ובבורסה אמרו שכולם מרוויחים
וכולם כאן שמחים וכולם מברכים
את כולם
כי כולם כאן אחים
הנשים כאן יפות והאוכל טעים
ים המלח מלא בדגים נפלאים
(מפעלי ים המלח שוקלים לאמץ את השורה האחרונה לקמפיין הבא)

האמן הראשון שבו נתקלתי במאהל בשדרות רוטשילד היה יהלי סובול. הוא הגיע עם אקוסטית והזמין את הנוכחים לחרב בזיופים את מיטב שיריו. באותו רגע היתה זו בחורה אלמונית שהמיטה קלון על "נשכור לנו חדר בדרום תל אביב ונחיה כמו גדולים" ("כמו גדולים" = עם אוברדרפט?). זה היה שיר מתבקש לאירוע, אבל אני חשבתי על תחילתו של שיר אחר. "שנים חסומות, שנים בלי רגש, שנים מהצד, מנותק". כל כך הרבה שנים חסומות כל זה פעפע בלי לפרוץ. ובסוף, כשזה קרה, ההתפרצות האדירה לא קרתה בזעם אלים. כן, יש גם זעם, אבל איכשהו הרבה ממנו הפך לסוג של סולידריות מפתיעה של שותפות לגורל, ואולי, אפילו, למין תקווה כלשהי לשינוי.

המאהל גדל כל כך מאז הלילה הראשון, בו עמדנו פחות ממאה איש עם מגפון ואוהלים בודדים (וללא תור בטוני וספה). עכשיו הוא עיר בתוך עיר, חיה ורוחשת, שכל הזמן קורה בה משהו היכן שהוא ללא לוח אירועים מסודר. לפעמים אתה שומע על זה בדיעבד וחושב לעצמך שכל כך חבל שאותו אמן לא נותן לך איזו התרעה מוקדמת במייל: "יעל, מחר בחצות בין שיינקין לבר אילן, סודי ביותר, נתראה!".
במאמר מוסגר, עלי לומר שבעיניי דווקא ההרצאות בנושאים חברתיים/ כלכליים/ תכנון עירוני והשיח הער (אם במעגלים מסודרים או הבינאישי) פעמים רבות מרגשים ומרתקים יותר מההופעות. מומלץ לנסות.

אבל על ההופעות המוזיקליות כנראה יותר מעניין לדווח ולהתנצח. ביום ראשון בלילה יש דיבור ערני מי ראה את מי. אחת מספרת רשמים מיהוא ירון, אחר מאוהד פישוף, אני מספרת על אוחנה בראס בנד (Oh*B*B) הנהדרים, וכל מי שהיה באותו לילה שכתבי מוזיקה אוהבים לומר עליו "מכונן" אומר בעיניים נוצצות ובמבט של ניצחון: "ברי".

אך בעיניי הרגע המוזיקלי הטוב ביותר במאהל לא היה של אמן גדול וחשוב (בקנה מידה מסחרי, הכוונה), הוא לא התרחש מול קהל ענק של מאות אלפי אנשים, ולא כלל להיט ממלכתי ואופטימי שכו-לם יכולים להתאגד סביבו. הוא קרה ביום ראשון בערב בשני שירים של הבילויים.

וזה לא כי התגעגענו. זה לא כי היתה שם איזו התרחשות מוזיקלית יוצאת דופן. זה פשוט כי הם שרו את מה שיש, מה שקורה סביבנו.

תשימי פה יד, היא כבדה, המזחלת
(ביבי נתניהו בוחר שורה רלוונטית מארסנל הבילויים, כי גם מזחלת קשה לסחוב בעלייה)

תתלו את התקליטן, אמר מוריסיי בשירו הרלוונטי תמיד, כי המוזיקה שהם ללא הרף מנגנים, היא לא אומרת לי כלום על החיים שלי. כל כך הרבה אמנים עוברים במחאה הזו, אם בהופעות במאהלים השונים, או בעצרות או בסינגלים שנכתבו במיוחד ושוחררו לרדיו. ובכל זאת, מכל אלו, הלחן שהכי התקבע במוחי בימים הללו הוא לא שיר, אלא המקצב של הקריאות החוזרות, ה-עם דו-רש צ-דק חב-ר-תי ושאר הלהיטים הגדולים ("צאו מהמרפסת" ושות'). וכל הזמן ברקע היה ניגון קל של "נפלא פה". השיר הזה כל כך ריחף מעל לכל, שזה היה אך ברור מאליו שיום אחד הבילויים יתאחדו ויגיעו כדי לפתוח את הפה ולאפשר לו לבקוע החוצה בקול.

קשה לראות בתמונה, אבל אם מבהירים את המסך רואים צופים על גג תחנת האוטובוס ממול

היו שם שירים חדשים שעליהם לא אדבר, כי כשכתבתי לפני 9 שנים על ההופעה המלאה הראשונה שראיתי של הבילויים הצלחתי לטעות בכל הציטוטים, וזה היה רק 40% באשמת ההשתנקויות הקולניות מצחוק של רם אוריון שישב לידי, מול ה-60% סניליות עצמית. הייתי יכולה להציב כאן לינק לתיעוד ביוטיוב של המאורע, אבל אין טעם לצפות בו. זה ייראה נורא.

אלו לא היו תנאים להופעה. היה צפוף בטירוף, חם ברמה שיכולה להפשיר חצי קוטב ומיוזע, היה חשוך מדי, כולם הסתירו לך, אפילו ב"יציע" (שם מפוצץ לגג של תחנת האוטובוס מעבר לכביש שאירח צופים נלהבים), לא היה מקום לזוז אפילו לנגנים. "סולו זורנה!", הכריז נועם ענבר ומיד נאלץ לחזור בו: "נשברה הזורנה!". ברקע נשמעו הצלילים של הופעה אחרת באוהל ליד וגם עליהם כיסו מנועי האוטובוסים וצפירות רכבים. ובשירים האחרונים זיופי הקהל – כולל שלך – העלימו את כל השאר.

וכל כך שמחת שאתה שם.

בגלל הרגע שבו ימי אומר: "זה שיר שכתבנו במיוחד על מחאת האוהלים", ו"נפלא פה" הופך לשירה גדולה, צפופה ומיוזעת. הוא רלוונטי בדיוק כפי שהיה כששמעתי אותו לפני 9 שנים, עם הפזמון האירוני "נפלא פה, נפלא פה, נפלא פה, תבואו, תבואו מהר", שסופו נשמע קצת כמו יבבה של ייאוש, כמו שלוש נקודות שבסופן כמו מחכה החרוז הבא שאיש לא אומר בקול: לפני שייגמר.

דה דה די דיי די דיי די דיי

אחר כך מגיע "כשנפוליאון יכבוש את עכו" להדרן, הקהל נעמד לרקוד באין-מקום והצפיפות חונקת. אחרי ההדרן הבא הקהל מסרב ללכת הביתה, צועק "ה-עם דו-רש הד-רן שלי-שי!", מנופף בשלט מחאה הקורא למיעוט להכין לנו תה, שר במקהלה את "שגר פגר" ו"המועצה לפירות הדר". "שגר פגר זה שיר קצר!", צועק אלמוני בניסיון שכנוע כושל. "חיליק פורצלינה יותר קצר!", אני עונה. הם לא נענים, וטוב שכך. כי יש רק שיר אחד שאיתו היתה צריכה ההופעה הזו להסתיים. וזהו לא שיר שמח לניסיון כושל של הורה במקום. זהו המנון של ייאוש, שמזכיר למה אנו כאן. זהו השיר הכי רלוונטי לרגע הזה.
זהו "באב אל וואד 38/א".

אני לא כאן לבדר אתכם
אני רק לשאול שאלה:
האם זה שהטייס מזמן איננו
זה נחשב תקלה?

משירי המחאה הטובים של העשור. ישראל כמטוס ג'מבו במסלול התרסקות. כמו מוקדש ל"סופרטנקר" הזה שכל הזמן מפמפמים לנו. סופטנקר – זה נשמע גדול, מרשים, מלחמתי ומנופח, אבל בעצם לא יותר מאמצעי לכיבוי שריפות. מילה שרק חוזרת ומאזכרת את הכישלון הקולוסאלי הקודם בכרמל, עד שדו"ח מבקר המדינה יעשה זאת בעצמו.

ודווקא בגלל כל זה, לשמוע קהל שכולו צועק אותו בקול חזק וברור היה הרבה יותר חזק מרבבות רבות ששרות יחדיו את Talking about a revolution בשפה זרה, או את "אני ואתה נשנה את העולם" האופטימי. זו לא היתה שירה בציבור במובן המוכר. זה היה כמו אחד ממעגלי ההייד פארק שבהם כל אחד זועק למיקרופון את אשר על לבו, רק שכל המעגל אומר את אותו הדבר בבת אחת. מתוך הבנה שעכשיו "להיות או לא להיות" זו כן השאלה, שאנחנו כבר לא רוצים את העיוורון שב"מי שמפחד להסתכל יכול לקבל שק לראש בכל מיני צבעים/ ויש גם אוזניות עם שירים של פעם/ שתמיד עושים נעים", ובמחיאות כפיים ב"יותר מהיר מקדנציה של ראש ממשלה". והטקסט באותו רגע כל כך טעון וכבד ומייאש ומגבש וחודר ונותן בעיטה בבטן אבל גם מרומם והכל בבת אחת.

ובסופו מגיע הפזמון עם אותם "שירים של פעם". "באב אל וואד", עוד שיר קרבות של זמרת המלחמות (אם כי הביצוע של גרוניך עולה לדעתי על זה של יפה ירקוני), ו"סע לאט" היומיומי הפרטי של אריק איינשטיין. אחד שכול ואחד חול. או אם למדנו משהו מהמחאה הזו, שכול וכישלון.

אני כותבת את הפסקה הזו וכותרת של אלבום ישראלי אחר עולה בראשי. "בשנת החרב מבחוץ והרעב מבית".

אח, יאפים עם ג'יפים. אם עלי לבחור ממי לקבל התרעה מוקדמת עתידית שכזו, זה אתם.
(אבל גם כל השאר מוזמנים. המייל מימין למעלה ב"צרו קשר", כן?)

ובלילה בסוף המשמרת הוא קם
מכבה את האור ויורד בסולם
ויורד אל העם –
אבל הם כבר אינם
הוא מוצא לו פינה
ונרדם

פוסטים בנושאים דומים:
אומרים שהפתיל של חיינו דעך: הבילויים מתפרקים(?) בבארבי