שימו לב: ביום חמישי, 28/2/2008, אתר stage6 מוריד את השאלטר. מהרו להוריד/לצפות בתוכניות של "י. שוורץ" המומלצות כאן לפני נעילת השערים!

הי, תראו, יש שם לינקים בצד ימין! למקרה שפספסתם – מאחר וגם אני לרוב לא טורחת להעיף מבט לצדי בלוגים כאלו ואחרים – באותה עמודת צד שבדרך כלל מלאה באינפורמציה לא מעניינת אודות הכותב ולינקים לכל בלוג על פני הפלנטה, החלטתי לרכז כל מיני קישורים מתחלפים שנתקלתי בהם בשיטוטיי ברשת. רובם אודות מוזיקה ישראלית כרשום לעיל, אבל לא רק. הפוסט הזה מוקדש לכמה לינקים טלוויזיוניים (ומוזיקליים בחלקם) שהעמודה היתה צרה מלהכיל את מילותיי אודותיהם.

תמונה מתוך החוברת המיתולוגית "הטלוויזיה ואתה" שהוציא משרד התקשורת ב-1971

היום, בעידן שבו תוכניות של טדי הפקות נמרחות לכדי ספיישלים מטמטמי שכל ונטולי תוכן ממשי בני שלוש שעות, קשה לדמיין שפעם היתה בערוץ 2 יצירתיות חתרנית כלשהי. בטח ובטח כזו שהגיעה מ'טלעד', הזכיינית ששמה הפך לשם נרדף להתעללות בסדרות רכש. אך עם פתיחת השידורים ב-1993 עלתה פינה קטנה וקצרת ימים שכל מטרתה המוצהרת היתה להציג את לוח השידורים של ערבי שני וחמישי, אך מהר מאוד הקצינה והפכה לפנינה אמיתית ומטורפת עם מחוות וקריצות לבוב דילן, סטנלי קובריק והביטלס ואזהרות מפני היום בו ינקמו הקרפיונים על מאות שנים של גפילטע. אם בתחילת דרכה ביקשו מאיתנו בנימוס לצפות ברפי רשף, אזי תוך שבועות ספורים הוצג בה ערוץ 2 כדיקטטורה טוטליטרית בה בה משקיף האח הגדול אל בתי האזרחים ומנהל מלחמת חורמה במורדים שהעזו להפנות לו את גבם בזמן התוכנית של אילנה דיין. מרתק לצפות בפרק השיא, המצור על שמואל פוטש, ממרחק השנים. 14 שנה אחרי אומנם ערוץ 2 אינו מפציץ בתי אזרחים, אך אם לשפוט על פי הפרומואים הבומבסטיים הארוכים לעתים יותר מהתוכניות עצמן והקלות בה התקשורת מצייתת לסלוגני ה"כל המדינה עוצרת את נשמתה", אי אפשר שלא לחוש געגוע לעריץ המשוגע והמגלומני שגילם שלמה בראבא. ברונו, עדיין נומרו אונו – פינות נבחרות ברצף. יאיר רווה, אחד מכותבי הפינה, מספר ומגיב.

"ערב טוב. רציתי לפנות אליכם הערב בנושא כאוב, נושא שפוחדים לדבר עליו בקול בזמן האחרון. אנחנו חייבים לאזור אומץ לקרוא לילד בשמו. כיום מסתובבים בינינו אנשים שהם שפויים שלא באשמתם. חלקם נולדו שפויים, חלקם נעשו שפויים במהלך חייהם. אנשים כמוני וכמוך, שיצאו לגמרי מדעתם, חייבים לנסות לעזור לאנשים האומללים הללו להתגבר על שפיותם. אפשר סתם להתחיל בדברים פשוטים, לגלגל עיניים לאחור, לעשות בלבלבללבלבלבלבלב, אפשר לצבוע חצי גוף לירוק חצי גוף לאדום, אפשר לשתות כוסית וודקה, והכי טוב – לעשות עוד ילד. כמו שאמר הפילוסוף היווני: בושג'ינה חג'ידקוס פלטפוס: האנשים הלא נכונים מתרבים"
המשך…

המזרח התיכון אינו המקום היחיד בו עצים נעקרים במסגרת סכסוכי קרקעות ועמים. גם בצד השני של העולם, בניו זילנד השלווה, עמדה גבעה עם עץ תמים אחד, שנשא על ענפיו סימליות גדולה ממנו. סיפורם של השיר "One Tree Hill" של U2 ושני עצים שאינם עוד

להאזנה לשיר, לחצו כאן.

במרץ 1987, עוד לפני שהפכה למפלצת בומבסטית וסולנה שאף להיות חסיד אומות עולם, הוציאה U2 את אלבומה היפה ביותר, Joshua Tree. אותו עץ גרוטסקי משונה מתנוסס על העטיפה הפנימית, בודד במרחבי מדבר מואהבי בקליפורניה, ופסגות הסיירה נבדה מתנשאות באופק מאחוריו. רוח המדבר האמריקאי מורגשת בצלילים. כשאני מקשיבה לאלבום ועוצמת עיניים איני יכולה שלא לדמיין את אותם כבישים ארוכים בנוף המדברי הכתום-צהוב-אפור של דרום קליפורניה, יוטה ואריזונה, בהם נסעתי ב-1997 במכונית אמריקאית ישנה וחבוטה. פה ושם בשממה האינסופית קלט לפתע הרדיו הישן שביב של תדר לדקה או שתיים, ותמיד היה זה בלדה נוצרית או קאנטרי, או הרצועה השביעית באלבום, In God`s Country, שמעולם לא נשמעה כל כך בביתה הטבעי. הגיטרות הדהדו במרחב ובונו צרח מהרמקולים של המכונית דרך החלונות לתוך השקט המדברי: Desert sky, dream beaneath the desert sky…

אך בין החלום האמריקאי לשברו, לפתע מבצע השיר התשיעי פנייה חדה דרומה, לניו זילנד. שיר זה לא זכה להכרה כרצועות אחרות באלבום וחבל, שכן הוא מהטקסטים היפים והעצובים בתקליט – אך כשהוא נח לצדם של להיטים קלאסיים כמו Where the streets have no name ו-With or with out you, התחרות קשה. באלבום יש מספר שמות מקומות ציוריים כמו "ארצו של האל" ו"עיירת הגבעה האדומה", אבל One Tree Hill, גבעת עץ אחד, הוא אכן שם אמיתי השייך להר געש כבוי באוקלנד, העיר הגדולה ביותר בניו זילנד. הניו זילנדים (או "קיווים", כפי שהם מכנים את עצמם) הם כנראה אנשים אופטימיים במיוחד, נוכח העובדה כי בנו את העיר על אזור שכולו הרי געש כבויים. גבעת עץ אחד היא הגדולה שבהם. למרגלותיה שוכן מצפה כוכבים; מפסגתה, בגובה 183 מטר, ישנה תצפית נפלאה על העיר, ואת מדרונותיה מעטרות מדשאות ירוקות (שעליהן מהלכות לעיתים כבשים צמריריות) נהדרות לפיקניק או לג`וגינג.

אז איך הגיעה להקה אירית לכתוב דווקא על הר ניו זילנדי באלבום עם זיקה כה אמריקאית? התשובה מסתתרת בכתובת שמתחת למילות השיר בעטיפת הדיסק: Greg Carrol`s Funeral, Wanganui, New Zealand, 10th July 1986. בקרדיטים הסוגרים את חוברת העטיפה מקדישה לו הלהקה את האלבום כולו.
המשך…

אוי-אוי-אוי-אויייייי !!!!!!!

כשמגלגלים בראש את זיכרון ההופעה של מופע הארנבות של ד"ר קספר כדי לכתוב עליה, מיד מתחשק לפתוח באיזו צעקה כזו עם סימני קריאה, בקול של אורן ברזילי. אחריה נכנסות בבת אחת הגיטרות שמרעישות חזק במוח, ואז כף הרגל מתחילה להכות לפי הקצב בצורה בלתי רצונית ואצבעות יד ימין עוברות מהקלדה לתיפוף.
המשך…

"זה מוריד את הנוער מהפסים הנכונים. זו התפרקות מעול. זו לא הדרך של הבחור היהודי" – כה אמר מנהל היכל התרבות בתל אביב בסוף שנות השבעים על הופעתו של רמי פורטיס במקום, לאחר שלהקתו זרקה עגבניות על הקהל. שלושים שנה אחרי הוא עדיין רועש ופרוע. רשמים מערבי המחווה ל'פלונטר'

כיאה לאלבום עם אחת הפתיחות המוצלחות ביותר במוזיקה הישראלית, גם שני ערבי המחווה במלאת שלושים שנה ל"פלונטר" נפתחו בדרמטיות: חשיכה ירדה על הבארבי, ומאות הנוכחים השתתקו בהפתעה כשעל מסכי הוידאו, לקול זמזום מוזר, הופיעה דמות מסתורית עטויית ברדס בשחור-לבן, משוטטת ביער ריק מאדם כשהיא נושאת מטען כלשהו מגולגל בניילון. היא עוצרת ליד מכונית נטושה ומפורקת, ומורידה את כיסוי הראש. מתחתיה מתגלה לצהלות הקהל פורטיס הצעיר עטור התלתלים של 1979. הוא מצית סיגריה בדממה, לוקח את הזמן בעוד הקהל הרב משתאה מול התמונות, ולפתע פונה אל הצופים וזועק: "איפה הייתם כולכם?!".
נאום התוכחה מסתיים בבואן של מוזיקה דרמטית ודמות נוספת הצועדת בתנועות רובוטיות. מי אתה, שואל פורטיס, והדמות מסירה את מעילה וחושפת חולצה עם שם הסרט: שולץ. כשנאום הפתיחה של הסרט מסתיים והמסכים כבים, מופיע לפתע הדבר האמיתי על הבמה. האורח המפתיע שולץ האיום ממשיך את המונולוג בתנועות ידיים דרמטיות, חנוט במעיל גדול וקסקט המשווים לו בעיניי מראה של מנהיג קומוניסטי בעצרת רבת משתתפים: "אני דורש מי-ני-מ-לי-יות באופן תת שיפועי ורב תכליתי! לחיות משמע ליטול חלק! לא רלוונטי! לא רלוונטי!". לצדו בחשיכה ממתינים Useless ID, מוכנים לשלוף את שירת הפתיחה הכמו אופראית בג'יבריש איטלקי, שאחריה מגיע החיקוי לחיים רומנו מחקה את הגששים, ואז אותה גיטרה שאי אפשר להתבלבל בה או להימנע מלצעוק בכל הכוח אליה: הי! הי! הי! הי! דבששששש…
המשך…

אומרים שאפילו הרעיונות הגדולים ביותר נופלים על הפרטים הכי קטנים ומזעריים. וגם, כמו שאמרה יוליה, שותפתי לפאנל העבר 'רעיונות עסקיים נפלאים ומופרכים שאין שום סיכוי שאי פעם ניישם': "בגלל שלאף אחד מאיתנו אין מוטיבציה, סבלנות, חוש עסקי או הבנה טכנית, כסף להשקעה ראשונית, אסרטיביות ויכולת להרים את עצמנו מהספה שעליה התיישבנו בבית הקפה הזה לפני חמש שעות".

הרעיון לפתוח בלוג נזרק לכיווני כמה פעמים במהלך השנים, ותמיד נשאר מוטל על הרצפה. כאמור – היעדר מוטיבציה, סבלנות, הבנה טכנית, אסרטיביות ויכולת להרים את עצמי מהספה שעליה התיישבתי לפני חמש שעות. והנה, בסוף פברואר נקרתה בפניי ההזדמנות לאחר שענייני עבודה חדשה מנעו ממני להמשיך ולכתוב בבמה הקבועה שלי בשש השנים האחרונות, פורום מוזיקה ישראלית ב-Ynet, ופתאום כל כך הרבה רשמי הופעות, מחשבות מוזיקליות וסתם טענות על החיים, היקום וכל השאר החלו להצטבר בראשי בהיותי נטולת דף לרוקן אותם לתוכו. ניצחת, אמרתי ליקום וקמתי מהספה רק כדי להתיישב שוב, הפעם מול המחשב. כבר ידעתי על מה יהיה הפוסט הראשון (מיוחד לפורים. כן, הספינה הזו כבר הפליגה מאז) ואפילו השני (אירוע כלשהו באפריל. כנ"ל), אלא שאז שאלה אחת קטנה תקעה מקל בגלגלים:
מממ… אז איך יקראו לו, לבלוג?

שאלה קטנה ומזערית, אפילו זניחה. עלי להודות, אין לי מושג קלוש מהו שמם של רוב הבלוגים שאני קוראת מפעם לפעם. זהות המחבר היא הרלוונטית והמושכת בעבורי, ואותן שתיים-שלוש מילים שבחר למסמר שם למעלה בפינה הימנית לא ממש נחקקות בראשי. ובכל זאת, למען הסדר הטוב, נזקקתי לשם. וזו, כך הסתבר, לא היתה מטלה פשוטה.

הבלוג של יעל? לא, זה יותר מדי "ארץ נהדרת". הבית של יעל? מעלה בדמיון ציורים של ארגז הפוך מספר הילדים ההוא. ציטוט משיר? שחוק. משהו שקשור בטיולים ובמוזיקה, נגיד, אולי, שיר דרך? נשמע כמו אופציה לכותרת עבור אלבום חדש של 'שבע' שמוש בן ארי פסל מחמת בנאליות. הבלוג יעסוק במוזיקה ישראלית, במסעות ובמאנות כלליות כלפי העולם כיאה לרבע הפולני בגנים שלי. איזו כותרת נותנים לכל המארז הזה? ניסיתי לשאוב השראה בתקופת הנדודים שלי ולהעלותה בזכרוני – מעשה מורכב מעט לעשות כשאני פוסעת באנטיתזה המוחלטת למרחבי הטבע, במעלה רחוב פנקס בתל אביב. משמאלי מבני מגורים יוקרתיים שלו אפדה את כל רכושי על פני אדמות אוכל אולי לקנות מחזיק מפתחות לדירה ממוצעת בהן, מימני נהגים עצבניים שפלייליסט גלגלצי מערבל את תאי המוח האפורים שלהם לעיסה רכה וקציפתית, ומלפניי המשרד החדש עם נורת הפלורסנט המתבקשת.

ניסיתי לחשוב על מקום בו אני מעדיפה להיות כעת, וחזרתי בזמן ובמקום ללאוס. כיום היא נקודה הכרחית על ציר מסעו של כל תרמילאי עטוף שארוולים במזרח הרחוק, עטורה שלטים בעברית ועמוסת תיירים אוחזי מדריכי לונלי פלאנט, אך כשביקרתי בה לפני שנים רבות היא היתה מקום אחר. שלו יותר, שקט וידידותי, עם אווירה מיוחדת שעופר, עליו אספר מיד, תיאר במדויק כ"החופש הגדול של ילדותנו" – אופניים וילדים בכל מקום, תמימות עד אין קץ, שמש, כל עובר אורח הוא חבר פוטנציאלי וכל מה שצפון מעבר לפינה הוא ארץ חדשה ולא נודעת, מגרש משחקים ענק. קסום, במלוא מובן המילה. אלא שבכל האושר הזה היתה איזו הרגשה תת-קרקעית של עצב שהטיבה להתחבא – הממשלה השיקה באותו חודש קמפיין תיירות ראשוני וידעת בלבך שכמו החופשים הגדולים ההם בחייך גם זה של לאוס עומד להסתיים ולא יחזור יותר בחסות המודרניזציה והפתיחה למערב. יחלוף באותה קלות שבה אתה מעביר דף בספר שאחר כך תאבד, ושנים אחר כך תיאלץ לקרוא במסך מחשב, בלי הפינות המקופלות, הפונטים הישנים, הגוון המצהיב והרישומים הקטנים או הכתמים בצדדים שמרמזים על ההיסטוריה והקילומטרז' שנצברו במשותף.

בלאוס פגשתי את עופר, צח ושות'. חבורה פסיכים מקסימה שברגע של שעמום רכשו לפתע סירת משוטים בצפון המדינה. היא לא נכנסה לתרמיל כמובן, ועל כן הכניסו את התרמילים אליה והחלו לחתור בנהר נאם-או, עוברים דרך כפרים שרגל תייר טרם דרכה בהם. לצח היה קול דרמטי ולוק של פלאח עם ניצוץ שיגעון, והוא הפליג בתיאורי המסע: "זו היתה סירה כל כך רעועה, עד שאפילו עז!!!" – הרעים בהדגשה בולטת – "לא היתה מעיזה לדרוך בסיכון בטיחותי שכזה". הם היו בכפרים כה נידחים עד ש"אפילו עז!", הכריז צח, "לא היתה משוטטת בהם". זה היה הסלוגן החוזר שלו, עת ישב וסיפר לנו מעלילותיו במבשלת בירה ביתית שחוקיותה היתה מוטלת בספק בוואנג-ויאנג התמימה של פעם. יכולת לקחת את המשקה בטייק אוויי תמוה, בו נשפכה תכולת הכוס לתוך שקית ניילון דמויית אלו של סופרמרקטים, ואתה היית נאלץ להחזיק בידיותיה ואיכשהו לגמוע את המשקה בקש שהיה צף למעלה – או כמו שעופר הגדיר זאת: "אפילו עז!!! …גוועת במדבר לא היתה נוגעת בגועל נפש-ספק-בדיקת שתן הזו". צח פסק להשתמש באמרת השפר הקבועה ליומיים לאחר שאיבד את ההכרה בעקבות שתיית 7 כוסות של לאו לאו – סוג של וויסקי מקומי שאפילו עז היתה אינטליגנטית מספיק כדי לדעת לשמור מרחק ממנו.

בחופש הגדול של ילדותך אתה בטוח שחלומותיך יתגשמו, שחוף הרצליה יכול להיות נתון להתקפת פיראטים, שבחורשה ליד הבית יש שבט נסתר ויצורים פלאיים. בחופש הגדול של לאוס הייתי בטוחה שזה רק עניין של כמה חודשים עד שאחזור לכאן ואצא למסע פראי משלי בסירה רעועה, ואכתוב על כך ספר הרפתקאות ושמו "אפילו עז". דימוי העז מאוד ייצג את לאוס של אותה תקופה, שלצערי נכחדה תוך שנתיים-שלוש ומאז היא במסלול המהיר להפוך לתאילנד התיירותית והמוכרת לזרא. אבל בימים ההם עוד יכולת להשתמש במשפט "אפילו עז!" בלי שזה יהיה יותר מדי אוברסטייטמנט. לא חזרתי לשם מעולם. זה התחיל מהיעדר כסף, ואחר כך פגשתי את יוליה, הוקם הפאנל, נעלמו האמביציה והאסרטיביות, והתיישבתי על הספה בבית הקפה. ועבודה, וחיים, ויקום וכל השאר. לפחות נשאר השם, ממתין ומצפה לשימוש.

שלום לכם. נדמה לי שהגיע הזמן לומר זאת. ברוכים הבאים. נכון, יש לאכסניה הזו שם כה מטופש עד שהוא מהווה מתחרה לא רע ל"בוטן מתוק בקרקס" (הם בכל זאת ינצחו). ניחא. לפחות הוא מקורי יותר מהניק בו השתמשתי בשש השנים האחרונות. חוץ מזה, הוא די ממכר. נסו ותיהנו. למען אווירת הכנות והשיתוף בפתיחת הבלוג עלי להודות שלמעשה כל מה שקראתם עד עתה הוא תירוץ עלוב בלבד, מאחר ופוסט זה נכתב עוד בחודש מרץ ועליית הבלוג עוכבה… ובכן… מסיבות מטופשות יותר. צח היה אומר על זה שאפילו עז – ועוצר לפאוזה דרמטית – היתה עוקפת אותי בסיבוב. אני מסתפקת באימרה של כוורת: העיקר שבכל זאת הגענו, למרות הכל.