נדמה שהפכתי בשנתיים האחרונות לעצלנית בכל הנוגע להופעות של אמנים שאינני מכירה. יתכן שזה בגלל שיש פחות אופציות לטרמפים עבורי להופעות אלטרנטיביות שכאלו מאזור השרון ושעותיהן מאוחרות מכדי לסמוך על תחבורה ציבורית, וסביר להניח שיש גם משקל לעובדה שהניסיונות שכן עשיתי הסתיימו ברובם באכזבה או הסתכמו בהופעות נשכחות וסתמיות. יאיר, שנסע איתי לפולקלה 3, צחק שהפסטיבל הוא לא הסגנון שלי וזו בעצם דרכי להרוג בבת אחת במרוכז כמות גדולה של הופעות אמנים אלטרנטיביים שהייתי צריכה לדגום במשך שנה שלמה. הוא צדק. קשה לומר שהתלהבתי, בעיקר כי המקום, שור 3, התגלה כמלכודת חום איומה אפילו בשלהי הקיץ, כל כך איומה עד שהיוצאים מהבניין אל האוויר הדרום תל אביבי המהביל והמזוהם קראו באנחת רווחה: "איזה כיף, סוף סוף אוויר!". אבל לא רק. האירוע חיזק את הרגשתי שאינני טיפוס של הופעות סינגר-סונגרייטרים נוגים המלווים עצמם בגיטרה אקוסטית אחת. זהו פורמט שממצה את עצמו והופך חדגוני מהר מאוד, במיוחד ברצף של הופעות דומות או כשמדובר בחומרים שאינך מכיר כלל וכלל, והאמן חייב להיות מאוד יוצא דופן כדי לבלוט במסגרת שכזו.

קצת לפני פסח, אחרי תקופה ארוכה שבה לא פרצתי ממסגרת ההופעות המוכרות, לבני החביב הציע לי להצטרף אליו להופעתו של המוכתר. גם הוא זמר-כותב, אבל לא מהסוג שיוזמן לפולקלה הקרוב. לשמו של המוכתר התוודעתי אי שם בתחילת שנות התשעים, בנסיעות בערבי שבת לארוחת יום שישי אצל סבתא בגבעתיים. על קיר אחד בז'בוטינסקי, לא רחוק מהשלישות, היו תלויים פוסטרים שלו והם משום מה נחרטו לי בזיכרון. השם נשמע כמו זמר קסטות מזרחי, משהו שבין תארי "ילד הפלא" ל"המלך", אבל העיצוב של הפוסטר היה הרבה יותר אפלולי ומסתורי מהמקובל בז'אנר, והוא שעורר את סקרנותי לגבי זהותו של המתחבא מאחורי הכינוי הגרנדיוזי.
(המשך…)