שני הדברים הבולטים ביותר במה שמתרחש בארץ בחודשיים האחרונים הם האחווה והיצירתיות. הפוסט הזה מוקדש לשני מביניהם, כפי שהצטייר לאורך שדרות רוטשילד.

בחודשיים האחרונים הסתובבתי לא מעט עם המצלמה בין אוהלים ואירועי מחאה. ככל שהתמונות הצטברו כך התמעט הזמן שלי לעבור עליהן ולפרסמן כאן. החדשות בארץ מתחלפות מהר מדי בשבילי. פתאום התמונות המקסימות מצעדת החלבנים או אלו מאירוע "לכלוך באוהל" נראות קצת מיושנות – לפרסם, לא לפרסם?
בחודשיים הללו, המאהל ברוטשילד התחיל מהוסס ומועט משתתפים (ראו לקראת סוף הפוסט), התרחב מדי יום עד להפיכתו לשכונה מלבבת בפני עצמו (יואב לרמן הנהדר כתב על זה כאן), התמתח עד קצה השדרה, החל לגדול מעל למידותיו, התכווץ וננטש בחלקו בבת אחת, עבר ניסיון חידוש וניסיון פינוי פתאומי, ומי יודע מה עוד יקרה בהמשך. ובכל זאת, הפוסט הזה חוזר לרגעיו היפים, ליצירתיות ולקריאטיביות הנפלאות ששוררות במחאה הזו, בעזרת קומץ מתוך מאות התמונות שצילמתי (כל כך חבל לי על אלו שנשארו בחוץ!).

תוספת קטנה אך משמעותית לדגל הענקי על הבניין בפינת מרמורק-רוטשילד.

כרזה אחת מיני רבות של אנגלמאיר, שמלווה את אירועי המחאה ומגיב אליהם ביצירות מהירות ומלבבות שמעלות חיוך (זו החביבה עלי, כנראה).

"סלון הדחויים"

ברקע נשלמת בנייתו של עוד מגדל יוקרה.

רעיון מקסים: משחק קלאס מצויר על המדרכה, בו הדרגות – תואר, ילדים, קריירה וכו' – הולכות ומתרחקות עד להפיכת השלבים המתקדמים לבלתי אפשריים. אי שם הרחק במעלה השדרה, על סף מעבר החצייה, נמצא שלב הדירה.

גלריית תמונות אורבניות מוצגת על מתקן תלייה מאולתר ממוטות לאוהלים.

היה היה בארץ עוץ: דחליל שחיפש מוח, איש פח שחיפש לב, תל אביבי שחיפש דירה. נחשו מי לא מצא?

גם ברווזים מוחים, במאהל יחיד בכיכר מסריק. אח, הגעגועים לדודו גבע. רק תדמיינו איזה פלאים הוא היה מצייר במחאה הזו אם הוא היה כאן, חובר לאנגלמאיר בתגובות הגרפיות המהירות למתרחש.

ליד שלט קטן של "הגיעו מים עד נפש" הציב מישהו בריכת מים לקירור אנשי המאהל בימי אוגוסט הלוהטים. כמה סנטימטרים ליד שלטי המחאה הזועקים, עובר אוטובוס בנתיב התנועה ועליו פרסומת לקניון כלשהו עם הכיתוב "אינסוף אפשרויות".

עוד תמונות בעמוד הבא.