אני אוהבת את התמונה הזו, דווקא בגלל שהיא בחלקה מטושטשת. קצת כמו סצנה לא מציאותית מחלום שתיכף מגיע לקצו. וכך, רחוק, יפה על סף פנטזיה, בלתי מושג וחולף, נראה לי המסע בסבאלברד מיד אחרי ששבתי לארץ – למשרד נטול חלונות, למזג האוויר השרבי של יולי, לתלוש המשכורת העגום שחיכה על השולחן, לחושך בעיניים שקיבל אותי לאחר 11 ימים של אור שמש מלא בכל שעות היממה.

השעה היתה רבע לשמונה בערב, והספינה החליקה על הראי התכול של מי הפיורד במין רכות זהירה, כדי לא לפגוע בגושי הקרח שהלכו וגדלו ככל שהתקרבנו: מחתיכות זעירות של גבישי קרח ועד לטירות קרח מרהיבות עין בשלל גוונים תכולים. האוויר היה קר ופריך מקרח על מרפסת התצפית, אבל אחזתי בידי בספל שוקולדה מעלת אדים ובעוגת שמרים חמה, ומולי היה נוף מפשיר לבבות.

היום הזה, ה-29 ביוני 2013, היה מושלם: שמי קטיפה בצבעי זריחה? צ'ק! השתקפויות מרהיבות? צ'ק! דוב לבן? צ'ק! שלושה נבתנים מדגמנים על חתיכת קרח בנוף פוטוגני? צ'ק! פרחים ורודים שמציצים מתוך האדמה הקפואה? צ'ק! היה רק ראוי לסיים את היממה המוצלחת הזו עם המראה שהכי מזוהה עם הקוטב: קרח. והרבה ממנו. חיכינו לזה. במשך ימינו הראשונים באזור הארקטי, הקוטב הראה לנו את צדו החשוף, השחור-אפור-חום, כשאת קרירות הקרח הרגשנו בעיקר בעור הפנים הקפוא ובאוויר שנשמנו עמוק לריאות. אבל היום הכל השתנה, ואנחנו עמדנו בפתחה של ממלכת הקרח הקסומה של קרחון מונקו (Monacobreen).

למעשה, פעם כל זה היה קרח. כל השטח בו תמרנה ה-Vavilov, ספינתנו האהובה, בין הקרחונים, היה חלק מהקרחון, שבהיעלמו עיצב וחשף את הפיורד שזרועותיו מקיפות אותנו. קרחון מונקו נעלם במהירות מבהילה בעשורים האחרונים. במקום בו הורדנו את הזודיאקים למים עמדו לפני כעשור חומות אדירות של הקרחון, שנסוגו מאז לאחור.

בתמונות קשה לתפוס עד כמה קרחון מונקו עדיין עצום. די אם אומר שבשל סכנת גלים כתוצאה מהתמוטטויות קרח (נפילה למים במקום גורמת למוות מהיפותרמיה תוך דקות ספורות), שמרנו על מרחק של לפחות 200 מטר משפת הקרחון, שנראה הרבה יותר קרוב בצילום.

אנו מבחינים במערה קטנה שנוצרה בתחתית הקרחון. היא עדיין בתהליך של בנייה, או יותר נכון, של הריסה, כפי שמעיד רעם נורא ואחריו התמוטטות, השולחת גלים לכל עבר. השבירה גם מרימה אל על מה שנראה מרחוק כענן אבק. אנו מתקרבים מעט לאזור, ולפתע פורץ כל הזודיאק בקריאות הפתעה: ה"ענן", כמו גם הנקודות השחורות על הקרחונים סביב, עשוי מאות ציפורים מבוהלות. הקרחון חוזר לדממתו, והן שבות להתעסק בשלהן על פיסות הקרח הצפות במים.
המשך…

שאול יצא לחפש אתונות ומצא מלוכה. אנחנו יצאנו לחפש דוב קוטב ומצאנו (גם) ניבתנים.

ממשיכים מסוף הפוסט הקודם: אחרי שהקדשנו כמעט שעתיים למציאת דוב הקוטב הראשון שלנו באיי סבאלברד, ואחרי שבהינו בו כ-40 דקות עושה את עצמו ישן, החלטנו לנטוש את המערכה ולשוט בחזרה לכור מחצבתנו (ולשוקו החם) – כלומר, אל ספינת המחקר ואווילוב, שהמתינה לנו אי שם בים מהצד השני של האיים. אומנם לא זכינו בתמונת דוב הקוטב האולטימטיבית לה ייחלנו, אבל מאחר ואלו היו בכל זאת שעות אחר הצהריים של היום הכי מוצלח במסע שלנו, החיפוש הבלתי מתוכנן באיי אנדויאן היה בעצמו מציאה של ממש: שטנו בין גושי קרח בשלל צורות על מי הפיורד השלווים, ופגשנו בדרך שלל ציפורים וגם כלב ים חמקמק אחד. האזור שבו בכלל לא התכוונו לעצור זימן לנו כמה מהתמונות היפות שצילמנו במסע.

פלא שמרוב שהסתכלנו על הנוף פספסנו את הדוב שהיה ממש מתחת לאפנו?

קצת לפני שסובבנו את הזודיאק בעקבות הדיווח על הדוב, נשמע דיווח מהספינה על שלישייה חביבה שנצפתה מהסיפון, משתזפת על חתיכת קרח צף. עכשיו, אחרי שנואשנו מהעצלן הלבן, יצאנו לפגוש בה. היה קשה להימנע מלזמזם בדרך את הביטלס, שהקנו לאחת החיות המפורסמות של האזור הארקטי תהילת עולם בשיר אלמותי הנושא את שמה: "I am the walrus" (ואם זה לא מספיק כדי להיזכר בארבעת המופלאים, לבחורה המקסימה שישבה לידי קראו ג'וד).

הניבתן הוא בעל החיים הגדול ביותר שתוכלו לפגוש על אדמת סבאלברד: משקלם של הזכרים הבוגרים הוא למעלה מ-1,500 קילו, פי 2 מדוב זכר גדול. מה שמבדיל אותם במבט אחד מכלבי ים, דובי ים ושאר חבריהם לענף המשפחתי הוא צמד החטים העצום שלהם – שתי שיניים בצורת קרן שמציצות מתחת לשפמם, ומגיעות עד לאורך של מטר ולמשקל של 5 קילו.

לפעמים מגיע הרגע המושלם: שלושה בעלי חיים פוטוגניים ומשעשעים שאף סיפקו לנו כמה פרצופים, פוזות ותנוחות כמודלים מקצועיים לעילא, ממוקמים בתפאורה יפהפייה של נוף ציורי המקיף אותם 360 מעלות, עם האור הנכון לצילום, ואפילו עם ספינתנו האהובה ברקע. לא יכולנו לבקש יותר מזה (למעט "את כל זה שוב, והפעם עם דוב באמצע, אם אפשר").

הדוגמן:

איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר…

ולסיום: נו, די עם הפפראצי! הצלם הסקוטי גרנט ווילובי, שישב מולי בזודיאק, קרא לפוזה הזו "לעזאזל, אני לא מאמין ששוב שכחתי את יום ההולדת שלה":

כן, ה-29 ביוני היה יום מוצלח במיוחד. והוא לא נגמר. בפוסט הבא: לילה סגרירי בין ארמונות הקרח.