כולם שאלו אותי אתמול: נו, אז כותבת על מינימל קומפקט?
אבל מה יש לי לכתוב על מינימל קומפקט? יש לי הרבה מה לומר בעקבות ההופעה המרגשת של "יאפים עם ג'יפים", יותר מכפי שמצאתי זמן השבוע לשבת ולשפוך אל המקלדת. אבל על מינימל? מה אומר? מה אפשר להגיד חוץ מ"מעולה!!!" בעיניים בורקות? חשבתי על משפטים, כותרות, אסוציאציות, ואת כולם כתבתי באיחוד הקודם. הלהקה הזו היא כמו קפסולת זמן, שנפתחת ונסגרת קצרות בכל איחוד, ממשיכה בדיוק מאותו מקום כאילו לא עברו שנים, קמטים, שערות לבנות ושאר צרות הזמן. מינימל קומפקט היא מנייה בטוחה: להופעות הבודדות שלה מדי כמה שנים אתה הולך בהתרגשות שגורמת למוח שלך לנגן את שיריה מעצמו כבר מהבוקר ומצפה לצאת מאושר עד הגג ולחייך מאוזן לאוזן, וזה בדיוק מה שאתה מקבל.

אז אין מה לומר ולנתח. רק להיות מוקסם מהרגעים הקטנים: סמי ומקס פורצים בריקוד במעגל בניתורים כאילו חזרו אחורה 50 ומשהו שנה לימי הגן. להסתכל על ברי שמנצח מהצד על העסק ומחלק הוראות, מאושר מעצמו כשהשיר נעצר בדיוק עם הינתן הסימן ותופס את פניו ב"אלוהים, איזה לילה!" כשהתקשורת שוב משתבשת באופן חינני, ובפעמים אחרות עומד בפרצוף בוחן ורציני כשל מורה ומסמן עם הראש כן ולא כמבוגר האחראי המשגיח על הילדים. הבעיטה בבטן שמגיעה כשסמי פתאום מרים מקלו על הסנר כמה סנטימטרים ממך. הליין של הבס שמנוגן ממש בחבטות ביד פתוחה על כל המיתרים ב-The Well. הבס, הבס, בכל שיר. כמה נוכחות יש לבס במינימל קומפקט. המפגש המחודש עם ההתחרעות של פורטיס על הגיטרה שעליה ויתר בסיבוב הסולו האחרון. האיטיות המכשפת של Loosing Tracks, לצרוח עם כולם את הפזמון של Deadly Weapons עם העלייה לפלצט בסוף ה-"the only danger". הפנים הזורחות של ליאור שעומד מאחוריי, שבשירים הראשונים צורח כל מילה ומילה אפילו יותר חזק מהרמקולים. להסתכל על ברי כשהוא מנסה לשחזר את הריצה הקבועה על הבמה עם הגיטרות בסולו של Piece of Green אבל כולם נעמדים לו במיקום הלא נכון ופולשים לו לטריטוריה, והוא מנסה להשליט סדר תוך שמקס בכלל מסיים לו את השיר שתי דקות קודם… הקסילופון המצחיק של מקס, הצרחות של יונתי בפתיחה ל-Immigrant Song. שמישהו על הבמה סוף סוף שר יחד איתי את הטקסט הנלחש בפזמון של Inner Station ויודע את המילים! החיוכים, החיוכים. של כל אחד ואחד על הבמה ומולה.
מעולה.
המשך…