ובבורסה אמרו שכולם מרוויחים
וכולם כאן שמחים וכולם מברכים
את כולם
כי כולם כאן אחים
הנשים כאן יפות והאוכל טעים
ים המלח מלא בדגים נפלאים
(מפעלי ים המלח שוקלים לאמץ את השורה האחרונה לקמפיין הבא)

האמן הראשון שבו נתקלתי במאהל בשדרות רוטשילד היה יהלי סובול. הוא הגיע עם אקוסטית והזמין את הנוכחים לחרב בזיופים את מיטב שיריו. באותו רגע היתה זו בחורה אלמונית שהמיטה קלון על "נשכור לנו חדר בדרום תל אביב ונחיה כמו גדולים" ("כמו גדולים" = עם אוברדרפט?). זה היה שיר מתבקש לאירוע, אבל אני חשבתי על תחילתו של שיר אחר. "שנים חסומות, שנים בלי רגש, שנים מהצד, מנותק". כל כך הרבה שנים חסומות כל זה פעפע בלי לפרוץ. ובסוף, כשזה קרה, ההתפרצות האדירה לא קרתה בזעם אלים. כן, יש גם זעם, אבל איכשהו הרבה ממנו הפך לסוג של סולידריות מפתיעה של שותפות לגורל, ואולי, אפילו, למין תקווה כלשהי לשינוי.

המאהל גדל כל כך מאז הלילה הראשון, בו עמדנו פחות ממאה איש עם מגפון ואוהלים בודדים (וללא תור בטוני וספה). עכשיו הוא עיר בתוך עיר, חיה ורוחשת, שכל הזמן קורה בה משהו היכן שהוא ללא לוח אירועים מסודר. לפעמים אתה שומע על זה בדיעבד וחושב לעצמך שכל כך חבל שאותו אמן לא נותן לך איזו התרעה מוקדמת במייל: "יעל, מחר בחצות בין שיינקין לבר אילן, סודי ביותר, נתראה!".
במאמר מוסגר, עלי לומר שבעיניי דווקא ההרצאות בנושאים חברתיים/ כלכליים/ תכנון עירוני והשיח הער (אם במעגלים מסודרים או הבינאישי) פעמים רבות מרגשים ומרתקים יותר מההופעות. מומלץ לנסות.

אבל על ההופעות המוזיקליות כנראה יותר מעניין לדווח ולהתנצח. ביום ראשון בלילה יש דיבור ערני מי ראה את מי. אחת מספרת רשמים מיהוא ירון, אחר מאוהד פישוף, אני מספרת על אוחנה בראס בנד (Oh*B*B) הנהדרים, וכל מי שהיה באותו לילה שכתבי מוזיקה אוהבים לומר עליו "מכונן" אומר בעיניים נוצצות ובמבט של ניצחון: "ברי".

אך בעיניי הרגע המוזיקלי הטוב ביותר במאהל לא היה של אמן גדול וחשוב (בקנה מידה מסחרי, הכוונה), הוא לא התרחש מול קהל ענק של מאות אלפי אנשים, ולא כלל להיט ממלכתי ואופטימי שכו-לם יכולים להתאגד סביבו. הוא קרה ביום ראשון בערב בשני שירים של הבילויים.

וזה לא כי התגעגענו. זה לא כי היתה שם איזו התרחשות מוזיקלית יוצאת דופן. זה פשוט כי הם שרו את מה שיש, מה שקורה סביבנו.
המשך…