אורן ברזילי, Sorrow Demons Joy Blizzards, הופעת בית, 26/7/2010.

האביב הוא לרוב הזמן החביב עלי בשנה, אך האביב האחרון לא הרגיש כך בכלל. בפנים שרר אצלי חורף מקפיא עצמות, סגרירי ונוטה להחשיך שמיו מוקדם מדי בכל יום. בחוץ מזג האוויר הרגיש קונטרסטי כמו הקיץ, כשהשמש לא מאירה אלא קופחת, מתישה, מכה על ראשך, ומוציאה ממך כל רצון לחיות ולהיות, שזולגים ממך החוצה בצורת מפלי זיעה.

ואתה צועד לך ברחובות ריקים עייף וחבול, או בוהה בתוגה במריחתו המטושטשת של נוף חדגוני מעבר לחלון האוטובוס, רוצה להתנתק מהמציאות עם קצת מוזיקה, אבל לא יודע איזה פסקול יצליח ללוות את כל הרעש הלבן והדיסהרמוני שלך עכשיו. אני לא מאמינה בהתעודדות משירים שמחים במצב כזה, להיפך. הבו לי שירים דכאוניים, או כועסים, סוערים מאוד, לפעמים מנוכרים. משהו להזדהות איתו. אבל כשהענן הזה לא הולך והסובלנות שלך למוזיקה כן, אתה זקוק למשהו אחר. אלו שירי ה"לא באמת שמח". כל שירי יום שני. שירים של מישהו שמבין מה עובר עליך. הוא נמצא מתחת לאותו ענן בדיוק, או אחד אחר. הוא כל כך שם שהוא מתחיל לזמזם את המרה השחורה שלו בהמהום מדבק ועליז. יותר נכון, לא באמת עליז. רק לכאורה, מעל פני השטח. כמו "אחלום לנצח" של מופע הארנבות של ד"ר קספר שכיף לשים בקולי קולות בטייפ מכונית בארץ זרה עם חלונות פתוחים ולשיר איתו, אבל אתה יודע שבמילים שיוצאות לך מהפה אין אופטימיות של ממש, ועם כל הרוח הנעימה בפנים והנוף מסביב אתה תוהה מתי כבר תגיע ליעד שלך, אם אי פעם תצליח להבין מהו, לעזאזל.

וכך, פסקול האביב המבוזבז שלי הורכב לרוב מלופ ארוך של שיר אחד. קליל, קליט, עם פזמון מזדמזם ולחן עליז, ואפילו שם שהוא לכאורה אופטימי – Joy Blizzards של אורן ברזילי. לא באמת עליז. גלולת עצב זעירה חבוייה בסוכריה של לחן מתוק. בהופעה, שנקראת על שם השיר "שדים של עצב, סופות של אושר", מספר אורן שמדובר באותו אושר שמספק האלכוהול. הוא מניף אותך גבוה אל השמיים, מהם יוצאות ידיים מושטות רק אליך, ושנייה לפני שאצבעותיך נוגעות בהן אתה נשמט ונופל כל הדרך למטה. בשנייה הזו אתה רואה את השדים שמחכים שם, למטה. השדים שבתוכך, השדים שהם אתה – הוא חותם, ומתחיל לנגן.

ביום בהיר אחד בקיץ 2008 אורן ברזילי קם בבוקר וגילה שהוא לא יכול לצאת מהמיטה. תוך ימים ספורים הוא היה משותק לחלוטין, מחובר לזונדה שהיתה הקשר היחיד שלו לעולם, לא יכול לעשות דבר חוץ מלהמשיך לנשום. מכאן עברו עליו חודשים ארוכים של גהינום, שיקום שבו למד מחדש את כל הדברים הכי בסיסיים – איך לשבת, לעמוד, לשוב וללכת, לדבר מילים ומשפטים. סיפרתי על כך לשני חברים כשיצאנו מהופעה של הקספרים ביומולדתי האחרון, והם לא האמינו. "שיתוק" זו לא מילה שאפשר לומר בנשימה אחת עם אורן ברזילי, הבחור שלא מצליח לעמוד לרגע אחד באותו מקום על הבמה. מזנק לקהל, מטפס על מוניטורים, מנופף בצעיף ובכל דבר שמתקרב אליו ליד. בחור שנראה כמו אנרג'ייזר באני עם הפרעת קשב המתודלק באספקה דו-חודשית של פרוזאק. לא פלא שהקהל תמיד נראה בעיניו קצת בסלואו מושן. נראה שיש לברזילי יותר מדי רוח חיים ואנרגיה מכדי שאיזו תסמונת אלמונית תצליח למשוך אותם מתחת לרגליו בהקשת אצבעות זריזה אחת.

ההופעה ההיא של הקספרים הרגישה כמו תהלוכת ניצחון. ההופעה הנוכחית של אורן היא הסתכלות מפוכחת על הדרך לשם. את השירים כבר פגשתי בהופעה קטנה באוזן בר, אי שם בחורף. הם ניצבו שם לבדם, בלי תוספות, כמעט בלי שום מילת קישור. שירים צנועים ויפים עם מילים באנגלית עטופות במנגינות פופ קטנות, כובשות ואינטליגנטיות, כמו שברזילי יודע לעשות. קליטים ומתחבבים במהירות, וגם נשארים. בקישורים שבתחתית הפוסט, תקשיבו ל-Joy Blizzards המנצח, ואחר כך לשני החביב עליי, Dear Mother המקסים.
המשך…

אייקונים מפורסמים לפעמים נוטים לאכזב. ראית אותם בכל כך הרבה תמונות מקצועיות ומלוטשות, בטלוויזיה, בספרים – וכשאתה סוף סוף ניצב מולם בעצמך הם נראים כאילו הועתקו אחד לאחד מכל אותם צילומים, נטולי הפתעות. לפעמים אתה מגלה שבחסות הפוטושופ שעל הגלויות הצבעים שלהם הרבה יותר חדים ומרשימים. פעמים אחרות אתה מהרהר בכך שבגלויה לא היית צריך לטפס 500 מדרגות ואז לגלות שכל הנוף מוסתר בעננים.

את "הקשת העדינה" (Delicate Arch) ראינו בכל מקום בביקורנו במדינת יוטה, ארצות הברית. זהו המוניומנט המפורסם של יוטה, והוא מתנוסס אפילו על כל לוחיות הרישוי של מכוניות תושביה. הקשת נבנתה ועוצבה במשך שנים על ידי האמן הגדול ביותר בכדור הארץ – הטבע. הוא שחק את פני השטח בארוזיה, שייף ברוח, ובסוף ניצבה לה קשת אבן חול אדמדמה שגובהה 16 מטר. הקשת היא חלק מפארק הקשתות (Arches), שהינו פארק לאומי המתגאה ב"מעל 2000 קשתות אבן טבעיות". נשמע מרשים, עד שמגלים שהאמריקאים נוטים לקרוא לכל חור קטן באבן "קשת טבעית". ועדיין, אם מתעלמים מה"קשתות", מדובר באזור מדבר יפהפה. קבענו את בסיסנו בעיירה הקטנה (ופחות או יותר היחידה במקום) מואב, וטיילנו בו ימים אחדים. בין השאר עלינו לנקודת תצפית אל הקשת, עייפים מכדי לצעוד את המסלול המלא אליה בחום.
נו, קשת. כמו בתמונה, קצת קטנה יותר. שום דבר מיוחד. חזרנו למכונית והמשכנו לאתר הבא.

אני לא יודעת מי היה זה ששכנע אותנו לפקוד אותה שוב. הפעם לעלות לרגל ממש עד אליה, כדי לחזות בשקיעה. קצת רטנתי. ראינו אותה כבר, היא לא היתה מרשימה. בטח לא מרשימה מספיק כדי להצדיק הליכה וטיפוס של חמישה קילומטר בתום יום עמוס ומפרך.
גררנו את עצמנו במעלה ההר. זה נראה די חסר טעם. נעצרנו קצת לפני הסוף והתיישבנו על האבן. הקשת נראתה כתמול שלשום, קצת דהויה ואפרפרה באור ההולך וגווע של שעות היום.

ואז, לפתע, קרה הנס.

היה זה כאילו לפתע בא מישהו וצבע את האדמה והשמיים בטושים זוהרים. לכמה דקות, זה הכל, השמש צצה מבין העננים, שלפה קרניים אחרונות ובמעשה אלכימאי הפכה את אבן הקשת מחול לזהב טהור. מחזה יפהפה בן רגעים בלבד, כמו היה דרכה של השמש ללכת בגדול לפני שתפנה את מקומה לחשיכה, וכל הזוהר ייעלם כלא היה. קסם שרק הטבע מסוגל לעשות.

שורה ארוכה של צלמים עמדו מול הקשת ומיהרו להנציח את החיזיון לפני שיכוסה בשמיכת החושך:

וגם אני מיהרתי להחליף פילם (זה היה אי שם ב-1997) ולתקתק צילום למזכרת:

החלק שאני הכי אוהבת בתמונה הוא שמעבר לנוף המדברי היבש ולצבעי האש הלוהטת של החלקים הצרובים בשמש, נראית מרחוק באופק שורת הרים מושלגים בגוונים קרים של כחול ותכלת, כמו הבטחה לארץ קרירה ומשיבת נפש בסוף המדבר.
ירדנו בחשיכה לאור הירח בחזרה אל המכונית, ואיתה אל מואב. למחרת ארזנו, נופפנו לשלום למדבר ויצאנו בדרכינו אל ההרים הרחוקים.

נלסון מתגאה בהיותה מתחרה מובילה לכתר "העיר עם הכי הרבה ימי שמש בניו זילנד" מדי שנה. בתחילת 1999 גרתי בה כעשרה ימים באכסניה ששכנה בבית עץ עתיק עם מראה קולוניאלי, מוקף צמחייה ירוקה, שניצב מוגבה מעל הרחוב, על גבי גבעונת קטנה ויותר מדי מדרגות. אהבתי את המקום. בנלסון היתה תחושה של עיירה קטנה וידידותית, על אף שלמעשה הינה עיר גדולה (למעלה מ-45 אלף תושבים) אך נטולת בתי קומות, המתפרשת על פני שטח רחב. בעל האכסניה האקצנטרי הכריז עליי כעל הציירת הרשמית של המקום, והרשה לי לסגור מדי ערב את חדר הטלוויזיה ולהפוך אותו לחדרי הפרטי בחינם. על אף שיכולתי להמיר אותו בחדר משותף רגיל, אהבתי את השקט, ועוד יותר את הרגשת שבת-בבוקר-של-ילדוּת שהיתה בו. כשאתה מבוגר אתה מנסה לדחוס בסופ"ש את כל מה שלא הספקת במהלך שבוע העבודה העמוס – שינה, סידורים, חברים. בשעות אחר הצהריים של שבת אתה כבר מרגיש את תוגת ה"מחר חוזרים לשגרה", שאצלי לעתים מלווה בצלילי "בזנב התהלוכה" של יאפים עם ג'יפים, ועייפות בצדה. כשאתה ילד, הזמן עובר לאט יותר. שבת היא שיר פשוט יותר, שמח יותר, של אריק איינשטיין.

וכך בחדרי הפרטי בניו זילנד הייתי מתעוררת לאט, מתמתחת מתחת לשמיכה שאילתרתי משק השינה. מדליקה את הטלוויזיה, שתמיד שידרה בשעות הללו סרט מצוייר או סרטי טבע, ממש כמו בילדותי. פעם אחת אפילו הוקרן בה "המדבר המתעורר", והרגשתי ממש כאילו שוגרתי לילדותי בתחילת שנות ה-80. אחרי חצי שעה ג'יימי היה נוקש על הדלת, ונכנס עם מאפינס טריים מ"קאונטדאון". אחר כך היו מגיעים עוד חבר או שניים מהפרלמנט להצטרף לעצלות השבת המענגת שלנו. "הפרלמנט" היתה חבורה שהתגבשה באכסניה לכמה ימים מכל מיני תרמילאים ממקומות שונים בעולם. מעין קיבוץ קצר טווח. כל אחד היה תורם בבוקר שניים-שלושה דולרים, והחבר הנבחר היה מבשל בכסף ארוחת ערב מפוארת לכולם. בסוף הסעודה החלו הדיונים הממושכים, המשעשעים והסוערים של הפרלמנט, שמדי ערב רקם מיזמים משונים ותוכניות ביזאריות: איך לערוך מסיבת מארדי-גרא ואת טרק אייבל טזמן בו זמנית, רעיונות עבור בעל האכסניה איך להפוך את עליית הגג לחלל שורץ רוחות רפאים, והצעות בדבר שיאי גינס תרמילאיים (כמות האנשים הגדולה ביותר שעמדה מול אתר הפונקאיקי המפורסם ואמרה בבת אחת: "מה, זה הכל?").
המשך…