הליכה לאורך השוליים הצפוניים של העיר הכי הצפונית בעולם, בינות כלבי מזחלות, נופים ערפיליים וציפורים בעלי קילומטרז' מרשים במיוחד, מתחת לשמש סגרירית שמסרבת לשקוע בלילות. פוסט שמוזר לכתוב אותו עכשיו, 4 חודשים אחרי, בימים שאחרי חזרתו של שעון החורף. לו רק גם אני הייתי שחפית הקוטב.

השמש זרחה כשהתעוררתי בבית המלון בלונגיירביין, שפיצברגן (סבאלברד). לקח לי כמה שניות להתעשת, לחזור להכרה ולהיזכר שבמקום בו אני נמצאת כרגע זריחתה של השמש הזו אירעה כבר לפני חודשיים ומאז היא מיאנה לרדת בחזרה ולצלול במי הפיורד האפור-תכלת שנשקף מעבר לזגוגית החלון.

לנו, רוב תושבי העולם, קשה לתפוס את הקונספט של אור יום בלתי נגמר במשך כמה חודשים ברצף. שקיעתה היומית של השמש היא הלא הדבר הכי ברור (כשמש!) ובסיסי ומובן מאליו עבורנו, ולכן איננו מבינים איך אפשר לחיות בשלום בלעדיה ובלי החושך המגיע אחריה, שמסביר לשעון הביולוגי שלנו בצורה הכי ויזואלית ומוחשית את ההבדל בין יום ולילה.

במפתיע, גיליתי שמתרגלים לאור טבעי 24 שעות ביממה די מהר. למעשה, אחרי כמעט כשבועיים שכאלו, התקשיתי להסתדר בלעדיו כששבתי ארצה. הנחיתה בישראל היתה בשבילי חושך בעיניים, גם במובן המילולי: היה ממש מדכא לפגוש שוב בחשיכה (והחום של חודש יולי! בלללע!), והופתעתי לגלות את האפקט השלילי שלה עליי בימים הראשונים לחזרתי. עתה עם שובו של שעון החורף אני מרגישה את זה שוב.

האור הרציף בחודשי הקיץ בסבאלברד הוא כיף גדול, אלא שיש לו סוף, והוא מגיע עם ריבית והצמדה: בעונת החורף התושבים משלמים עליו בהתמודדות עם חשכת לילה ארוכה במיוחד – הלילה הארקטי התחיל באיים לפני כשבוע, והשמש תזרח שוב רק באמצע פברואר. אאוץ'.

ציפור אחת, שהתרגלה להשפעתן המטיבה של שעות האור הארוכות, החליטה למצוא פתרון לחשכת החורף המדכאת ולאמץ אורח חיים הדוגל במוטו "לעולם בעקבות השמש". שחפית הקוטב (Arctic Tern) מנצלת עד תום את הקיץ הארקטי הנהדר ושטוף השמש באזור הקוטב הצפוני, ואיך שהשמש מתחילה לנדוד אל הדרום היא יוצאת בעקבותיה – כל הדרך אל אזור הקוטב הדרומי, שבו מתחיל הקיץ בדיוק כאשר אצלנו החורף רק מפציע. חיים שלמים של נדודים בין בילוי בקיץ קריר בקוטב אחד לבין חופשת קיץ קפואה בקוטב השני. אפשר גם?

בראותך את שלט הדוב, לאחור מיד סוב!

בתמונה השנייה בפוסט הקודם, אותה צילמתי מחלון המטוס, תוכלו לראות כביש ארוך היוצא מהעיר לונגיירביין ועובר לא רחוק מחופו של הפיורד שלשפתו היא שוכנת. הוא מתעקל קלות בין סחופת ימית ובריכות קטנות, ולכאורה נראה כממשיך הלאה אל המרחבים, כמו מציע דרך מילוט יבשתית מהעיירה הקטנה. אך כביש המתחיל בלונגיירביין הוא לא יותר מהבטחה לא ממומשת. בסוף כל כביש שאתם רואים בסבאלברד יושב משולש עם דוב לבן – שלט אזהרה שמסביר שמכאן והלאה זוהי ממלכת הדובים, נא להסתובב לאחור ולשוב בחזרה לאזור הבטוח בתוככי העיירה, המשלט הזעיר של בני האדם בארץ הפרא.
המשך…