בשבועות האחרונים עקבו מהדורות החדשות בעולם אחרי קורותיה של ספינה שנלכדה בקרח הימי לא רחוק מחופי אנטארקטיקה, על ניסיונות החילוץ וציוצי הטוויטר של נוסעיה. אבל הסיפור המעניין באמת מתחבא מאחורי הסיבה להיותה שם והתמונה שלפניכם, שצולמה ביבשת הקפואה ב-1912. שבועות אחרי צילומה, ברגע חמקמק אחד, יבלע האיש הזה בלוויית כלביו בתוך אדמת הנוף הלבן והצחיח שסביבו כאילו לא דרך בה מעולם. יישארו ממנו רק דפים כתובים אחרונים שהשאיר אחריו בבסיס המוצא בתחילת הדרך: "אנחנו עוזבים מחר. עליי להפסיק את כתיבתי עכשיו, אולי למשך חודשיים, אולי לתמיד, כי מי יודע מה עלול לקרות בחודשיים הבאים…".
ובנקודה הזו, חבריו מסתובבים לאחור, וסיפור הישרדות מטורף, שיירשם לנצח בהיסטוריה האוסטרלית, מתחיל.

בשבועות האחרונים לא מעט אנשים שלחו לי לינק או שאלו אותי אם שמעתי על ספינת אקדמיק שוקלסקיי, שנתקעה בין גושי הקרח בעת ששייטה באחד האזורים הנידחים באנטארקטיקה. במשך יותר משבועיים ניסו לחלצה, וכל שוברת קרח ואוניית חילוץ שהגיעו נעצרו במהרה על ידי הקרח. כחמישים אנשי הצוות, המדענים והתיירים דווקא שמרו על מורל גבוה: חגגו את חג המולד וערב השנה החדשה, צילמו פינגווינים שבאו להציץ בתוספת החדשה בנוף, ואף העלו ליוטיוב שיר שחיברו וזייפו בקול, עם הפזמון החוזר "קרח, תפשיר! צ'ה צ'ה צ'ה!".

בעיניי, הסיפור האמיתי הסתתר דווקא במשפט אחד שכותבי החדשות לא התעכבו עליו: העובדה שהספינה שטה במסלול משוחזר "לציון 100 שנה ליציאת משלחת המחקר של החוקר האוסטרלי דגלאס מוסון לאנטארקטיקה". לנוסעים בני זמנינו היה קל לשמור על מצב רוח טוב, כשהם נתונים בחדרים מחוממים, עם ארוחות טובות, שמיכות פוך, מקלחות חמות וקשר זמין יחסית עם העולם החיצון, עליו יכלו לסמוך לעזרה – למוסון, השראתם למסע, לא היה אף אחד מכל אלו.

ביתן של רוחות השלג האיומות

דאגלס מוסון, אוסטרלי יליד בריטניה, היה גיאולוג צעיר כשחייו קיבלו תפנית מפתיעה בשנת 1907, בעקבות הזמנה להצטרף למשלחת לכיבוש הקוטב בראשותו של ארנסט שקלטון. המשלחת לא הצליחה להגיע לקוטב הגיאוגרפי, אבל התגאתה בכמה הישגים נאים, ששניים מהם נזקפו לראשות צוות שהוביל מוסון: מציאת הקוטב המגנטי הדרומי והטיפוס הראשון על ארבוס, הר הגעש הפעיל היחיד באנטארקטיקה, שבו מבעבעת לבה כתומה ולוהטת כקונטרסט מוחלט לסביבה הקפואה (עוד על המשלחת והמרוץ לקוטב הדרומי בכלל, בפוסט הזה).

מוסון הפך לאדם מבוקש בקרב משלחות לאזור, אבל בזמן שעמיתיו התחרו בנעיצת דגלים, הוא העדיף לרתום את פרסומו לחקר אפור, מפרך ונטול הלל באזורים שלא עניינו את מרבית החוקרים, תוך התעלמות מהמירוץ לכיבוש הקוטב שהתנהל באותו הזמן ביבשת. כיבוש, הרפתקאות, תהילה והזדמנות לעושר לא עניינו אותו. הוא היה מדען בנשמתו, ורצה להרחיב את גבולות הידע האנושי על היבשת בעזרת הנהגת משלחת מדעית פרופר, ולא כזו שתשתמש במחקר המדעי כתירוץ ליציאה להרפתקאה. אבל בסופו של דבר, לצד כמות אדירה של נתוני מחקר שהשיגה, המשלחת האנטארקטית האוסטרלית שבראשותו ידועה בעיקר בגלל הרפתקת ההישרדות המדהימה שנקשרה בשמו.

שניים מחברי המשלחת ביום טיפוסי בבסיס שהקימו בכף דניסון. יש גם תיעוד בוידאו!

המשלחת האנטארקטית האוסטרלית הראשונה יצאה מאוסטרליה ב-1911, על סיפונה של האורורה. רובה, כיאה לחזונו של מוסון, הורכב ממדענים צעירים ללא ניסיון קודם באזורי קוטב, וחלקם, כמי שהתגוררו באוסטרליה המדברית, אפילו לא ראו שלג מעולם. בינואר 1912 הגיעה הספינה לחוף לא מוכר באנטארקטיקה, שקיבל את השם "כף דניסון". אך בין חברי המשלחת נדמה שהיתה הסכמה שהשם המתאים לו ביותר היה "Home of the Blizzard" – בית הרוחות. יום של רוח במהירות 80 קמ"ש היה נחשב בקלות במקום זה כ"בריזה קלילה". מזג האוויר היה נוראי כמעט תמיד, וכל מה שלא היה מקובע היטב היה בסכנת תעופה, כולל ציוד במשקל 150 קילו. כן, האתר בו בחרו לבנות את בסיס האם שלהם התגלה מהר מאוד על פי נתונים שאספה המשלחת (ונתוני מחקרים נוספים בהמשך הדורות) כחוף עם משבי הרוחות המהירים ביותר בעולם. באחד הימים נמדדה רוח במהירות 320 קמ"ש!
המשך…