באיי סבאלברד יש יותר דובי קוטב מבני אדם – אז איפה הם, לעזאזל? לאחר שבסוף הפוסט הקודם בסדרה התגלה באופק דרך המשקפת סלע שקם והחל ללכת, יצאה חבורתנו בסירת זודיאק במטרה לאתר את הלא-סלע-בעליל ולצלם את הדוב הראשון שלנו. זה לא היה קל כמו שזה נשמע. קוקה קולה, J'accuse!

אם תעשו סקר קצר בקרב מטיילים לאזור הקוטב הצפוני מהו הדבר שהם מצפים יותר מכל לראות בטיול, לפחות 90% מתוכם יענו "דוב קוטב". פה ושם תמצאו כמה יחידי סגולה שידרגו את הדוב במקום השני, בהפרש נקודות זעיר אחרי הלווייתן. אלא אם למטיילים הללו קוראים יעל רגב והם כותבי הבלוג "אפילו עז". במקרה כזה מטרת המסע לסוף העולם עבורם היא לראות פאפין – ציפור משונה שבדיעבד הם יכלו לראות ביתר קלות ובמחיר סביר יותר בסקוטלנד, אבל על השיגעון שלי בנושא נדבר בפעם אחרת.

הייתם מצפים שיהיה קל למצוא דוב קוטב בקוטב. ובכן, חבריי, עבדו עלינו. זוהי רק אשליה כוזבת שמכרה לנו התרבות המערבית הקפיטליסטית, שקיבעה לנו בראש דימוי מוטעה של דוב קוטב כיצור חביב לבריות, שעסוק רוב היום בשכיבה על הגב ובהייה בזוהר הצפוני בעודו לוגם קוקה-קולה – מה שיוצר את הרושם הלא נכון שנוכל לפגוש בו ללא בעיות מיוחדות מיד בתחילת טיולנו, בעודו בדרכו לנקודת מחזור הבקבוקים הסמוכה. ובכן, זה לא עובד ככה.

כנראה שכן אפשר לפגוש דוב קוטב ליד פחיות הקולה בכניסה לסופרמרקט. מפוחלץ.

יש 3,000 דובים באיי סבאלברד, יותר ממספר התושבים, אבל הם מפוזרים על פני שטח שגדול כמעט פי 3 מישראל. הם גם הולכים על פניו די מהר – למרות היותם יצור גדול וכבד (במשקל 200-800 קילו), הם צועדים במהירות של כ-6 קמ"ש ויכולים לרוץ במהירות של 40 קמ"ש. על כך אני יכולה להעיד בעצמי:

3 ימים אחרי הסיפור שיסופר בהמשך הפוסט, עלינו למצוק והשקפנו על הנוף הנהדר שהתפרש מתחתיו. לפתע נראתה במשקפת נקודה לבנה שהסתכלה עלינו בחזרה במבט לא מרוצה. דוב. הוא רץ במהירות ונעלם מאחורי גבעה בדרכו לחוף נחבא מהעין. לא התעצלנו. הותרנו שני תצפיתנים על המצוק ורצנו לזודיאק, לשוט לצד השני של המפרץ. שם, מהמים, צפינו מרחוק בדוב. הוא הסתכל עלינו מעט, אבל אז לפתע עלה בדעתו שאם אנחנו כאן, כנראה שעזבנו את המקום בו רצה להתבודד מלכתחילה. תוך דקה, בטרם הספקנו להתקרב, הוא רץ לכיוון השני.
בינתיים על המצוק שבצד השני עמדו אהרון ונואה ועקבו אחר הנעשה במשקפותיהם:
– הנה הוא חוזר. מסכנים החבר'ה שקפאו לחינם בזודיאק.
– כן, הוא הסתלק מהר. תראה איך הוא רץ לעברנו.
– נכון. רגע… הוא…
– רץ לעברנו.
– כן.
הם הביטו זה על זה, אחר כך על הדוב ואחר כך על הדרך חזרה לזודיאקים שחנו בנקודת הנחיתה שלנו, שם עמדה כיתה של צלמי טבע והתרכזה בתיעוד קווי מתאר אבסטרקטיים של אבנים משעממות.
הם פרצו בריצה: "דוב! דוב! מהר!!! לסירות!!! כולם לברוח!!!", ותוך שנייה נראו אנשים עם חצובות וחגורות הצלה רצים כמטורפים לחוף…
וכך אף אחד מאיתנו לא זכה בתמונה נורמלית של אותו דוב סורר.

Gjelder hele Svalbard

התמונה שהכי מזוהה עם שפיצברגן וסבאלברד היא לא של דוב, אלא של התמרור המזהיר מבפניו, שלרוב גם מגיע עם כיתוב בנורבגית שפירושו "תקף בכל רחבי סבאלברד".

גם אם לא רואים אותם, דובי הקוטב קובעים לכם את סדר היום כאן. אסור לאף תושב או מבקר לעזוב את תחומי רחובות עיירת הבירה בלי נשק ואישור מהמושל. נשקים, כולל אקדח זיקוקים, מושכרים אפילו בסופרמרקט היחיד, לא רחוק מעגבניות ב-30 שקל לקילו. עצה שקיבלנו מבעל ניסיון: אקדח זיקוקים הוא לא רובה. אל תכוונו אותו לדוב. אתם תגרמו לזיקוק להתפוצץ מאחוריו והוא יזנק בבהלה ובציפורניים שלופות לכיוון ההפוך – היישר על פרצופכם ההמום.
המשך…

ב-13 באוגוסט 2012 משהו מוזר קרה. פתחתי טלוויזיה ו… מכל הערוצים שבעולם, העברתי מיד לערוץ 1. לא היה שם שום דבר לראות, פחות או יותר כמו בכל ערב מאז אי שם בשנות ה-80. אבל באותו ערב השיממון ברוממה עורר אצלי רגש מוזר ולא מוכר: פליאה ואכזבה.

אחר כך זה התחיל. הקריז. סהרוריות, פרכוסים עצבניים באצבעות שגורמים להן ללחוץ על הספרות 5 ו-1 בשלט, סיוטי לילה שהיו מורכבים מרצפים אינסופיים של שקופיות חסות, והרגשה של חלל גדול שנפער בחיי או לפחות בלוח השידורים שמולי. לא יכולתי להתמודד עם האובדן, ובצר לי, כמכורה ללא תקנה, התדרדרתי לתחליפים הזולים ולא מספקים בעליל. את יודעת שנפלת אבל משכנעת את עצמך שאת נהנית, כמו שקרה חודש אחר כך כשבהיתי ביורוספורט במשך 40 דקות באליפות העולם בחטיבת עצים בלילהאמר (ואני עדיין טוענת שזה פי אלף יותר מעניין מכדורגל). ברגעים הקשים ביותר, ממש על סף התחתית, התחלתי כמעט להתגעגע למשה גרטל.

שלום. קוראים לי יעל, ואני מכורה למשחקים האולימפיים.

מה זו התמכרות למשחקים אולימפיים? ביום-יום אנחנו מהאנשים שנכנסים לתרדמת מוחית רק מלשמוע את המילה "ספורט". אבל פעם ב-4 שנים אנו הופכים לצופים מושבעים שלא זזים מהמסך, וגם פולטים כל מיני דברי פרשנויות עלק-ידעניות כמו "הסיבה היחידה שלייבה הגיע למדליה ב-AA היא שפיליפ בוי נפל במוקדמות" ו"המתחרה הזה תמיד מפשל בצוקהרה" – ולא משנה שעד יומיים לפני אותו רגע לא היה לי מושג מקיומו של פיליפ בוי בעולם, וגם שנה וחצי אחרי עדיין לא הצלחתי להבין מה זה לעזאזל צוקהרה.

כמו כל התמכרות, גם זו מתחילה בקטן, עד כמה שאפשר לומר "בקטן" על טקס פתיחה שאורכו כמו טרילוגיית שר הטבעות השלמה. את אומרת שתצפי רק בטקסים, הרי ספורט לא מעניין אותך. אבל אז יש איזה גמר מותח בבריכה, והגברים בהתעמלות הכי שווים, וחייבים לראות את יוסיין בולט… ומכאן לשם את מגלה יום אחד שהפכו את הקפיצה בטרמפולינה לענף אולימפי, ההזוי ביותר במשחקים האולימפיים מאז שבברצלונה קיימו תחרות synchronized swimming ליחידים, ואת צופה במלוא המוקדמות והגמרים כאילו זו היתה העונה האחרונה של "שובר שורות".
בכל זאת, גם טרמפולינה באולימפיאדה זה קאלט: המאמן עומד בצד הטרמפולינה עם חתיכת ספוג, כדי שבעתות חירום יוכל לזנק ולהשליכו למקום הנכון ברגע הנכון, ובכך למנוע ממתחרה שנפל מהטרמפולינה להעיף פיסות מהגולגולת שלו על המצלמות. שמו של מדליסט הזהב בטרמפולינה בלונדון היה Dong Dong. כל כך מופלא שאי אפשר להמציא את זה.

לונדון הפילה אותי בגדול. טקס הסיום הגיע לקצו, והיו אלו רק אני ושני שדרנים ביורוספורט שהמשכנו לבהות בשלושים דקות של צילומי זיקוקים במקום להודות שזה נגמר. בחצי שנייה האחרונה לפני שכיבו להם את האור והשידור, נשמע אחד מהם אומר בשקט: "And the big question is: What the hell are we going to do tomorrow?".

שנה וחצי של מחר עברה, וכך מצאתי את עצמי מול טקס הפתיחה של אולימפיאדת החורף בסוצ'י. אומרת לעצמי: נו, רק אצפה בטקס, הרי ספורט חורף זה לא באמת מעניין. ומכאן התדרדרתי פנימה בנפילה על הראש כמו גולש סנובורד אומלל על השלג דרדלה במתקן הסלופסטייל של סוצ'י.

במאמר מוסגר

כן, אני חושבת שהמשחקים לא היו צריכים להתקיים בסוצ'י וברוסיה בכלל מכל הסיבות הידועות. למרבה הצער, לוועד האולימפי יש פרשנות גמישה כמתעמלת קורה רומנית לקוד האתי שהוא עצמו כונן. עם זאת, משהחלו המשחקים איני רואה מה תשנה לכאן או לכאן החרמת צפייה אישית מהספה בביתי.
אפרופו, אנצל את פסקת המאמר המוסגר לספר לכם את אחת מעובדות הטריוויה החביבות עליי בקשר לאתיקה והוועד האולימפי: מייסד הוועד ומי שנחשב לאבי המשחקים האולימפיים המודרניים, הברון פייר דה קוברטן, דרש בתוקף להכניס ענפים אפעס לא ממש אתלטיים לאולימפיאדת שטוקהולם ב-1912: תחרויות אמנות בספרות, בארכיטקטורה, בציור, בפיסול ובמוזיקה. השוודים לא התלהבו, ולכן קוברטן נידב את הוועד לערוך את התחרויות עבורם. נחשו מי זכה במדליית הזהב הראשונה? הברון דה קוברטן בעצמו, עם השיר "אודה לספורט", אותו הגיש תחת שני שמות בדויים כדי לא להיחשד בהטיית שיקול דעת השופטים לטובתו. מחווה די ריקה לאור העובדה שהוא היה המתחרה היחיד בתחרות.

ובחזרה לסוצ'י
המשך…