במשרה מלאה, במשרד ללא חלונות, מתיישהו יתעוררו בך שוב הגעגועים לנוף. לפני שנתיים וחודש וקצת צעדנו אי שם בהרי ארץ האש בדרום אמריקה, בשביל כבשים ישן המכונה "פסאו דה לה אובחה", דרך בוץ, יערות, פסגות וסימוני שבילים בלתי יעילים. אלו הם געגועיי למרחבים דרך פוסט מצולם מהנופים הנפלאים של הטרק ההוא.

"השביל הזה מתחיל מכאן", שר אהוד בנאי, "בין סניף בנק למעיין". לו רק ההכוונה שקיבלנו לתחילת המסלול היתה כה ברורה. נהג המונית נראה מבולבל, עשה כמה וכמה פניות פרסה, עד שאחד מתושבי האזור בא לעזרה ואמר שנרד פה, תחילת המסלול היא ביער בכיוון הזה – ואזי עברנו לפניות פרסה רגליות, תוך השארת סימנים סטייל הנזל וגרטל של חצים מענפים, כי כמו שאהוד אמר: אל תסטה, כדי שתוכל לחזור.
בסוף נמצאה האבידה, ואחריה נוף יותר יפה לאבד בו את הדרך.

מתחילים ביער. ירוק, מלא חזזיות וטחבים קסומים, וציפורים קטנות אך יפהפיות (אם תצליח לשמור על שקט ולראותן לפני שיברחו).
המשך…