(צולם לפני כחודשיים בהתקבצות פתע המונית של פרגים בשדה בר, סמוך לאשקלון)
פוסטים דומים:
ההר אינו ירוק תמיד
קפיצה אל שיירי האביב האחרונים
אל תסתכל בקנקן, אלא במה שהולך בתוכו
קיצו, יהוא ירון, השפן הנכון, קרולינה, חיה מילר ורם אוריון, אדיר והילדות, ירון בן עמי ועוד – תמונות וביקורת קצרה מיום אחד בפסטיבל יערות מנשה 3, שנערך לפני שלושה שבועות.
תמונה עליונה: קרולינה. תמונה אמצעית: הבמה הקטנה בהופעה של דנה עדיני
למטה: הצללית של בוריס מרצינובסקי על רקע העצים בבמה המרכזית
סוף סוף נענה צוות פסטיבל אינדי כלשהו לתחינותיי, ועל פני העונה החמה – שבינינו, כבר משתרעת פחות או יותר לאורך רוב השנה בישראל – ביכר להזיז את התרחשותו לעונת האביב המלבבת. אומנם יש בכך מן ההימור, כפי שיעיד הגשם בלילה שלפני והלחות והאפרוריות בליל הפסטיבל ולמחרת, ועדיין אקח את אלו בשתי ידיי על פני כל שרב אחד מיני רבים. לרקוד בנוף ירוק בלי להזיע! איזו המצאה! ובכלל, כל פסטיבל ותיק ומפורסם בבריטניה מתהדר בגשם לרוויה ובוץ מלוא החופן – אז למה לא אצלנו?
המשך…
על אף נבואות הזעם של החזאים, הגשם לא ירד בליל פסטיבל יערות מנשה לפני שבוע. אך הלחות האדירה שבאוויר מיהרה להתגבש טיפות-טיפות על כל מחנה האוהלים, ולהותיר אותם רטובים. מי שקם מוקדם בבוקר והצליח לפקוח עיניו ולהתבונן מבעד לדוק העייפות, גילה שהלחות הביאה עמה מבקרים – המוני שבלולים קטנטנים שיצאו לטיול עם אור שחר על בדי האוהלים הרטובים, משאירים מאחוריהם שובל מפותל של ריר מנצנץ עם פגישתו עם מעט קרני האור שהצליחו להסתנן מבעד לשמיכת העננים האפורה.
זה לא קשור בשום צורה למוזיקה, אבל מקסים להפליא (:
בוקר טוב.
תמונות נוספות (ומוזיקליות יותר, בין השאר) מהפסטיבל – בקרוב.
במשרה מלאה, במשרד ללא חלונות, מתיישהו יתעוררו בך שוב הגעגועים לנוף. לפני שנתיים וחודש וקצת צעדנו אי שם בהרי ארץ האש בדרום אמריקה, בשביל כבשים ישן המכונה "פסאו דה לה אובחה", דרך בוץ, יערות, פסגות וסימוני שבילים בלתי יעילים. אלו הם געגועיי למרחבים דרך פוסט מצולם מהנופים הנפלאים של הטרק ההוא.
"השביל הזה מתחיל מכאן", שר אהוד בנאי, "בין סניף בנק למעיין". לו רק ההכוונה שקיבלנו לתחילת המסלול היתה כה ברורה. נהג המונית נראה מבולבל, עשה כמה וכמה פניות פרסה, עד שאחד מתושבי האזור בא לעזרה ואמר שנרד פה, תחילת המסלול היא ביער בכיוון הזה – ואזי עברנו לפניות פרסה רגליות, תוך השארת סימנים סטייל הנזל וגרטל של חצים מענפים, כי כמו שאהוד אמר: אל תסטה, כדי שתוכל לחזור.
בסוף נמצאה האבידה, ואחריה נוף יותר יפה לאבד בו את הדרך.
מתחילים ביער. ירוק, מלא חזזיות וטחבים קסומים, וציפורים קטנות אך יפהפיות (אם תצליח לשמור על שקט ולראותן לפני שיברחו).
המשך…
במלאת 3 שנים לבלוג "אפילו עז", זהו הזמן לתהות: מה לעזאזל הקשר בין מוזיקה, מסעות ותלונות כלליות לבין דגים רעילים והצעות עבודה בגדרה?
ב-14 לינואר 2008 עלה הבלוג לאוויר עם מכתב הפתיחה שניסה להסביר את זהות שמו הביזארי, ויומיים אחר כך עלה הפוסט הראשון מן המניין (על חגיגות 30 שנה ל"פלונטר"). אין לי כוונה לערוך כאן חגיגה גדולה לציון התאריך. אפילו את יום הולדתי שלי אני לרוב לא טורחת לחגוג (אבל אם אתם מתעקשים, הוא בתחילת אוקטובר ואפשר לשלוח צ'קים ובונבוניירות של לינדט כבר מעכשיו). אבל אולי זו הזדמנות לשתף אתכם בתגלית קטנה, אודות הדרכים המשונות בהן הגיעו גולשים בעלי תחומי עניין, איך לומר, אקלקטיים משהו, דווקא לבלוג הזה מכל המקומות שברשת.
יש תוכנות המאפשרות לבדוק אילו מילות חיפוש בגוגל הובילו את מקלידיהם דווקא לבלוג שלך, והצצה ברשימה מגלה כמה מילים מפתיעות למדי. למעשה, כמה ממחרוזות החיפוש היותר יצירתיות הן בדרך כלל ציטוטים של שירים שהזכרתי, כמו "גם תור לכרטיסים יכול להיות" או "הלילות קשים ממני ואני אותם מזמין", ולחילופין – "הרפס זיבה איידס עגבת ורגל תותבת" (הו, המוכתר). יש גם צירופים לא קשורים לכאורה, אבל כאלו שאני מצליחה להבין לאן הם הובילו: "האנשים הלא נכונים מתרבים" שהתקשר להמלצה על י. שוורץ ומלחמתו בחיים, "הגדה של פסח בנוסח עירק" שכנראה הובילה את המחפש המתוסכל לסיפור על הגדת ששת הימים מרובת הקאלט, ו"טיסות מתל אביב למורמנסק" שמעלה את השאלה מי לעזאזל נוסע לשם או יודע איפה זה בכלל, חוץ מדגלס אדמס שציטטתי במאמר שטנה לשדות תעופה. שלא לדבר על כך שאיזה ברנש חסר מזל החליט לחפש מכל הדברים בעולם דווקא את "סינתזת האדנוזין טריפורפיט", יומיים אחרי שתהיתי מה זה, לעזאזל, בסקירה אודות טקס הפרסים המדעי המשעשע ביותר.
אבל יש מילות חיפוש משונות יותר מאלו שהביאו גולשים אל הבלוג. כן, כן. למשל:
המשך…
אני שונאת להכין סיכומי שנה/עשור מוזיקליים.
כי לרוב הם יותר רשימת מכולת מנימוקים מעניינים.
כי אחרי 500 סיכומים כאלו בעיתונות, בפורומים, וכיום גם בבלוגים, אתה לא באמת זוכר מי בחר באיזה אלבום. הכל הופך למיש-מש אחד גדול.
כי נדרשות שעות ארוכות, וגם ייסורים, להחליט מי כן ומי לא ייכנס לרשימה. אני אדם לא החלטי. התקליטייה שלי נעדרת סדר קבוע ("נעדרה", בעצם – כבר שנתיים היא שוכבת בארון מפאת היעדר דרך לנגן מוזיקה, אל תשאלו). היא מורכבת מערימות על פי מידת השימוש. כך לכל אלבום יש הזדמנות לכבוש את הפסגה לראשונה או מחדש בהחלטה של רגע.
כי אי אפשר לדרג במדויק אלבומים שאתה אוהב. בעוד שבועיים החיים שלך יקחו תפנית ופתאום כל שורה באלבום-השמיני-הטוב-ביותר-של-השנה תקלע לך עמוק אל תוך הלב ולא תוכל להוציא אותו מהמערכת במשך חודשיים. או להיפך, בעוד חמש שנים תתבגר ולא תבין מה לעזאזל מצאת באלבום מס' 3, שבהווה הוא עבורך כאמת ויופי מגולמים בצליל, אבל מי יודע, לכל דור יש את ההיי-פייב/מודרן טוקינג שלו.
(אפרופו, בתוכנית שנערכה בגלגלצ לכבוד עשור למצעד שנות השמונים בגל"צ, סיפר תמיר קמחי, יוזם המצעד, שהם "טעו קצת בספירה" בכוונה תחילה כדי לקדם את Bico של פיטר גבריאל, ובדיעבד הוא לא מבין למה)
כי אם אתה בוחר לסכם את האלבומים הטובים של השנה אתה מפספס כמה מהשירים הבודדים שהכי קימטו לך את הלב גם אם מעולם לא קנית את האלבום, או רכשת אותו וגילית שרובו מורכב מפילרים. אם תסכם את השירים, מה יהא על ההופעות שלא הכילו אף אחד מעשרים הגדולים אבל חזרת מהן טעון בכל כך הרבה אדרנלין שיכולת להקיף איתו בריצה את איצטדיון בלומפילד 15 פעמים בשלוש בבוקר?
כי אי אפשר להספיק לשמוע הכל בזמן ולא תמיד נופל האסימון בעשור ש…נו, שעוד היו בו אסימונים. האלבום הישראלי הטוב ביותר שלי לשנת 2008 המבאסת יצא בכלל ב-1996 ("דיואלט"), אבל לאוזניי הוא הגיע באיחור ניכר. באופן משעשע, אחד השירים המוצלחים בו כולל את השורה העתידנית "מה יעלה בגורלנו באלפיים ושמונה? חוביזות בחלל או שואה בירוחם?" (כן, זה הצליח כמעט כמו הנבואה של "בחזרה לעתיד" על המכוניות המעופפות ב-2015).
כי גם באשר לכל מה שכן שמעתי בעתו, אני סנילית מדי לזכור את כל מה שיצא בשנה האחרונה, כל שכן בעשור האחרון. חמש דקות אחרי סיום הכנת הרשימה למצעד שנה או עשור אזכר שהותרתי בחוץ חמישה מהאלבומים הכי בלתי נשכחים השנה – או לפחות כאלו שהיו בלתי נשכחים עד שהתחלתי לכתוב את הרשימה.
כי יש אלבומים שנופלים בין הכסאות כשהם יוצאים בדצמבר או באלול ואתה לא מספיק להתאהב בהם בשבועיים האחרונים של השנה הלועזית/עברית כדי להכניס אותם לסיכום השנה, אבל כן מספיק לשכוח מהם עד סיכום השנה שאחרי.
כי יש את המתחכמים שמוציאים את אלבומיהם בדיוק על הסילבסטר (מה שלומך, ברי?).
כי למוזיקה טובה באמת אין תאריך התיישנות. היא לא תחמיץ, תעלה עובש או תמלא את המקרר בארומה משונה אם תכתוב עליה ברגע הכי מתאים, כשהמילים המדויקות יושבות לך על קצה הלשון ובוער לך לשתף אותן עם העולם, גם אם הרגע הזה יגיע באיחור של שנתיים.
כי אם מתחילים לתת זכות הצבעה לקהל הרחב זה עוד ייגמר עם "למבדה" כשיר היובל ברשת ג', או חמור מזה, עם ביבי כראש ממשלה.
כי כדי לסכם "אלבומים חשובים" צריך פרספקטיבה, והיא מגיעה בחלוף הזמן. יש לנו כזו לגבי שנת 1999, קורות 2010 אפילו לא חלפו מחיובי כרטיס האשראי.
כי בכל הקשור בתאריכים, אני לרוב מאחרת את זמני. עצם העובדה שהרשימה הזו מתפרסמת שבוע אחרי תחילת ינואר אומרת הכל.
כי האמת שאני מאחרת הרבה יותר מכפי ששיקרתי בסעיף הקודם. כתבתי את הרשימה הזו כפתיח לרשימת הרהורים על העשור שחלף בדצמבר 2009, שאותה לא טרחתי להמשיך מעולם. שונאת לכתוב סיכומי שנה/עשור מוזיקליים כבר אמרתי?
לאחר השריפה האיומה בכרמל ציטטו בכל מקום את שירו המפורסם של יהורם טהרלב, "ההר הירוק תמיד". אך ההר היה יפה פי כמה בעונות האביב והחורף (זוכרים? השנים שבהן העונה הזו נמשכה יותר מיומיים?), אז התמלאו נופיו בנקודות ובכתמים של פריחה יפהפייה בכל צבעי הקשת.
בשנה שעברה קפצתי לאזור שלוש פעמים כדי לצלם. איכשהו, בכל אחת מהפעמים פספסתי בשבוע את פריחתו של הצמח שרציתי לצלם, ובאופן אירוני, הגשם שכל כך בושש לבוא השנה שטף אותי אז בכל פעם. מילא, אמרתי, נשוב בשנה הבאה.
תמונות מאחד הטיולים הללו פורסמו כאן לפני כחצי שנה. הנה עוד כמה תמונות מביקוריי במקום בשנה החולפת, כמזכרת עצובה מהצבעים הנפלאים שהפכו לאפר שחור.
המשך…
השבוע עלו הדחפורים על קולנוע תל אביב הנטוש, ותוך כמה שעות מחקו מהרחוב את הבניין שהיה בעת פתיחתו, ב-1958, אולם הקולנוע המפואר בעיר, הראשון עם כסאות מרופדים ושטיח מקיר לקיר. כבר עבר עשור מאז הקרינו בו את הסרט האחרון, אך בסוף 2009 החליטה קבוצת אמני רחוב לעשות חסד אחרון עם הבניין הנטוש, ולהפוך את קירותיו החיצוניים ליצירת אמנות מאולתרת. למרבה הצער, תוך חודש רוב הציורים נתלשו או כוסו תרסיסי צבע חסרי דמיון, אבל לפני שהם נעלמו לחלוטין, יצאתי לצלם את שאריות היצירה בתוך המיש-מש של הצבעים והגרפיטי החדש שרוסס עליהן, בדיוק לפני שנה. קבלו את ההצגה האחרונה של קולנוע תל אביב.
והתמונות ממשיכות… המשך…
שתי הופעות ללא מכנה מוזיקלי משותף על שתי במות פסטיבל אינדינגב 2010: בצהרי שישי אינגה דינגו מספקים מנת רעש גדולה בבמה הקטנה, כמו גם "פוזות תיפוף" נפלאים למצלמה. כמה שעות אחר כך, דניאלה ספקטור ומיכל לוטן נהנות משמש אחר הצהריים הענוגה בבמה המרכזית.
ונתחיל בבמה הקטנה, בצהרי היום:
המשך…
עד שאסיים את כל מיון התמונות האינסופי מהפסטיבל, הרי טעימה קצרה משתי הופעות צהריים בשמש הנעימה של הנגב – רוצי בובה מארחים את רם אוריון, ומופע הלהקה של אבי עדאקי.
יש הופעות שאתה אומר לעצמך "הלוואי וישירו את…" או "איך הוא לא שר את…?". בניסיוני לשחזר לאחור, אין לי מושג קלוש מה רוצי בובה ורם אוריון שרו או לא שרו באותו צהריים. למי אכפת. מה שזה לא היה, זה היה משמח, מקפיץ, ויושב נהדר על אווירת שבת בצהריים בשמש, ו"חיוך קטן" היה הקטע השני. חיוך קטן! אחרי היעדרות כפויה של חצי יממה מהפסטיבל לחזור לשורה הראשונה, לקפוץ באוויר ולצרוח: "פו-קא-קי-קו-קי!" כשמאחור קהל שלם משתולל בתוך ענני רסיסים נוצצים של ממטרי מים מהמטפים – ומיד הכל נראה טוב יותר.
המשך…