על שני סרטים תיעודיים נפלאים על מוזיקה והמאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה.

לא פעם בדיונים הרבים סביב הביטולים של הופעות חו"ל בישראל בשנים האחרונות יש מי ששולף את דוגמת "גרייסלנד" – אלבומו של פול סיימון, שנסע בלב תקופת האפרטהייד לדרום אפריקה, להקליט עם אמנים מקומיים, על אף החרם התרבותי של האו"ם. לכן קפצתי על ההזדמנות לראות את "Paul Simon – Under African Skies", סרטו של ג'ו בלינגר, שהוקרן באופן כה מלבב על הקיר החיצוני של בניין הבימה בפסטיבל דוק אביב האחרון.

הסרט הנהדר הזה, שאם אתם זריזים מספיק לקרוא את הרשימה בזמן תוכלו לראותו בערוץ יס דוקו הערב, חוזר אל האלבום במלאת 25 שנה להוצאתו, עת סיימון נוסע לדרום אפריקה לאיחוד עם האמנים שנטלו בו חלק. הוא מתחיל במפגש בין סיימון לנציג המתנגדים לפרויקט דאז – דאלי טאמבו, מייסד הארגון "אמנים נגד האפרטהייד". כל אחד מהם מספר את סיפור האלבום מהצד שלו: סיימון על ההקלטות ותהליך העבודה, המפגש עם האמנים המקומיים וההתמודדות עם הסערה הפוליטית בזמן סיבוב ההופעות, וטמבו, על הלחימה במשטר מהגלות וחשיבות החרם.

כפי שמגלה הסרט, סיימון לא יצא לדרך המוזיקלית הזו מונע ברגשות פוליטיים: הכל התחיל בקסטה של נעימות אקורדיון שהתגלגלה לידו, ובה מקצבי גרוב שבהם התאהב לחלוטין. בחיפוש אחרי מקורה, הגיע אל הרכב בשם בויויו בויז בדרא"פ, ומיד החליט שאינו יכול לוותר על ההרפתקה המוזיקלית המצפה לו ביבשת השחורה. לחרם הוא התייחס בשוויון נפש ובביטול. זה כמו שאבא לא נותן לך את המכונית, הוא אומר, אבל יש לך דייט שאתה לא רוצה לפספס, אז אתה בכל זאת לוקח את המפתח. בהמשך הגיעו התרעות על פצצות באולמות המופע, כתבות זועמות והפגנות סוערות. האלבום לא היה פוליטי כשלעצמו – הפוליטיקה היתה שייכת לעולם בו נוצר. משזו השתנה ונעלמה, המוזיקה נשארה לבדה, כאלבום עמוס שירים יפים.
המשך…