שמדובר ביוזמה של חברת הביטוח הסנה כשי לעובדים, כי בחלקן מופיע דף נוסף עם הלוגו וברכה קצרה אך קולעת). על כריכתה בצבע הצה"לי מתנוססים באותיות קידוש לבנה הכיתוב 'מעבדות לחירות' ואיור מעפן של משולשי פירמידות שבתוכם תמונות צבאיות, כי אין דבר המסמל יותר את אווירת החג המשפחתית מטנק מצרי העולה באש.
המשך…

הידיעה הזו שעשעה אותי השבוע: בחור בשם תומס קונסטאם התוודה כי המציא חלקים נרחבים ממדריכי המטיילים שכתב עבור לונלי פלאנט, ולפרקים העתיק חומרים ממקורות אחרים. את הזמן שחסך על בדיקת אתרים ובתי מלון העביר בסחר בסמים וקבלת טובות הנאה. במקרה אחד אף התעצל לנסוע לקולומביה, עליה נשכר לכתוב – "כתבתי את הספר כשהייתי בסן פרנסיסקו. באותו זמן יצאתי עם בחורה שעבדה כמתמחה בקונסוליה הקולומביאנית, והיא עזרה לי".
המשך…

אני באחד מפתחי מקדש טה-פרום, ששורשי היער הפראי עטפו אותו וכבשו אותו מידי האדם

אה, אאאא-אאאאאאאאאאה, אסטבן זיאה… כמה טיולי-אחרי-צבא לדרום אמריקה השיקה המנגינה הזו? הסדרה המצוירת 'ערי הזהב הנסתרות' ריתקה אותנו למסך בסוף שנות השמונים. אני זוכרת נסיעה אחת לכינרת שנפלה לזוועתינו בדיוק על אחד הפרקים האחרונים. אחד מחברי המשפחה שלף אי משם טלוויזיה קטנה בשחור-לבן שאפשר לחבר למצבר הרכב, ובשלוש בצהריים נדחקנו כל הילדים בחום למושב האחורי ובהינו בעיניים פעורות בעלילותיהם של אסטבן, זיאה וטאו בממלכות האנדים העתיקות, בתקופה שבה תרבויות "העולם החדש" נרמסו על ידי הכובשים מהעולם הישן. רצינו להיות שם איתם, לבקר בכל אותם מקומות רחוקים שבורכו בשמות מסתוריים ותעלומות מופלאות שהופיעו בקטעי הוידאו בסוף התוכנית – קווי נסקה, מאצ'ו פיצ'ו… רצינו להחזיק על הצוואר תיליון קטן שיום יבוא ויתגלה כמפתח לגילויה של אחת משבעת ערי הזהב הנסתרות, שאיש לא דרך בה לפנינו במשך מאות שנים. אותו קריין עלום באקספוזיציה פרט על נימי חלומותינו בצרפתית שלא הבנו, אבל הדחיפות ההולכת וגוברת בקולו בשילוב עם שני פסי התרגום למטה: "מי לא חלם על מעמקי האדמה, על הים הרחוק אפוף האגדה? מי לא ראה עצמו בדמיונו מגלה באנדים מטמונו, הולך אחרי אל השמש, מגלה את ממלכת האינקה, ומשתאה למראה הסוד וההדר של ערי הזהב הנסתרות?" – ומיד היינו מוכנים לרוץ לחדר ולארוז את כל רכושנו (שכלל אז כנראה רק נעלי גלי flight, קוביה הונגרית וקסטה של משינה) ולצאת בזה הרגע לחפש את אל דוראדו האגדית. או לפחות למאצ'ו פיצ'ו. בטח היא אוצרת איזה רמז קטן ונסתר שאיש עדיין לא פענח שישלח אותנו ליעד הבא בחיפוש אחר מטמון האינקה.
המשך…

איפה הם כל אותם האנשים שפגשתי בנדודיי בעולם? לאן הובילה אותם הדרך שלהם לאחר שהתפצלה מזו שלי? לאן הם המשיכו? מה שינה המסע בתוכם? מה קרה איתם?
האם ג'ין הגשימה את החלום לפתוח חווה חקלאית במולדתה, קוריאה? האם דייויד הלך בעקבות הפנטזיה הביתה לטרינידד וטובגו להקים את מסעדת השף עליה חלם? לאן התגלגל ניר מקיבוץ מעברות שטיפס איתי בהרי קנדה ובזכות סיפוריו נסעתי לניו זילנד? או עופר מפרדס חנה, שחצה את צפון לאוס בסירת משוטים עם צח, שני שותפיי לחדר בוואנג ויאנג שלהם אני חבה את שם הבלוג הזה? וג'ני מגרמניה, חברתי המופלאה ששוב ושוב נפגשו דרכינו בפסיפיק? איך נראית החווה של משפחת הוקינס שאימצה אותי, טרמפיסטית עייפה, עשור אחרי שהתחילו לבנות אותה בכביש שבקצהו משתרע יער גשם? וריקי מיפן, שישב איתי מדי לילה על מרפסת הצופה לחוף הזוהר לאור ירח בזנזיבר, ודיברנו עד אור הבוקר על מוזיקה ומסעות, ותכננו לקנות ואן גדול ולנסוע למכור פנקייקים בפסטיבלי רוק בצפון אמריקה?

לאמא לא נשאר עוד כוח
ואבא לא ידע מה לומר
ביום שהחלטתי לברוח
הלב כמעט נשבר
אבל הכל בער
כן, הכל בער, ולי חיכתה הרכבת

שיר הנדודים האהוב עלי פותח את אחד האלבומים הקרובים ללבי בעולם. אף אחד לא העביר את ההרגשה המדויקת הזו כמו אהוד בנאי. במשפטים פשוטים וקצרים כמו הקדמות לסיפורים, בתנועת רוח חלקה שזורמת בין כל החוויות שמרכיבות מסע אמיתי: האש הבוערת בהתרגשות ובדחיפות של הרכבת הראשונה, הבריחה, מפגשים אנושיים בפאבים אפלוליים, משפטים קטנים של חוכמת הדרך שנחרטים בראש, משב הרוח הצלול שמגרה את הסקרנות לברר מה נמצא מעבר לאופק, החיפוש והמציאה של משהו אחר לגמרי ממה שחיפשת, המשברים לעומת הרגעים שבהם הכל כמו קורה מעצמו, להמשיך לבד כשנאחזים בתקווה שהמסע יוביל אותך למקום הנכון. ודייגו.

אהוד לא מספר הרבה עליו, אבל מצליח לתאר במעט שורות את אחת הדינמיקות המופלאות של מסע: דייגו מייצג את אותם אנשים זרים שאתה פוגש בניכר והיכרותכם נמשכת שבוע, שבועיים, יומיים, לפעמים רק שעות ספורות, אבל בפרק הזמן הקצר הזה נדחסת אינטימיות של חיים שלמים ונוצרת חברות אמיצה לאותם רגעים משותפים. גם אם תמשיך ללכת, לעולם לא תפגוש אותם שוב, משהו במפגש הזה ייחרט אצלך לנצח. כמו למשל בסיפור על אריה אלוני בספרו של בנאי, 'זוכר כמעט הכל'. תמונות אולי ידהו, אבל קטעים מאותן שיחות בין נוודים בארץ זרה נצרבים לנצח והולכים איתך בשארית דרכך. כשאני שומעת את השיר, מכל אותם "דייגו'ס" שפגשתי אני נזכרת בברין.
המשך…