אפילו עז


המסע לאנטארקטיקה: הטבע ניצח
יום יום שלישי, 17 אוגוסט 2010, 21:26
8 תגובות

הבה נעשה הפסקה מההיסטוריה האנטארקטית לטובת פוסט מצולם, ברשותכם? לאחר יומיים וחצי בים, חלקם סוערים, חלקם פחות, אנו מגיעים אל האי ג'ורג'יה הדרומית. בעבר היה זה מעוזם של ציידי לווייתנים וכלבי ים, שטבחו ביותר ממיליון דובי ים אנטארקטיים כמעט עד להכחדתם. אך כשהאדם עזב את החיים האומללים באי הקר והנידח, הטבע חזר להרים ראש. אוכלוסיית דובי הים לא רק ששבה וגדלה, אלא שהיא גם החליטה לבצע השתלטות על שרידי הספינה שסייעה בעבר בהרג אבות-אבותיהם, ולהפוך אותה לאתר המשחקים של הדורות הבאים. קבלו את מתקן הג'ימבורי הנידח בעולם

b-antrc-07-sg_4963.jpg

ציידי דובי הים (בעברית, המונח "דוב ים" מתייחס לכלב ים עם אוזניים בולטות) הראשונים הגיעו לג'ורג'יה הדרומית ב-1786 בעקבות המלצתו של אחד מסלבריטאי העל מבין מגלי העולם – ג'יימס קוק. קפטן קוק הגיע למפרץ פוזשן 11 שנה קודם, והתפעל מהכמויות העצומות של דובי הים. סיפוריו על עולם החי העשיר של האי הנידח, חלקת אדמה עוינת ופראית בקצה העולם, כמעט שהביאו חורבן על אוכלוסיית החיות במקום. בהתחלה הגיעו ציידי דובי הים, שהתגוררו במעונות דלים ודולפים במערות או בסירות הפוכות, חבטו למוות בדובי הים, פשטו את עורם ומיהרו לברוח מהאי המקולל. בתחילת המאה ה-20 מכונת ההרג השתכללה, עם הקמת מחנות קבע לציידי לווייתנים באי. אחת מהן פעלה במשך עשרים שנה בפרינס אולאף הארבור שבכניסה למפרץ פוזשן. כמעט 80 שנה אחרי שסגרה את הבאסטה, ויותר מ-230 שנה אחרי קפטן קוק, גם הספינה שלנו כמוהו עשתה את עצירתה הראשונה באי במפרץ פוזשן, וממנה יצאנו בסירות זודיאק קטנות לתור את שרידי תחנת הציידים.

היה זה כבר סוף הקיץ, כך שבניגוד לנוף הראשוני המושלג ועטוי הקרחונים שראינו, פרינס אולאף הארבור היה דווקא ירוק-חום (מראה שישתנה ללא היכר תוך חודש וחצי). אבל כבר במבט ראשוני אפשר היה להתרשם מעד כמה היו שוכני תחנת הציידים מנותקים מהציוויליזציה: כל שהיה לרשותם הוא רצועת חוף דקיקה וקצרה וכמה מבנים נטועים על גבעה. מאחור התנשאו קירות כמעט אנכיים של הרים בלתי עבירים, שביניהם שדות קרח מחורצים. הדרך היחידה לצאת מכאן היתה דרך הים הבוגדני והסוער, שגליו טרפו ספינות ציידים רבות.
המשך…



המסע לאנטארקטיקה: "אלוהים אדירים, איזה מקום נורא" (המירוץ לקוטב, חלק ב')
יום יום שבת, 7 אוגוסט 2010, 15:44
9 תגובות

כמו באותן אגדות אורבניות על אנשים שיצאו לרגע לקנות סיגריות ולא שבו, הקפטן קם על רגליו, ומלמל, כאילו כבדרך אגב, שהוא יוצא החוצה וכנראה יתעכב זמן מה. הוא פתח את דלת האוהל, ותוך צעד אחד נבלע בלובן סופת השלג, שנדמה שכיסה את כל העולם בחוץ. על אף שלא היה יכול להרחיק יותר מכמה צעדים בגהינום הקפוא סביבו, כמעט מאה שנים חלפו, ואף משלחת לא מצאה מעולם זכר לקפטן האובד.
שני חוקרי ארצות נודעים, שתי משלחות, קוטב אחד. בריטניה נגד נורבגיה בקרב האחרון על כיבוש סוף העולם, מילולית. על הניצחון, המוות האכזר, האירוניה והפינוק הלאומי שאף נורבגי לא מוכן לעזוב בלעדיו את הבית. המירוץ לקוטב הדרומי, חלק שני ואחרון

תקציר הפרק הקודם: ככל שתתקדם המאה ה-20, המקצוע המהולל של חוקר ארצות ייכחד מן העולם. אך בתחילת המאה, נותר עוד חלק עולם אחד שבו יוכלו להבריק הילדים שגדלו על סיפוריהם של קפטן קוק המפורסם, קולומבוס, מרקו פולו ועמיתיהם – אנטארקטיקה. ארנסט שקלטון ורוברט סקוט הבריטים, לפעמים חברים ולפעמים אויבים, מתחרים זה בזה על כיבוש הקוטב הדרומי. שקלטון כמעט נוגע בקו הסיום, אך מחליט לסגת בישורת האחרונה. ב-1910 סקוט יוצא על סיפונה של ה"טרה נובה" להשלים את משימת חייו. הוא בטוח שהניצחון בכיסו. אבל בעצירתו האחרונה בציוויליזציה ממתין לו מכתב ובו חדשות מדאיגות: הוא לא היחיד בדרך לקוטב.

b-antrc-terra37175ice.jpg
Matterhorn Iceberg with Mount Erebus in the background, during the British Antarctic Expedition of 1911-1913, 8 Oct 1911. באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד.

המשך…

כך החלה ב-1910 המערכה האחרונה בקרב על כיבוש הקוטב הדרומי:
במסלול מספר 1: משלחתו של רוברט פלקון סקוט בספינה "טרה נובה", נציגת בריטניה.
במסלול מספר 2: תחת דגל נורבגיה, משלחתו של רואלד אמונדסן בספינה "פראם".
לפניהם כ-2,800 ק"מ של קרח, שלג ולובן אינסופי, בתנאים האיומים ביותר על פני האדמה.

השינוי המפתיע בתוכניותיו של אמונדסן היכה בהלם את הבריטים. עד לאותו רגע נדמה היה שסקוט לבדו בזירה, ללא מתחרים. ה"פראם" בכלל יצאה מנורבגיה במטרה מוצהרת להפליג לצד השני של העולם, לקוטב הצפוני. הבריטיים רתחו מזעם. הם הוקיעו את אמונדסן כנוכל ערמומי שחתר תחת סקוט, ואחד ממארגני המשלחת הבריטית הצהיר בלעג: "אין לפראם סגולות שיט טובות יותר משל ערימת שחת" (הפראם, כמובן, היתה ספינה מעולה – ובאופן אירוני, בעליה אף הציע להשאיל אותה למשלחת הראשונה של סקוט, אך הוא סירב בטענה שהיא אינה מתאימה לשיט ליבשת). האנגלים הכועסים אף תבעו לא לתת למשלחת הנורבגית לעגון ב"שטח שלהם" באנטארקטיקה, אבל לשמחתם, אמונדסן כלל לא הגיע למפרץ מקמורדו, נקודת הפתיחה של הדרך לקוטב. הפראם פשוט נעלמה.
המשך…



המסע לאנטארקטיקה: "אלוהים אדירים, איזה מקום נורא" (המירוץ לקוטב, חלק א')
יום יום רביעי, 4 אוגוסט 2010, 23:51
11 תגובות

בתחילת המאה ה-20 היו עיניי העולם נשואות אל היבשת החדשה, זירת המירוץ הקר ביותר בעולם: כיבוש הקוטב הדרומי. שלושה מתחרים הובילו משלחות לקטיפת התואר הנכסף – סקוט, שקלטון ואמונדסן. על המנצח ששנא את המילה "הרפתקה", על גורלו האיום של הזוכה במקום השני, על האדם שכלל לא הגיע לקו הסיום אך הפך למהולל מבין השלושה, ועל הקפטן שיצא החוצה לרגע קט והתפוגג באוויר הקפוא, לא לפני שתרם את המילים האחרונות המפורסמות ביותר בתולדות היבשת. ומי ניצח בשידור החוזר? המירוץ לקוטב הדרומי, חלק א'

כמו פאזל נטול תמונה מנחה, שתוכנו מתגלה חלק אחרי חלק, לאט לאט מילא האדם את מפת העולם. העולם, מצדו, החל להתכווץ. נתיבי תחבורה חדשים קיצרו את הדרכים בין ארצות ויבשות, הזפלין נחנך במפנה המאה, וב-1903, בטיסה שנמשכה 12 שניות שלמות, התרומם המטוס הממונע הראשון באוויר. בתחילת המאה ה-20 מפת העולם היתה כמעט שלמה, אבל אזור מרכזי אחד נותר ריק: בדרום הגלובוס חתיכות שלמות היו חסרות. היו כבר חוקרים אמיצים שיצאו אל הכלום שבתחתית העולם ושרטטו חלקים מקווי החוף של היבשת האחרונה בהצלחה כזו או אחרת, אבל משם ודרומה המפות היו נעצרות. אנטארקטיקה נותרה הסְפר המרכזי האחרון, סוף העולם, המעוז הבא של מגלי הארצות וההרפתקנים. ובלבה חיכה "הגביע הקדוש" של חוקריה: הקוטב הדרומי.

b-antrc-3explorr.jpg
מימין לשמאל: רואלד אמונדסן, ארנסט שקלטון ורוברט סקוט

רוברט פלקון סקוט נולד ב-1868 באנגליה, בן למשפחה אמידה. ילד רגיש בצעירותו, שגדל לבחור יבש למדי, אנגלי טיפוסי לתקופתו. כמיטב המסורת המשפחתית, בחר בקריירה ימית בצבא הבריטי. הוא נחשב קצין מבטיח, אבל לאחר שמשפחתו איבדה את הונה החל להיות מתוסכל ממצבו הכלכלי ומאפשרויות הקידום בעת של שלום. כששמע על תוכנית למשלחת לאומית עתידית לאנטארקטיקה ראה בה הזדמנות לתהילה ולשדרוג מקצועי מהיר – "ריאליטי ההישרדות" של לפני מאה שנה, אם תרצו. אך למנצח לא המתין פרס של מיליון דולר, והמפסיד לא תמיד נשאר לעמוד על רגליו כדי לממש את כרטיס הנסיעה בחזרה לציוויליזציה.
קשריו הטובים עם מארגן המשלחת סייעו לו לזכות בתפקיד, ובמהרה היה שקוע עד הצוואר בהכנות ובגיוס אנשים. כחצי שנה לפני היציאה לדרך דחף המממן הראשי של המסע חבר של בנו לרשימת הסגל. קראו לו שקלטון. הוא עתיד היה להיות חבר טוב לסקוט, ואחר כך אחד מיריביו המרים.

ארנסט הנרי שקלטון, מתחרה מספר 2. יליד 1874, אירי, מנהיג מלידה, מצויד בכמות גדולה של בטחון עצמי (מופרז), קסם אישי, אופטימיות ורצון עז להתעשר במהירות (דרך שלל רעיונות משונים ומיזמים כושלים), אותו מעולם לא הגשים. בגיל 16 יצא אל הים. למעשה, מסעו הראשון היה ארוך ומייגע, אל אחד מאזורי האוקיינוסים האיומים בעולם (שבקצה דרום אמריקה), וספינתו בקושי ניצלה מטביעה. לא רק שניסיון זה לא ריפה את ידייו, אלא ששקלטון התאהב בים ונמשך לדרום הרחוק. הוא פתח בקריירה בצי הסוחר, וכששמע על משלחתו של סקוט היה נחוש לא לפספס את ההזדמנות.

b-antrc-disc18743boat.jpg
The ship Discovery, Antarctica – Photograph taken by Herbert Ponting, [1901]
באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד
. הספינה שנלכדה בים הקפוא נראית כמבנה רפאים בנוף הלבן.

המשלחת יצאה מאנגליה על סיפונה של ה"דיסקברי" בקיץ 1901, וחמישה חודשים אחר כך הגיעה ליבשת. המפגש עם אנטארקטיקה גילה לבריטים עד כמה קשה, בוגדני ולא מוכר הוא אזור הקוטב. במסעות שערכו ביבשת הם סבלו מפציעות, כוויות קור, עיוורון שלגים, רעב, סופות שלגים קשות, תנאי שטח איומים, קור מקפיא וצפדינה (מחלה שהיתה נפוצה בקרב ימאים וחוקרי קוטב, הנובעת ממחסור בויטמין C – אלא שהויטמין עוד לא התגלה על ידי האדם באותה עת). הם איבדו זה את זה, נפלו לסדקים עמוקים בקרח, ולא אחת ניצלו חייהם בנס. אדם אחד קיפח את חייו כשהחליק מצוק עטוי קרח אל תהומות הים. בחודשי החורף, שבהם שוררת עלטה מוחלטת ביבשת, הסתגרו כולם בבקתה שבנו לחוף מיצר מקמורדו, מבודדים מהעולם. כדי לא לשקוע בדיכאון, העבירו את הזמן במחקרים מדעיים, בעבודות שגרתיות, במשחקי קלפים ושחמט ובפעילויות חברתיות. כמה מהם הקימו קבוצת תיאטרון שהעלתה מחזות והצגות בפני החברים, בשם Royal Terror Theatre (שמה המשונה לא נועד להעיד על רמתה, חלילה: היא נקראה ע"ש הר בקרבת המחנה). שקלטון ייסד את העיתון הראשון של אנטארקטיקה, The South Polar Times, שהכיל סיפורים, איורים וקריקטורות שתרם הצוות. לבסוף חזרה השמש אל קו האופק. היה זה הזמן לצאת דרומה.
(חלק מגיליונות ה-South Polar Times נכרכו והודפסו שנים אחר כך בבריטניה במאות ספורות של עותקים. אפשר להתרשם מדפים אחדים כאן)
המשך…