באופן פרדוקסלי, החלק הכי מוצלח של הלילה הלבן בתל אביב היה שייך לטעמנו דווקא ללהקה ירושלמית.

מרתון אריק איינשטיין באוזן השלישית היה כה פופולרי עד שאפילו סרדינים מיומנים בדחיסות ואנורקטים במיוחד לא היו מוצאים סנטימטר רצפה בין הזגוגית למדפי התקליטים כדי ליהנות ממנו, הדבר הטוב ביותר בשדרות רוטשילד העמוסות אדם היה הפיצות של טוני וספה, וחוף הצוק היה רחוק מדי. מול כל אלו, כיכר ביאליק היתה האופציה הכי נינוחה. אולי כי למרות יופייה ומיקומה המרכזי בין בוגרשוב, קינג ג'ורג' ואלנבי, היא נשארת נסתרת מעין וכמעט לא מוכרת בקרב ההמונים המשוטטים. באותו לילה הבתים היפים הסובבים אותה הוארו באופן שהלם את הסיבה לשמה החלה כל מסורת הלילות הלבנים הללו (הכרזתה של אונסק"ו על תל אביב כעל עיר מורשת עולמית), וכסאות ושולחנות מילאו את כל שטחה כשפניהם לבית העירייה הישן והמשופץ, המואר בוורוד עז. בפרסומים הבטיחו שיקומו בה לתחייה ללילה אחד בתי הקפה האירופאים של פעם מתל אביב הישנה. במציאות הרעיון הכל כך מלבב הסתכם בשולחנות סתמיים עם עמדה קטנה של אייס קפה וקומץ סנדביצ'ים, בלי אף קרמשניט טעים לרפואה. נו, מילא. לפחות המוזיקה מילאה את ההבטחה בזכות מפגש בין מזרח למערב בצל חזיתו המרשימה של בית העירייה מ-1925.

מארש דונדורמה עמדה שם, מערבבת בין שיר חתונות "של סטלנים הודים" כהגדרתם, לג'אז אמריקאי של ביג בנד שכמו נשלפה כרגע מרחובות ניו אורלינס, ממשיכה לפאנק, חולפת בגרוב צועני, במוזיקה לטינית ומה לא. ארבע חצוצרות, שני טרומבונים, ארבעה סקסופונים, ארבעה נגני כלי הקשה וסוזפון אחד – הרכב ענק של 15 נגנים בסך הכל – שמנגנים ביחד בתיאום מושלם נטול אגו, עם מספיק ביטוי לכל אחד ואחד. שמח, שמח, שמח. כמשתמע משמה, מארש דונדורמה מגדירה את עצמה כתזמורת צועדת, אבל שוב המציאות התל אביבית אכזבה, ובמקום צעידתה המובטחת לאורך רחוב ביאליק הלהקה היתה נייחת לחלוטין. כמה טוב שהקהל לא. תוך שניות נטשו רבים את הכסאות כדי להתערבב בצלילים. היו שם בני נוער, תיירות אמריקאיות, גבר דתי מבוגר, חיילים, זוגות תל אביבים צעירים, מבקרים ללילה. מיקס אקלקטי של קהל כמו המוזיקה שנוגנה עבורו. בסוזפון המצוחצח של אודי רז השתקפה תמונתו של הקהל הנאסף מסביב: קצת מטושטשת, מעט מעוותת, מלאה צבעים שונים של בגדים ופנים שהטשטוש הפך אותן לאחידות כמו משטח את ההבדלים לגוון ורדרד אחיד, ומאחור שברי בתים מוארים על רקע לילה שחור. הצבע המוזהב של הסוזפון גרם לתמונה לקהל איזה גוון חמים, כמו התקבץ כל הקהל הגדול הזה, אולי עיר שלמה, סביב מדורה אחת עם חום מנחם ואור מכשף ומספר סיפורים שמפליא לתאר הרפתקאות עתיקות יומין, על חול רך בשפת הים. לשעה קלה תל אביב נראתה תמימה ונעימה כפי שדמיינו את "תל אביב של פעם" והלילה היה לבן. אפילו בלי הקרמשניט. אחר כך פסקה המוזיקה, ירדנו במדרגות הנחבאות החשוכות בחזרה לרחובות שגרתיים עמוסי בניינים אפורים ותריסונים מכוערים ומשם לשדרות רוטשילד הרועשות בהמון אדם, עד החנייה, ואל כביש 4, בדרך הביתה.

לינקים, וביניהם: שיר חדש לאביב גדג', תמונות נדירות של כרומוזום, תמוז מתאחדת; חווה אלברשטיין, יהורם טהרלב ועוד מספרים על רגעי קסם אישיים משירי ארצנו; אוגנדה חוגגת, כוכב נולד נכשלת, רונה קינן מדברת, האם מוצה טרנד הפיוטים, וקטע נדיר וביזארי של נושאי המגבעת בקאבר מפתיע

בהמשך הרשימה: עינב שיף שואל: מתי הופתעתם בפעם האחרונה משיר של ברי סחרוף?

השמעת בכורה בוואלה לסינגל הראשון מתוך אלבום הסולו הראשון של אביב גדג': עיר בלי זיכרון.

ולשבועיים בלבד, השמעת בכורה לסינגל השני מתוך החדש של אביתר בנאי: עד מחר.

"אחרי OK Computer כמעט לא הייתה לי כבר חוויה כזו דתית עם מוסיקה. אני מיחסת את זה לגיל וקצת לעובדה שאתה מתעסק עם מוסיקה וכל היום כאילו אתה נמצא באולפנים. אתה מקשיב לפרטים אחרת, אתה שומע סאונד ותופים במקום לשמוע שיר" – רונה קינן בראיון למוזיקה נטו.
"זוהי מתנתה הלא ממומשת של בת לאביה, שנבצר ממנו להתענג מכך שהשירים שנועדו לו מבוצעים על ידי אחת מהזמרות הנפלאות ביותר של הזמר העברי", כותבת תימורה על הדיסק החדש ומצרפת ביצוע לייב ל'אתה מתעורר'.

לפעמים נדמה לי שבשובי לארץ עברתי דרך קרע בחלל הזמן. הקאמבק של האייטיז עוד לא נגמר וכבר מתחיל זה של הניינטיז. לוחות ההופעות מלאות בשמות צעירים כמו איפה הילד, תיסלם, קספר, החברים של נטאשה, והנה אנחנו מתבשרים גם על איחודה של תמוז. להירגע, מדובר רק לכמה שירים במסגרת מופע המחווה השנתי למאיר אריאל ז"ל. נדמה שעוד מעט, בהיעדר להקות שטרם אוחדו, יגיע הרגע ממנו חששנו מכל: איזולירבנד. בינתיים יש קבוצה בפייסבוק שקוראת לחזרתה של כרומוזום. זה לא מעניין כשלעצמו (ולטעמי כרומוזום 1 גם לא הכי מרתקת בעצמה), אבל שימו לב לתמונות הנדירות, ובמיוחד זו. מה שמזכיר לי ששולץ האיום גם הוא במתקאמבקים הצפויים, עם השיר הזה. יותר הרמוני משציפיתם, לא?
המשך…

נו – אמרתי לעצמי – בטח עוד סינגר-סונגרייטר עגום, חמוש באקוסטית ובשירי אהבה נוגים באנגלית שנשמעים כמו עוד מאתיים סינגר-סונגרייטרים תל אביביים חמושים באקוסטית ובאותם שירי אהבה נוגים. אם תזרוק אבן בעיר תפגע בחמש כאלו לפחות, אפילו בלי לכוון אותה לעבר פסטיבל פולקלה. יש ביניהם מוכשרים יותר או פחות, אבל בסופו של דבר, רובם לא ייצאו מגבולות הארץ (בתקווה ש"גבולות הארץ" עבורם כולל הופעות גם מחוץ לתל אביב) ויישארו כאן לשיר שירים יפים יותר או פחות, אבל חסרי שייכות לכאן ועכשיו – בשפה שאינה שפתם, מילים ללא שום נגיעה לחיים שלנו, וחסרי הדבר החמקמק הזה שיבדל אותם ממיליוני זמרים אחרים שנשמעים כל כך דומה.

לא היה לי צל קלוש מיהו יהוא ירון כשגיאחה התקשר בספטמבר שעבר והזמין אותי להצטרף ל"העונג סשן", אותם סשנים מלבבים באולפן "המערבל" שהוא מעלה לבלוגו. ובכל זאת הגעתי, למרות החששות האמורים מעלה, וכמה שמחתי לטעות.
קודם כל, ציוד הפק"ל של כל סינגר-סונגרייטר תל אביבי, אותה גיטרה אקוסטית, נעלמה לטובת אחד מכלי הנגינה החביבים עליי, הקונטרבס. עגום? מה פתאום. בחור חייכן ומקסים. ושר בעברית. עם הרכב מלא, ועוד כזה שמכיל את אביב ברק הנפלא, איש אלג'יר ונקמת הטרקטור. נמכר!

ההבדל בין שיר בהופעה לשיר באולפן הוא כמו ההבדל בין עוגת פרג-תפוחים של לחם ארז לבין אותה עוגה באותו מתכון בדיוק, רק במטבח הביתי שלכם. ובמילים אחרות: שלושה שירים, שבע שעות באולפן. אבל לא השתעממנו לרגע. כולנו התאהבנו לגמרי ביוצר המוכשר הזה. למה? ובכן, כעת אקפוץ לרגע שמונה חודשים קדימה, אל הופעתו של יהוא באוזן בר ביום רביעי האחרון:

בהופעת החימום שרו ערופי השפתיים (וסלחו לזכרוני הסנילי על הציטוט הלא מדוייק): אני לא אמות בשביל שיר*, אני רק אזדקן ואקריח. מיד אחריהם יהוא ירון הוכיח שהגישה שלו הפוכה לגמרי. הוא ממש חי כל מילה ומשפט שיוצאים לו מהפה בכל ביצוע מחדש. הוא מדגיש ומטעים את ההברות, צועק ולוחש, מכווץ את גובהו הענקי כדי להתמקד בשורה שקטה ואז מותח גפיים ארוכות, עושה פרצופים, צוחק, לפעמים מדמה במחוות ידיים את תנודות הקונטרבס שמחכה לו בדד בצד הבמה, ובעיקר שובה לב. לא הייתי קוראת לזה 'תיאטרליות' – האסוציאציה שלי למילה הזו היא אפרת גוש או יעל קראוס, שמשחקות את הדמות או הסיטואציה בטקסט. אצל יהוא זה לא משחק. אין בו שום דבר מחושב או מתוכנן, או ניסיון "להציג" לקהל. הוא מרגיש את זה בתוכו, וזה פורץ החוצה בלי מסננים אל כל הגוף.
גם באולפן הוא כזה. מקליט את "זה לא זמן טוב לכתוב שירים", שחציו הראשון מזכיר במקצב ירי צרורות המילים שלו את "שגר פגר" של הבילויים. עומד לבד מול מיקרופון וזכוכית עם אוזניות, אבל נראה כאילו הוא מופיע מול אצטדיון שלם, או כילד עם חלום מול ראי – צועק, מתרגש, כועס, מנופף בידיים – והאנרגיה והכנות של הביצוע הזה לא פוחתות או מפסיקות לרגש אותך גם בטייק החמישי.

וכשיש קהל מולו? אנדרו לויד ובר אמר פעם שהוא לא מאמין לאמן ששר שיר שלם בעיניים עצומות, כמו נמנע מקשר עין עם הקהל. אני לא מסכימה עם דעתו, אבל נזכרתי בה בהופעה, כי נדמה לפעמים שיהוא מכוון אליך, מסתכל עליך לתוך העיניים, גם כשאתה עומד בצד ליד הקיר. חי את השיר לעצמו ברגעים אחדים, עצום עיניים ומכונס, ובאחרים שר במיוחד בשבילך. לצדו חבורה מגובשת של נגנים: יונתן לויטל (בס), אביב ברק כמובן, שי לוינשטיין (גיטרה) וטליה אליאב, שתורמת קול שני נהדר שמוסיף כל כך הרבה להרמוניה וגם את הצד השני של הדיאלוג בשיר סיום קטן וחמוד למילים של נתן זך.

כרגע הוא מופיע אחת לחודש באוזן בר, בימי רביעי. בסוף ההופעה נזכרתי באיזבו שלפני אלבומם הראשון, באותם שנתיים של הופעות אחת לחודש ביום רביעי שהיו הטובות ביותר שלהם, מול לא יותר משלושים איש. אותם שלושים איש שחזרו כל חודש בנאמנות כדי לחוות את המוזיקה באינטימיות המשפחתית הזו מחדש. נדמה לי שההופעות של יהוא יהפכו גם אצלי למסורת חודשית. בואו גם אתם לפני שייצא אל קהל גדול יותר, כפי שמגיע לו. ואם כל מה שכתבתי לעיל לא שכנע אתכם, דעו שבאחד משיריו הוא ממליץ להקשיב לשלום גד. כלום צריך להגיד יותר מזה?

לינק לעונג סשן המדובר, אבל עדיף להתרשם מהאיש בהופעה חיה.

יהוא ירון מארח את טליה אליאב, האוזן בר, 21/5/2009.

* אחרי שכתבתי, תיקנו אותי שהשורה המדויקת של ערופי השפתיים היא "אני לא אמות בשביל צ'יפס"(?!). על אף פי כן השארתי את הביקורת כפי שהיא. בכל זאת, השורה שלי יותר מוצלחת.

כולם עושים קאמבק עכשיו, אז אם הקספרים, תיסלם ואיפה הילד יכולים, למה לא רשימת הלינקים השבועית של "אפילו עז" על מוזיקה ישראלית מרחבי הרשת? מנות השבוע בתפריט: תחיית הסינגלים, רונה קינן, החדש של מוכיח-סחרוף, פרוג בעברית מהאלף החדש, שירה בציבור בהופעות – כן או לא, לי טריפון, סמי בירנבך, אבי בללי, הכישלון המוזיקלי של סלקום והשיקום המפרך של גרי אקשטיין.

אחרי ששנת 2008 הביאה לנו בעיקר חגיגות כך וכך שנים לאלבומי מופת ישנים והוצאות מחודשות, 2009 היא שינוי מבורך עם אלבומים חדשים ומסקרנים. הנה עוד אחד: 'שירים ליואל', היצירה המדוברת של רונה קינן (עם העטיפה המקסימה שציירה אחותה שלומציון), העוקב אחרי סיפור חייו של אביה. ראיון והשיר 'אתה מתעורר' וצילום מהאולפן מהקלטת 'זה לא הכל'.

לפני כשנה, באמצע העבודה על אלבומו הבא, התמוטט גרי אקשטיין באולפן עקב שבץ מוחי. מאז הוא מנסה להשתקם ובעיקר לחזור לסיבה שלשמה התאהב במוזיקה – נגינתו הנהדרת בגיטרה. ראיון מקיף בנרג' עם איש אופטימי, למרות הכל. וזה כמובן תירוץ לשים לינק לשיר הזה שאף אחד לא יכול שלא לחייך מולו.

לא, גל הפיוטים עוד לא מאחורנו. עוד אלבום שראה אור לאחרונה הוא "אדומי השפתות", ברי סחרוף ורע מוכיח בשירי אבן גבירול. יציאתו לחנויות לפני שבוע עברה מתחת לרדאר התקשורתי, אבל היום התחילה נענע דיסק לטפטף את הידיעה לתקשורת, כולל האזנה לשיר 'מליצתי בדאגתי הדופה' תחת כל אתר רענן (וכתבה גדולה במעריב בסופ"ש, כנראה).

רע מוכיח התראיין ל'הארץ' בעניינים לגמרי אחרים: "יש סצינה מפורסמת בסרט 'סולאריס', שבה הגיבור נוסע למתקן השיגור. במשך דקות ארוכות הוא נוסע במנהרה, וכל מה שרואים זה רק אורות חולפים. אני מאבד את תחושת הזמן כשאני רואה את הקטע הזה, שמבחינה מסוימת הוא מאוד משעמם אבל הוא מנטרל לי משהו במוח ומכניס אותי למצב של ציפה. הרגעים האלה, שאין בהם דרמה, הרגעים הכאילו מתים, יש להם משמעות אדירה בעיני". ציטוט שמזכיר לי שפעם סיפר שהוא מתגעגע לפאוזה בין השירים שיש בתקליטי הוויניל ולפעמים מעוניין להכניס שכמותה גם בדיסקים.
המשך…

כששומעים את השם "ארץ האש" חושבים על הרי געש פולטי עשן, לבה כתומה ומבעבעת וסילוני קיטור מתפרצים מהאדמה. בארץ האש שבקצה הדרומי של יבשת דרום אמריקה אין אף אחד מאלו. זהו ארכיפלג של יערות ירוקים, הרים מושלגים, מזג אוויר קר ובתי עץ צבעוניים ומתוקים בעיר שטוענת לתואר "סוף העולם". פרדיננד מגלן, האירופאי הראשון שהגיע לאזור, ראה מספינתו את המדורות שהדליקו המקומיים כדי להתחמם בלילה הקר, וכך זכה המקום לשמו. כיום תמצאו את האש בוערת רק באסאדו של מסעדות הבשר המצוינות באושוואיה. בקיצור, ל"ג בעומר הוא סתם תירוץ לפוסט מצולם מטיירה דל פואגו המקסימה שבארגנטינה.

ציור קיר ומדרגות באחד הרחובות התלולים של אושוואיה. רק אלף קילומטר מאנטארקטיקה

לקראת נחיתה. הצצה על ארץ האש מהמטוס

הנחיתה בארץ האש עוצרת נשימה. המטוס מנמיך אל תוך שמיכת העננים ובחורים שביניהם צצות פיסות של אגמים ופסגות הרי האנדים. סיבוב מעל האוקיינוס שמתפתל בתוך תעלת ביגל בין איים עטורי יער והרים, ובאופק כבר רואים את אושוואיה הציורית, שבתיה כמו צעצועים קטנים בשלל צבעים שנצמדים לחוף ואז הולכים ונעלמים אל תוך היער שבמורדות ההרים. כמעט נוגעים במים ופתאום צץ מאי שם מסלול נחיתה. ברוכים הבאים לארץ האש.
המשך…