בפאתי שכונת לה רקולטה בבואנוס איירס שוכן האתר היפה ביותר בעיר. יש בו בתי שיש מפוארים, עטורים פסלי מלאכים, צריחים כנסייתיים-גותיים, שערים של פרזולי ברזל שנעשו ביד אומן, חלונות ויטראז' צבעוניים, פיתוחי ארט-דקו, עיצובי אר-נובו, גילופי אבן, תחריטי ברונזה ושדרה שלווה נטועה שתי שורות עצים. רק דבר אחד חסר: בכל הפאר הזה לא מתגורר ולו בן אדם חי ונושם אחד

אז מי מתגורר בשיכון יוקרתי זה, פרט לחתולים משוטטים? ובכן, כל שמנה וסולתה של ארגנטינה. אחרי מותם, זאת אומרת. ברוכים הבאים לבית הקברות רקולטה (Recoleta Cemetery).
המשך…

והרי החדשות: לא רק שכולם מתים בסוף, אלא שכולם נפטרים – גם יהודים וגם גויים. הגיע הזמן לחסל אחת ולתמיד את התיקון הלשוני השגוי והמעצבן לפיה "יהודי נפטר, גוי מת"

הפעם הראשונה שנתקלתי בשטות הזו היתה לפני כשנה וחצי, בתגובה לאחד הפוסטים בבלוג זה. באופן מנומס תיקן אותי המגיב והסביר שהמילה "נפטר" היא למעשה "נפטר מעול מצוות". לפיכך, כך טען, אי אפשר להשתמש בה לגבי מי שאינו יהודי, ואינו חייב כל חייו במצוות האל. ההערה נשמעה לי מוזרה. התעלמתי. אלא שבשנה האחרונה אני נתקלת שוב ושוב בקביעה המרגיזה והגזענית הזו – בהתחלה בעיקר מכיוון טוקבקיסטים אלמונים ומתלהמים ברחבי הרשת, אבל בהמשך נפלו ברשתו של התיקון הגזעני רבים וטובים (כמה מחבריי הקרובים, כמו שנאמר) שהאמינו בנכונו ובהיותו מעוגן מימי ימימה במקורות בלי לערער על הקביעה המשונה. לבסוף, המילה "נפטר" הוחלפה בעריכה במאמר שכתבתי במסגרת עבודתי. זהו זה, גמרתי אומר בלבי. הבה נחסל את החארטה הזו אחת ולתמיד.

והרי העובדות:

מעולם, עד התקופה של השנתיים האחרונות לערך, לא היתה אבחנה לשונית במילה "נפטר" בין בני דת שונים. הן בספרות מתורגמת והן בספרות הישראלית תמצאו את שתי המילים, "נפטר" ו"מת", בהקשר של בני אדם מכל דת ומין, ואפילו בעלי חיים. זו המצאה מאוחרת, שאיני יודעת אם נולדה מבורות גרידא, ממניעים פוליטיים או מקנאות דתית. מעולם לא נתקלתי בשום מוסד חינוכי בהפרדה הזו בין מתים, ובצדק: עולה ממנה ריח לא טוב של גזענות במסווה.

פיתחו מילון. המילה "נפטר" על פי מילון אבן שושן פירושה: "1, השתחרר, נחלץ, סר מעליו החיוב. 2, נפרד, הלך מן-. 3, מת, נסתלק". בנוסף מופיעים הביטויים "נפטר מן העולם" ו"נפטר לגן עדן". שום מילה על עולן הכבד של מצוות ישראל.

אתם, שקיבלתם את ההפרדה הזו כמובן מאליו כמעוגנת במקורות, הטרחתם אי פעם לבדוק האם יש לה סימוכין בתנ"ך, במשנה או בלשון חז"ל? גם אני לא, כי למזלי גיגול מהיר גילה לי שרן הכהן מעיתון "הארץ" עשה עבורי את העבודה. למתעצלים ללחוץ על הלינק, הנה התקציר: בתנ"ך אין נוכחות כלל וכלל לפועל "נפטר". הוא מופיע לראשונה בלשון חז"ל, וגם אז רק כמילה נרדפת ל"מת", ללא שיוך ספציפי ליהודים או לעול מצוות. גם במשנה ובקיצור שולחן ערוך אין כלום. נאדה.

למען הלא משוכנעים האחרונים, פניתי למוקד הפניות של האקדמיה העברית ללשון באינטרנט. הם מאוד נחמדים ומגיבים במהרה, ואפילו מציעים באתר שלהם לעבור על שירים שכתבתם כדי לבאר מתוכם טעויות לשוניות, לתשומת לב המוזיקאים שביניכם. וזו תשובתה של ד"ר קרן דובנוב:

"נפטר" משמעו העיקרי 'הלך', 'עזב'. בחלק מסידורי התפילה כתוב בסוף כל תפילה ותפילה "ונפטרים לבתיהם", כלומר "הולכים הביתה". הצירוף "נפטר מן העולם" במשמע 'מת' עתיק הוא, ו"נפטר" הוא קיצורו.
לא נודעה כל סיבה לייחד את הפועל "נפטר" – לשון נקייה ל'מת' – דווקא לישראל. מכאן שאפשר להשתמש בו גם לגוי.

הבנתם? אפשר להרוג באופן סופי את האגדה האורבנית הזו? ברוך שפטרנו.

אם מנת המורבידיות הזו לא הספיקה לכם, חכו לפוסט הבא הגדוש בקברים פוטוגנים בחמישי.

הופעה בפנטומימה: זו חווייה מוזרה לצפות בהרכב המשובח של אביב גדג' מופיע באולפן רשת ג' כשאין לך אוזניות. מצד שני, אפשר לומר שכך קיבלנו בעצם מעין הצצה להופעת הסולו שתמיד רצינו לראות של אביב מספר 2: אביב ברק. את הערוצים החסרים כבר השלמנו שלושה ימים אחר כך, בהופעתם בבארבי

נותרה עוד שעה שלמה לתחילת הקלטת תוכניתם של אבי משולם ויוסי כסיף, "רוק בישראל", אך אביב גדג' ושות' כבר היו בעיצומו של הבלאנס כשארז ואני התייצבנו מעברה השני של הזכוכית להציץ. מין "טעימה מוקדמת" לקראת הופעתם בבארבי בשבת. את מרכז החדר תפסה קונסולה עצומה עמוסת כפתורים, אבל באורח משעשע בכל זמן ביקורנו במקום רק שניים מהם, למטה מימין, דלקו, כאילו כל השאר הושמו שם רק למראית עין של עבודה מאומצת. הטכנאי דווקא עשה עבודה מצוינת. הסאונד היה ללא רבב, מושלם. זהו ללא ספק יתרונו של ג'אם באולפן רדיו על פני הופעה מן המניין, ומנינו עוד כמה כאלו: אף אדם המיתמר לגובה מטר תשעים לא יסתיר לנו (על מי אני עובדת, במקרה שלי גם מטר שישים וחמש מספיק כדי לחסום את שדה ראייתי הנמוכה), אין מכונת עשן, אין איחורים, כרטיס הכניסה היה במחיר ללא תחרות ואפילו קיבלנו בירה. מנגד, בינינו לבין הלהקה הפריד במפריע קיר זכוכית. אז חצינו לצד השני, אל הלהקה.

התכוונו לתעד בצילום את האירוע, אך הלהקה הצביעה נגד תאורת הפלורוסנט של האולפן והחליטה שיהיה יותר כיף לנגן בחושך. אם לשפוט על פי התוצאה הסופית, הם כנראה צדקו. הם נשמעו נפלא. "ככה זה כשאנחנו באים חרמנים לנגן", הם יגידו אחר כך, מרוצים.
המשך…

עד כמה גבוה האדם שבתוך ביג בירד? האם עוגיפלצת בגד בערכיו לטובת קינואה? איזה להיט של קרמיט הצפרדע אומץ על ידי ריי צ'ארלס ופרנק סינטרה? איזו בובה הוזמנה לנאום בפני הקונגרס האמריקאי? סיפורה של תוכנית, במלאת 40 שנה לרחוב סומסום

מכוני המחקר המפורסמים ע"ש קרנגי תרמו רבות למדע ולאנושות, אך מכל הישגיהם הרבים קשה לחשוב על אחד שיניב אייקון גוגל מוצלח יותר מזה שהנפיקו חגיגות הארבעים לתרומתם המלבבת ביותר לעולם – עוגיפלצת.


הכל החל ב-1966, כשמכון קרנגי פתח במחקר אודות תוכניות טלוויזיה לילדים. הטלוויזיה עדיין היתה מדיום צעיר, והרעיון להשתמש בה כאמצעי לחינוך ולמידה התקבל בביטול. ואכן צוות המחקר, בראשותה של המפיקה ג'ואן גנץ קוני מתחנת הטלוויזיה הציבורית של ניו יורק, גילה שרוב התכנים ששודרו באותה עת היו רדודים וחסרי ערך (וזה עוד טרום עידן יובל המבולבל). עתה נשאלה השאלה – איך משנים את זה ויוצרים תוכנית חינוכית מוצלחת עבור הגיל הרך?

במימונו של מכון קרנגי (ובהמשך תרומות נוספות ותקציב מטעם הממשל הפדרלי), הקימה קוני את ה-Children`s Television Workshop (ובקיצור, CTW), כדי להגשים את הצעתה לתוכנית ילדים מזן חדש, כזו שתפנה אל ילדים צעירים ממשפחות עירוניות קשות יום. מטרת התוכנית היתה לפנות לילדים צעירים, אך בו בעת לא להתיילד ולא לגרום להוריהם לחשב את קצם לאחור. כדי להתמודד עם יכולת הקשב הקצרה של הילדים, התוכנית הורכבה מקטעים קצרים, חלקם באנימציה, אחרים בכיכוכבן של בובות והשאר בהשתתפות צוות שחקנים מעורב (ילדים, מבוגרים, נשים, גברים, שחורים, לבנים וכן הלאה) בתפאורה דמויית רחוב. הלא ילדים אוהבים את הקצב המהיר והאורך הקצר של פרסומות בטלוויזיה – אמרה קוני. מדוע שלא נעשה תוכנית שלמה באותו פורמט, רק שבמקום מוצרים מסחריים נקדם ערכים חינוכיים? במקום פרסומת לאבקת כביסה, ג'ינגל קליט לספירה עד עשר. ברחוב סומסום אפילו שקופיות החסות הודיעו ש-"This episode is brought to you by the letter W" (כאן במפגש נוקב עם לארי קינג).

באחד הסמינרים שנערכו בשלבי גיבוש הפורמט, פגשה קוני את האדם שאי אפשר לדמיין את רחוב סומסום בלעדיו – הבובונאי הגאון ג'ים הנסון. הוא היה איש גבוה, חייכן, מזוקן ורזה, היפי למראה, בעל קול גבוה במעט מלחישה וחוש הומור מטורף. הנסון היסס, מחשש שהתוכנית תמתג את בובותיו כ"בידור לילדים" (מה שאכן קרה, אבל על כך ארחיב מתיישהו בפוסט עתידי על "מופע החבובות"), אך לבסוף קיבל את ההצעה. "רחוב סומסום" זיכתה אותו בפרסום עולמי והיתה לאחת מפסגות הקריירה שלו. במהלך 40 שנה בנתה חברת ג'ים הנסון יותר מ-5,000 בובות עבור התוכנית.

עד הרגע האחרון לא נמצא שם לתוכנית, כשלפתע מישהו הציע את "רחוב סומסום". ג'ון סטון, הכותב הראשי ואחד מהמפיקים, התנגד בתוקף בטענה שהשם קשה להיגוי עבור ילדים צעירים, אך הפסיד בהצבעה.
המשך…