אפילו עז


הפוסט הזה מובא אליכם בחסות האות ר'
יום יום שישי, 4 דצמבר 2009, 13:37
19 תגובות

עד כמה גבוה האדם שבתוך ביג בירד? האם עוגיפלצת בגד בערכיו לטובת קינואה? איזה להיט של קרמיט הצפרדע אומץ על ידי ריי צ'ארלס ופרנק סינטרה? איזו בובה הוזמנה לנאום בפני הקונגרס האמריקאי? סיפורה של תוכנית, במלאת 40 שנה לרחוב סומסום

מכוני המחקר המפורסמים ע"ש קרנגי תרמו רבות למדע ולאנושות, אך מכל הישגיהם הרבים קשה לחשוב על אחד שיניב אייקון גוגל מוצלח יותר מזה שהנפיקו חגיגות הארבעים לתרומתם המלבבת ביותר לעולם – עוגיפלצת.
cookie_monster-hp.gif
sesame_street_ensemble-hp.jpg
הכל החל ב-1966, כשמכון קרנגי פתח במחקר אודות תוכניות טלוויזיה לילדים. הטלוויזיה עדיין היתה מדיום צעיר, והרעיון להשתמש בה כאמצעי לחינוך ולמידה התקבל בביטול. ואכן צוות המחקר, בראשותה של המפיקה ג'ואן גנץ קוני מתחנת הטלוויזיה הציבורית של ניו יורק, גילה שרוב התכנים ששודרו באותה עת היו רדודים וחסרי ערך (וזה עוד טרום עידן יובל המבולבל). עתה נשאלה השאלה – איך משנים את זה ויוצרים תוכנית חינוכית מוצלחת עבור הגיל הרך?

במימונו של מכון קרנגי (ובהמשך תרומות נוספות ותקציב מטעם הממשל הפדרלי), הקימה קוני את ה-Children`s Television Workshop (ובקיצור, CTW), כדי להגשים את הצעתה לתוכנית ילדים מזן חדש, כזו שתפנה אל ילדים צעירים ממשפחות עירוניות קשות יום. מטרת התוכנית היתה לפנות לילדים צעירים, אך בו בעת לא להתיילד ולא לגרום להוריהם לחשב את קצם לאחור. כדי להתמודד עם יכולת הקשב הקצרה של הילדים, התוכנית הורכבה מקטעים קצרים, חלקם באנימציה, אחרים בכיכוכבן של בובות והשאר בהשתתפות צוות שחקנים מעורב (ילדים, מבוגרים, נשים, גברים, שחורים, לבנים וכן הלאה) בתפאורה דמויית רחוב. הלא ילדים אוהבים את הקצב המהיר והאורך הקצר של פרסומות בטלוויזיה – אמרה קוני. מדוע שלא נעשה תוכנית שלמה באותו פורמט, רק שבמקום מוצרים מסחריים נקדם ערכים חינוכיים? במקום פרסומת לאבקת כביסה, ג'ינגל קליט לספירה עד עשר. ברחוב סומסום אפילו שקופיות החסות הודיעו ש-"This episode is brought to you by the letter W" (כאן במפגש נוקב עם לארי קינג).

באחד הסמינרים שנערכו בשלבי גיבוש הפורמט, פגשה קוני את האדם שאי אפשר לדמיין את רחוב סומסום בלעדיו – הבובונאי הגאון ג'ים הנסון. הוא היה איש גבוה, חייכן, מזוקן ורזה, היפי למראה, בעל קול גבוה במעט מלחישה וחוש הומור מטורף. הנסון היסס, מחשש שהתוכנית תמתג את בובותיו כ"בידור לילדים" (מה שאכן קרה, אבל על כך ארחיב מתיישהו בפוסט עתידי על "מופע החבובות"), אך לבסוף קיבל את ההצעה. "רחוב סומסום" זיכתה אותו בפרסום עולמי והיתה לאחת מפסגות הקריירה שלו. במהלך 40 שנה בנתה חברת ג'ים הנסון יותר מ-5,000 בובות עבור התוכנית.

עד הרגע האחרון לא נמצא שם לתוכנית, כשלפתע מישהו הציע את "רחוב סומסום". ג'ון סטון, הכותב הראשי ואחד מהמפיקים, התנגד בתוקף בטענה שהשם קשה להיגוי עבור ילדים צעירים, אך הפסיד בהצבעה.

התוכנית הראשונה שודרה ב-10 בנובמבר 1969.
ג'יימס ארל ג'ונס היה הסלבריטי הראשון שהתארח בתוכנית. מאז עברו מאות כוכבים בתוכנית – ארבע נשות נשיאים (מישל אובמה הופיעה בספיישל חגיגות הארבעים), שחקנים נודעים כמו רובין וויליאמס, סוזן סרנדון, רוברט דה נירו, גלן קלוז ודני דה-ויטו; אנשי טלוויזיה כמו קונאן אובריאן, ריי רומנו וג'יי לנו; מוזיקאים קלאסיים כמו יו-יו מה ויצחק פרלמן לצד אגדות ג'אז ואמני פופ ורוק כמו מייקל ג'קסון, REM והגוגו דולס, ומי לא. אפילו מזכ"ל האו"ם הגיע לעזור בפתרון בעיות פוליטיות סבוכות. בלינק זה מציג מגזין הרולינג סטונס 40 אירוחים מוזיקליים מהתוכנית, ביניהם סמוקי רובינסון מוטרד מינית על ידי האות U, ליטל ריצ'רד בשיר אהבה לברווז גומי, ג'יימס בלאנט בבלדה נוגה למשולש, ג'וני קאש מזמר לאוסקר, וילדה שנראית כגרסה מוקטנת של מייסי גריי מתעקשת לג'מג'ם עם פול סיימון.
התדעו מהי האות האהובה על בי.בי. קינג?

לפני עלייתה לאוויר הוצגו תוכניות לדוגמא מול קבוצות מבחן. הילדים אהבו את האנימציה והבובות, ואיבדו עניין ברגע שהתוכנית עברה אל הרחוב האנושי. כך התווספו לקטעי המשחק בפורמט המקורי שני דיירים חדשים: אוסקר חובב פחי הזבל (שמוישה אופניק הוא הגרסה הישראלית שלו) וביג בירד, ילד בן 6 בצורת ציפור ענקית בגובה של יותר משני מטר. שניהם מופעלים מתחילת דרכה של הסדרה ועד ימינו אנו על ידי אותו אדם: קרול ספיני.
ספיני אינו עד כדי כך גבוה – ראשו מגיע בערך לגובה הצוואר של ביג בירד, והוא מפעיל את ראשה ומקורה על ידי יד אחת המורמת למעלה. היות ודרך הבד קשה לראות מה קורה מחוץ לתחפושת, הוא נעזר במסך טלוויזיה קטן הקשור למותניו.
את התחפושת בנה קרמיט לאב. כן, זהו שמו. כל קשר לצפרדע מקרי בהחלט.
עוד פרט קטן: את הדמות של אוסקר הזועף והרוטן תמידית ביסס ספיני על נהג מונית שפגש בניו יורק. מזל שהוא לא עלה על מונית בארץ.

לביג בירד יש כוכב בשדרות הוליווד. לקרול ספיני אין, אבל הוא מחזיק בכמה פרסי אמי. בכלל, בארבעים שנותיה זכתה רחוב סומסום ביותר מ-120 פרסי אמי, יותר מכל תוכנית טלוויזיה אחרת.

היא גם זכתה בכמה פרסי גראמי. ג'ו רפוסו, המנהל המוזיקלי של התוכנית, הוא האיש שהביא אליכם את להיטי-העל "C is for Cookie" בביצועו של עוגיפלצת, "Rubber Ducky" של אריק ואת אחד השירים המרגשים ביותר בתולדות החבובות, "Bein` Green", בביצועו של – איך לא – קרמיט הצפרדע. שיר זה זכה להצלחה כה גדולה עד שאומץ בחום כקאבר על ידי זמרים פחות ירקרקים כמו פרנק סינטרה, ואן מוריסון וריי צ'ארלס, ובשנות האלפיים הפך לשיר הנושא לפרסומת למכוניות היברידיות בכיכובו של קרמיט. זו ההזדמנות לגלות ש-"Sing", אחד הלהיטים המפורסמים של הקרפנטרס, נכתב גם הוא על ידי רפוסו, ולמעשה הביצוע של הקרפנטרס הוא בכלל קאבר לביג בירד וחבריו.

קרמיט הצפרדע לא סתם נראה כמו המבוגר האחראי מבין בובות רחוב סומסום. הוא הבובה הוותיקה ביותר בצוות, ואת הופעת הבכורה שלו בטלוויזיה עשה כבר ב-1955. במקור הוא בכלל היה סוג של לטאה.

ריכלו עליהם שהם בעצם זוג נאהבים, האשימו אחד מהם בכל עוולות האנושות, מרצח קנדי ועד מעורבות חשודה עם אוסמה בין לאדן. ברט וארני (או בעברית, בנץ ואריק) הם לא רק הצמד המהולל של התוכנית, אלא גם הופעלו במקור על ידי צמד הראשון במעלה בצוות מפעילי החבובות: פרנק אוז וג'ים הנסון. הנסון שם עין על אוז המוכשר כבר ב-1960, כשהיה רק בן עשרה. כשסיים את התיכון הצטרף לחבורתו של הנסון, וברחוב סומסום התגלה ככשרון ענק בהענקת חיים לדמויות כמו בנץ, כרובי ועוגיפלצת. 6 שנים אחר כך, מנוסה ובטוח בעצמו, הוא יככב כמפעילן של כמה מהחבובות הקלאסיות ביותר, ביניהן פוזי הדוב, מיס פיגי ואנימל (המלך!).

דמותו של עוגיפלצת נולדה לגמרי במקרה. זו היתה סתם עוד מפלצת בארון הבובות בסדנה של הנסון, עד שהופיע מערכון נטול סיום בעונה הראשונה. המערכון היה פרודיה על חידון טלוויזיוני, ובסופו הזוכה קיבל בחירה בין נסיעה להוואי לעוגיה. פרנק אוז תפס את המפלצת והתנפל על… ובכן, לא על התור לדיוטי פרי, כידוע לכם.

אחד הפרקים המפורסמים ביותר בגרסה האמריקאית נוצר מכורח המציאות ב-1983, כשהשחקן וויל לי נפטר מהתקף לב. לי שיחק את מר הופר, בעל המכולת ברחוב. המפיקים החליטו לא להתחמק מהנושא באמתלה טיפשית, אלא לשמר את זכרו בפרק פרידה מיוחד, בו יסבירו לביג בירד ולילדים הצופים בבית את מושג המוות. הפרק שודר בחג ההודייה, כדי לאפשר לילדים לצפות בו עם הוריהם.

במשך השנים התעסקה התוכנית גם בנושאים כמו גירושין, היריון, לידה, אימוץ, ואפילו המשבר הכלכלי העולמי, ושילבה בקאסט ילדים ושחקנים שחורים, לבנים והיספניים. הקהל בבית, לעומת זאת, לא תמיד שמר על ראש פתוח בהתאם. ב-1970 ניסתה ועדת המדינה של מיסיסיפי להחרים את שידורי התוכנית במדינה בגלל צוות השחקנים המעורב.

רחוב סומסום שודרה ביותר ממאה מדינות ברחבי העולם (וגם במיסיסיפי!). כמו כן במהלך השנים היו יותר מעשרים הפקות של "רחוב סומסום" מקומי במדינות שונות, כמו למשל בהודו (תחת השם "גלי גלי סים סים", עוגיפלצת בהודית!), במקסיקו ("Plaza Sesamo"), בגרמניה ("סאסם שטראסה", זה נשמע לגמרי כמו יידיש), בכוויית ("איפתח יא סימסים"), בסין, בפולין, בשוודיה, בבנגלדש ("סיסימפור", אתם חייבים לראות את הוידאו הזה), בברזיל, בתורכיה (שבה בנץ ואריק נקראים בודו ואדי), ברוסיה ובדרום אפריקה.

בישראל היו כמה גלגולים של רחוב סומסום, כולל הפקה אמריקאית-ישראלית שבה התארחה שרה ג'סיקה פרקר (שלימדה לספור 8 נעלי מנולו בלניק ו-6 קוסמופוליטנים?), ותוכנית משותפת בעברית ובערבית. הסדרה הקלאסית שודרה בשנות השמונים, והציגה לילדי ישראל את קיפי בן קיפוד ומוישה אופניק, משפטי מופת כמו "אכלת פלפל שתה מיץ!", "בנץ הוא זה", "אני רוצה להיות שם!" ו"שלכם, דם המכבים", ושיר פתיחה שהפך למקור אינסופי של שגיאות באתר "אבטיח". במשך שנים בילדותי לא הבנתי מה פגום בשדה החשמלי של הרחוב שגורם לכל אחד שמגיע אליו להפוך ל"זיו". את השיר כתבו עלי מוהר ויוני רכטר, ואפרופו, שימו לב לאנשים מאחורי קולות הבובות בימים ההם: שלמה בראבא, יוסף שילוח, ישראל גוריון, אלברט כהן וגידי גוב. היה אפילו קרוס-אובר עם תוכנית הילדים הפופולרית ביותר בערוץ הראשון (והיחיד), החתול שמיל.

בעוד בישראל ניסו ברחוב סומסום לקרב ערבים ויהודים, ב-"Takalani Sesame" הדרום-אפריקאי החליטו להתמודד עם בעיה בוערת משלהם. ב-2003 צורפה לקאסט הבובה קאמי, נשאית HIV בת חמש שאמה נפטרה מאיידס. בדרום אפריקה בירכו על המהלך – נלסון מנדלה, דזמונד טוטו וביל קלינטון הופיעו לצדה של קאמי, והיא הוכתרה כשגרירה מטעם יוניצף. מנגד, שמועה על כך שהבובה תופיע גם בתוכנית המשודרת בארה"ב גרמה לשמרנות האמריקאית לזקוף את ראשה המכוער – כמה חברי קונגרס רפובליקנים איימו לעצור את המימון הממשלתי לתוכנית בטענה שצירוף הבובה יעודד הומוסקסואליות.

אלמו הוא לא רק הבובה עם הקול המעצבן ביותר ברחוב סומסום, אלא גם הבובה היחידה שנאמה בפני הקונגרס האמריקאי. זה קרה ב-2002, במסגרת דיון על הקצאת תקציב לשיעורי מוזיקה בבתי ספר.

כיאה לשנות האלפיים, לרחוב סומסום יש כיום אתר אינטרנט, ערוץ ביוטיוב ופודקאסטים. גם המסרים החינוכיים שהתוכנית מקדמת מותאמים לרוח הזמן. כך נוצר הספיישל על המשבר הכלכלי העולמי, וכך נוצר הוידאו הזה, שאפילו ניסיון ההיפ-הופ הכושל של רמי קליינשטיין ספק כפיו בתדהמה מולו – עוגי, מפלצת העוגיות החביבה על כולם, בקמפיין א-לה סבלימינלי (לעתים עם שותפים לפשע) לקידום אכילת פירות וירקות!
מה שגרם לסטיבן קולברט לזקוף את אצבעו ולקרוא – J'accuse!

The Colbert Report Mon – Thurs 11:30pm / 10:30c
Cookie Monster
www.colbertnation.com
Colbert Report Full Episodes Political Humor U.S. Speedskating

בנובמבר חגגה רחוב סומסום את פתיחת עונתה ה-40 במספר. קרול ספיני, האיש בתוך ביג בירד, כבר בן 76, אבל לא מעלה בכלל בדעתו פרישה לפני חגיגות החמישים. השעון של ג'ים הנסון נעצר על גיל 54. האיש שאי אפשר לדמיין את רחוב סומסום בלי הדמויות הנפלאות שיצר, ההומור המטורף שלו והבדיחות והשטויות שאלתר עם פרנק אוז בתור אריק ובנץ, שהפיחו חיים בצמד הדמויות – נפטר ב-1990 במפתיע. ביג בירד, לעומת זאת, נשאר עדיין בן 6. הוא ושאר חבריו הצמריריים לנצח יחיו באותו גיל, ממשיכים להצחיק דורות חדשים של ילדים.
ואיך אפשר בלי שיר סיום:


פוסטים בנושאים דומים:
מכונת זמן, צבע כחול, יד עשירית, מרופא. בערך – סיפורו של דוקטור הו
בוז לחופש הגדול – התוכנית הכי אובר-רייטד בחופשת הקיץ. לך הביתה, ילד

שמור בנושאים: טלוויזיה,כללי | 19 תגובות

 19 תגובות עד כה
כתיבת תגובה

איזה פוסט כביר! גילה לי כל כך הרבה! אני לא ידעתי הרבה על מאחורי הקלעים של רחוב סומסום (למרות שאת הבנגלדשי היכרתי היטב בעקבות הדוקומנטארי "לבנות את רחוב סומסום" שמשודר בכן תעו מפעם לפעם) בעיקר כי הייתי עסוק בלחקור את רחוב סומסום של הבריטים, המכונה גם "הקרקס המעופף של מונתי פייטון". את יודעת, שניהם נוצרו ב69, וזה לא צירוף מקרים!

תגובה מאת ‏עידו (איש קריות) ‏12.04.09 @ 14:25

אני עם עידו – כביר ומאיר עיניים, ומספק שעות של הנאה מול היוטיובים והפרטים הקטנים והמופלאים על התכנית.

כה לחי, מה שזה לא אומר!

תגובה מאת ‏גיאחה ‏12.04.09 @ 17:03

תשמע, גם עודד מנשה נוצר ב-1969, כך שזו לא בדיוק ערובה להצלחה…

תגובה מאת ‏יעל ‏12.04.09 @ 18:14

למי שמתחיל מהתגובות לפני קריאת הפוסט – קחו בחשבון שמדובר פה בעבודת דוקטורט. אל תגידו לא ידעתי. הגעתי רק את היוטיוב השלישי…

תגובה מאת ‏קסטה ‏12.04.09 @ 19:39

פוסט נפלא על תוכנית שבאמת שינתה הכל. לא ניתן לחשוב עוד על טלוויזיה חינוכית כשידור בשחור-לבן של מורה מן המניין, המסביר/ה משהו על גבי לוח.

אגב המוזיקה הנפלאה, אהובים עליי במיוחד סדרת הקטעים של כרובי, עוגיפלצת ושאר המפלצות בדיסקוטק:

http://www.youtube.com/watch?v=GyH1v8GRCGA

תגובה מאת ‏גבי ‏12.04.09 @ 21:03

מעניין ביותר, במיוחד הסיבות להולדתה והאורבניות שלה, שעד לרגע זה בכלל לא שמתי לב לנכונותה.

ופיסת טריוויה שלא איששתי בשום מקום אבל אני בטוח שאיננה צירוף מקרים: בסרט "אלו חיים נפלאים" לצמד השוטרים קוראים ברט וארני. היה משעשע להיתקל בזה.

תגובה מאת ‏yaddo ‏12.04.09 @ 22:07

שאלה שמטרידה אותי כבר זמן מה: קיפי ומוישה אופניק הם המצאה ישראלית??

תגובה מאת ‏נועה ‏12.05.09 @ 21:22

כן. בהפקות המקומיות של רחוב סומסום משתמשים לרוב בקטעי הבובות והאנימציה האמריקאים, ואילו קטעי הרחוב מצולמים מחדש בכל מדינה עם קאסט מקומי ולרוב גם עם בובה אחת או יותר שייחודיות לאותה מדינה. כך הומצא קיפי, ומאוחר יותר הצטרף אליו אופניק (שהוא בעצם סוג של ורסיה לאוסקר האמריקאי).

תגובה מאת ‏יעל ‏12.05.09 @ 22:20

את קיפי עיצב המאייר -אבנר כץ הלא הוא אבנר מהמאפיה (ה"בעל" של חנה רוט)

תגובה מאת ‏אביבית ‏12.06.09 @ 0:15

אבל…אבל..אבל…למה פוסט שלם נטול מיס פיגי??!!?????

תגובה מאת ‏יערה ‏12.06.09 @ 16:59

כי פיגי שייכת לחבובות ולא לרחוב סומסום

תגובה מאת ‏עידו (איש קריות) ‏12.07.09 @ 13:24

תענוג צרוף,
אין עוד תוכנית טלויזיה שמעוררת כל כך הרבה שמחה, געגוע ואהבת חיים.
תודה על הפוסט!

תגובה מאת ‏תמי ‏12.09.09 @ 20:17

http://www.youtube.com/watch?v=tgbNymZ7vqY
The Muppets: Bohemian Rhapsody

תגובה מאת ‏went with fish ‏12.11.09 @ 17:10

תענוג.
יש לי מה לעשות הערב: לעבור על כל קטע צינור בפירוט 🙂

תודה 🙂

תגובה מאת ‏omri-san ‏12.14.09 @ 11:38

לכל חובבי מיס פיגי והחבובות – אל דאגה, זמנן יגיע. פוסט חבובות מפורט ומלא בכל טוב יפורסם במהלך 2010, ביום השנה ללכתו של ג'ים הנסון.

תגובה מאת ‏יעל ‏12.14.09 @ 23:33

אני חושב שהרבה הרבה זמן לא צחקתי ככה.

תגובה מאת ‏דורצח ‏12.25.09 @ 23:28

פוסט נהדר.
אני פחות אוהבת את הכיוונים החדשים של רחוב סומסום, שהם בדיוק מה שהתוכנית נמנעה ממנו בתחילת ימיה – התיילדות חורקת ומעצבנת (אם אני לא טועה אלמו הוא דמות חדשה למדי).

ואין אין כמו אופניק. אווווווווווווווף!

נ.ב. – שקל וירטואלי למי שמצליח למצוא את המערכון המצוייר שנגמר בשורת המחץ:
"מפלצת ים?! מפלצת ים זה לא קטן!"
"אני קטן! אבא שלי גדול!"
אחד האהובים עלי.

תגובה מאת ‏ולנסיה ‏12.27.09 @ 15:35

פוסט מעולה!!! היה כיף לקרוא.
דרך אגב, בספר the tipping point של מלקולם גלאדוול גם מסופר על איך יצרו את התוכנית.
הלוואי ויוציאו DVD עם פרקים של רחוב סומסום מהאייטיז, שאוכל להראות לילדים…

תגובה מאת ‏רחלי ‏01.09.10 @ 21:15

בלוג מרתק וכייפ לקריאה. רחוב סומסום זו תוכנית ילדים מהארוכות והמצליחות בעולם.

תגובה מאת ‏קופיקו עונה 2 ‏12.12.11 @ 17:24



כתיבת תגובה

(חובה)

(חובה)