אפילו ×¢×–


ספר השירים של שלומי
יום יום שלישי, 26 פברואר 2008, 20:35
2 תגובות

b-shaban_4526.jpg

הגעתי בשישי בבוקר לסינמטק עם כמות מסחרית של טישו, כדורים לקרב האחרון בחיידק החורפי שהמשיך לקנן בי, וערימה גדולה של ציפיות. נשמע שהמופע המיוחד "ספר השירים שלי" ישלב שניים מיתרונותיו החזקים של שלומי שבן:

הראשון הוא הפסנתר. הבעיה הגדולה ביותר של שבן היא שלא משנה אילו נגנים מהוללים הוא יבחר להרכב שלו או איזה עיבודים מרשימים ומהודקים הוא ירקח עבורם. בסוף ההופעה יישארו על הבמה רק הוא והפסנתר, וביחד יצרו קסם שיגמד את כל מה שנוגן קודם ויגרום לך לומר: "אפשר עכשיו לחזור על כל ההופעה בפורמט הזה?".

השני הוא העובדה ששבן מבריק ביצירתיות שלו דווקא במפגש שלו עם המוכר. כך, למעשה, התחלתי לאהוב אותו, לאחר שראיתיהו במופע המשותף עם פורטיס, "מקרה פסנתר", שבו הוא ניפץ את תדמית הופעת פסנתר כאינטימית ושקטה, והצליח לרקום ערב פרוע, יצירתי ומרתק. בערב המחווה ל'פלונטר' הוא היה בין היחידים שהניחו בצד את יראת הכבוד למקור, והפך את עורו של 'למדי אותי הלילה' לכדי בלדת זמר בארים אדום וסקסי, עם לוק תואם בדמות חליפה, זמרות ליווי וכדור מראות. באירוע 'יהודה הלוי פינת אבן גבירול', שהוקדש לשירת ימי הביניים, הוא בלט כאבן זוהרת. המפגש בין הטקסטים המולחנים, אנשי הרוק החילוניים, הפייטנים והחזנים היה מנומס מדי לטעמי. נטול מעוף שייקח מילים בני מאות שנים אל הסצנה המוזיקלית של שנות האלפיים, נצמד מדי למקורות על חשבון הביטוי האישי של העושים במלאכה. שלומי שבן היה היחיד שהצליח להגשים לדעתי את החזון השאפתני של הערב לתת חיים חדשים לטקסט עתיק: ביחד עם 'שלישיית עד מתי' הוא להטט ב'השירה העברית' של יהודה אלחריזי בין ג'אז משתולל לקצבי היפ הופ חדים עם גרוב נפלא, מנגן בהרמוניום ולפתע צורח לחלל היכל התרבות המעונב: "אלחריזי אין דה האוס!".

ב"ספר השירים שלי", שהתקיים במסגרת פסטיבל הג'אז התל אביבי (לא ברור מה הקשר בין שבן לג'אז, אבל אל לנו להלין על כל הזדמנות למופע מיוחד של שבן), הרכיב שבן הופעה שלמה מיצירות אהובות עליו, הן עבריות והן לועזיות, בפרשנות מוזיקלית משלו בהופעת יחיד. אפשר היה לומר פשוט 'ערב קאברים', אבל לא על ההופעה הזו. ערב קאברים הוא פיתרון קל, אבל גם מלכודת: ההשוואה למקור האהוב מצד אחד, ועם זאת הצורך להתרחק ממנו מספיק ולמצוא דרך להמציא אותו מחדש בדמותך כדי להצדיק את הביצוע המחודש. כצפוי, הוא הצליח.
המשך…



חינם, רק היום
יום יום שני, 25 פברואר 2008, 1:37
3 תגובות

טרנד מוזר פשע ברחובות העיר הגדולה: בליל חורף קר באמצע השבוע נצפו לא פחות משישה בני אדם שפויים למראה שעמדו באבן גבירול כשהם אוחזים בשלטים עליהם נכתב באותיות מאירות עיניים: "חיבוק חינם". כל אימת שהתקרב אליהם עובר אורח הם פרשו זרועותיהם, מוכנים להעניק רגע של חום אנושי ללא תנאים.

הם נראו ממורמרים ומופתעים שסירבנו להצעתם החינמית. למען האמת, דקות ספורות לפני כן פגשנו חברה ששבה משהות בת כמה חודשים בחו"ל, כך שהעברנו כבר סדרת חיבוקים חמים עם אנשים שאיך לומר זאת, קרובים ללבנו מעט יותר מאנשים זרים שדעתם נשתבשה עליהם לחכות לחיבוק אלמוני בקור שבו כל עובר אורח שפוי יוותר על העצירה ויאיץ בדרכו אל בית קפה חמים, או אוטובוס שיובילוֹ בחזרה אל שמיכת הפוך. הפער הזה בין המטרה התמימה ואוהבת האדם שגרמה להם לוותר על מפזר החום למען מפגש בלתי אמצעי עם האנושות לבין המבט השיפוטי הנעלב והמוכיח שתקעו בנו כמוקיעים את "הציניות התל אביבית שלנו" כפי שהגדירו, קצת הצחיק אותי. קשה להוציא את הציניות מתל אביב. אומנם כפי שנהוג לומר הציניות היא מפלטם של האומללים, אך בל נשכח שעוברי האורח התל אביביים מדלגים כעת מעל בורות חפורים ברחוב מכוער, בעיר שבה הם משלמים 900 דולר לדירת שני חדרים מתפוררת מעל הפיח והרעש של אלנבי, בדרכם לרכב שהצליחו לחנות במרחק של עשרה רחובות ממקום יעדם וזאת אחרי ארבעים דקות חיפוש. האפשרויות החלופיות שעומדות בדרכם הן להמיר את הציניות באופטימיות עד אין קץ (שתתפוגג בשנייה הראשונה בה יעלו על קו 25 בצהרי יום שרבי) או לעבור לגבעתיים.

מיד החלטנו על סטארט אפ נגדי: נצא אנחנו לכבוש את קרני הרחובות בחזרה, נושאים שלטים המכריזים על מרכולתנו: "הערה פולנית חינם".

כשיעבור הולך רגל תמים ויחצה את כיכר רבין נביט בו בחמלה אימהית ונאמר: "תראה איך אתה לבוש. קר לי רק מלהסתכל עליך. לך תשים איזה סוודר על עצמך שלא תתקרר". אם יתקרב אלינו אדם קצר ראייה להביט בשלט נסנוט בו: "אם תמשיך לקרוא באור הזה תתעוור עד גיל שלושים". וגם: "בקבר אני אנוח", "אני רוצה לרקוד בחתונה שלך לפני שאני אמות", "משפחה שלמה באתיופיה היתה יכולה לחיות שבוע ממה שהשארת בצלחת", והטרייד מארק של סבתא שרה ז"ל (שבכלל עלתה מרומניה) בסוף ארוחת יום שישי: "אני מכניסה למקרר יותר ממה שהוצאתי". אם יברחו מאיתנו לזרועותיהם המושטות של המחבקים נגייס את מיטב יכולותינו לעורר רגשות אשם ונגיב בנונשנלטיות: "לא, זה בסדר, אתה יכול ללכת. אני אשאר פה לבד בחושך".

(כמובן שלא יצא כלום מהרעיון הזה, מה שמחזיר אותי למשפט של יוליה במכתב הפתיחה של הבלוג. חוץ מזה, שאנחנו נצא החוצה להחזיק שלטים בקור הזה?! אתם רוצים שנחטוף דלקת ריאות?!)



ושוב לא יראו אותו בעיר: בארבי כפר סבא סוגר את שעריו
יום יום שלישי, 19 פברואר 2008, 16:31
9 תגובות

b-barby_5420.jpg
קהל נלהב בהופעה סוערת בבארבי כפר סבא. בקרוב זה ייראה כמו פטה מורגנה

צמחתי בעפולה, דבר שם לא קרה
כל האורות כבו בדיוק בשש ועשרה
לא היו חיי לילה בעפולה
לא היו חיי יום בעפולה
לא היו חיים בעפולה
לא היו תנאים בעפולה
עיר סלואו, עפולה
(מתוך 'דיסקו כביש הסרגל')

נתקלתי בשיר הזה של יונתן גפן, מעין תשובה דיסקו-סבנטיז ישראלית ל-Small Town של ריד וקייל, באיזו תוכנית רדיו מאוחרת בימי התיכון שלי וחשתי הזדהות עמוקה. גדלתי בכפר סבא ולא בעפולה, באייטיז ותחילת הניינטיז ולא בשנות השבעים, הדיסקו שלי היה רוק, ברי סחרוף במקום ג'ון טרבולטה, ובמקום תקליטים היו הקסטות ואחריהן הדיסקים. אבל משהו מיד דיבר אליי בתחושה הזו של להיות לכוד בעיר קטנה שהיא ואנשיה רחוקים מכל הסצנה התרבותית ששובה את לבך, כשבסוף אתה נאלץ לחוות אותה בעיקר בין קירות חדרך, רק אתה, הרדיו ומערכת הסטריאו, עד בוא רשיון הנהיגה.

אף פעם לא הבנתי את הביטוי "רק חמש דקות מכפר סבא". מה התועלת בהיותך חמש דקות מכפר סבא, פרט לכך שעתה נותרו לך רק עוד 25 שעות נסיעה לתל אביב, או שעה פלוס בפקקים של הבוקר, או שעה וחצי באוטובוס המאסף בלילה? בשנות התבגרותי המרחק הגיאוגרפי בין כפר סבא לתל אביב נראה כמרחק שנות אור. אבא היה קונה לי במיוחד את המקומונים של העיר הגדולה, ובהם הייתי קוראת על רוקסן, פורטיס, נושאי המגבעת, אהוד בנאי והפליטים, רונן בן טל, שהיו ממש מילות קסם עבורי. תקופת הזוהר של הרוק הישראלי זהרה מעבר להרי החושך בדמותו של כביש מספר 4, ובכיתה שלי העדיפו את שלמה ארצי. לא היו חיי לילה בכפר סבא, לא היו חיי יום בכפר סבא. לא היה רוק בכפר סבא, ובהגדרתה של מחלקת התרבות של העיר את המושג "רוק" מדובר בכל מוזיקה שאינה קלאסית, שאינה כוללת צלילי אקורדיון משובבים ו/או שירה בציבור, או שנכתבה על ידי מישהו ש-רחמנא ליצלן- עדיין לא מת או מאושפז במחלקת "תשושים" בבית אבות. מבחינתה רוק היה אירוע טרגי חולף בחייו של הנוער הישראלי הפוחז שאין לעודד אותו, ותמיד נופפו לראייה באותה הופעה של משינה בהיכל התרבות העירוני לפני 15 שנה, עת בהשפעת המוזיקה השטנית והמסרים החתרניים של "אני רוצה מכונית" הנוער קם מכסאותיו ורקד במעברים כנשוך נחש למרות מחאותיהם הנחרצות של הסדרנים. גוועלד!
המשך…



ואנחנו שניים
יום יום רביעי, 13 פברואר 2008, 2:26
3 תגובות

לכבוד ההופעה המשותפת של משינה ואהוד בנאי ולהקתו ביום חמישי, כמה רשמים משתיים מההופעות הקודמות בסיבוב, בקיסריה (25/10/07) ובהיכל התרבות ת"א (26/11/07)

b-mash-ehud_2337.jpg

יש איזו חגיגיות מיוחדת באמפיתיאטרון של קיסריה שאי אפשר למצוא שכמותה אפילו בהיכל התרבות. אולי אלו יותר מאלפיים שנות היסטוריה במבנה הרומי העתיק, הבריזה הזו מהים שלראשונה השנה גרמה לי להתעטף בחולצה ארוכה ולהרגיש שהסתיו כאן, או השיפוע הדרמטי במדרגות הגבוהות שנותן לך תצפית נהדרת מגבוה על כל ה-3,700 איש שמצפים בהתרגשות לצליל הראשון. ואולי ההליכה הארוכה הזו ממקום החנייה שבחרנו, צועדים בין עצים, עתיקות ורוח ים מצמררת באוויר הלילה הנעים, עד שהחלל הגדול נפתח מולך ומצעד לצעד אנו מהרהרים בציפיה מה יהיה השיר הפותח – את זה אין בתל אביב, כשאתה מדלג בין בורות פתוחים, מכוניות שחונות שלא כחוק והשיפוצים ברחוב שעורכת העיריה. כשהאורות כבים הכל משתתק, דרוך. טעינו בניחושים. בחשיכה נדלקת שורת נרות שבת דיגיטלית ארוכה לכל אורך הבמה, ורחש עדין של תפילה מרחוק נמהל באוויר. לאט לאט נכנסים הצלילים ואור אדמדם מתגנב מאחוריהם. רחוב האגס 1.

ביקורנו הקודם בקיסריה היה ארבע וחצי שנים קודם, כשמשינה התאחדה. יצאתי מאוכזבת: ההפקה היתה מושקעת, הפירוטכניקה נפלאה, כל העיבודים מדויקים עד לצליל האחרון – ואין הפתעות, ולא טיפת רגש. הפתיחה עם רחוב האגס 1 סימנה שהערב הזה יהיה לנו תיקון. זהו לא שיר קליט אלא פתיחה מהורהרת וכבדת ראש (גרסת הלייב מתמתחת על פני כעשר דקות). האינטרו בגרסת ההופעה נמשך לבדו כשתי דקות תמימות עם הפריטה המתגלגלת שבונה את המתח ומכניסה לאווירה לאט לאט. ואז מגיעה השירה של בנאי, איטית ועמוקה כמו ניגון חזנות מלא הוד, שאתה שומע בה את תחושת החגיגיות של ארוחת השבת כילד, את החמימות של בית ההורים המחבק, לצד העצב, הגעגועים והצביטה בלב כשאתה עומד בתוכו כמבוגר והוא נטוש וריק מחיים, נשארו רק קירות חשופים ומעט רהיטים מאובקים שביניהם מרחפים שרידי זכרונות ילדות. ואין עצה ואין תבונה כנגד הזמן. וכאן נכנסת התפילה משולחן ערוך. בהתחלה בלחש, אחר כך בקול. חוזרת שוב ושוב כמו מנטרה שמחזקת אותך עם כל חזרה עליה עד סיומו של השיר. איזו פתיחה נפלאה.
המשך…



אמרו שהפתיל של חיינו דעך
יום יום רביעי, 6 פברואר 2008, 14:11
11 תגובות

בכל רחבי הרשת התפרסמו ידיעות שהבילויים מתפרקים. אחר כך באו ההספדים, אחריהם ההכחשות. לאור ההיכרות עם אופיים ההפכפך של חברי ההרכב, התייצב קהל גדול בתור הארוך מול קופת בארבי ת"א כדי לשאוג מולם: "אל ת-ת-פ-ר-ק-ו!". ואנחנו, ×›×™ לא נעים, שתקנו ורק הנדנו ראש בהסכמה לשיר: "למות כמו אח של רוברט קראמב… את ×–×” אני רוצה, את ×–×” אני רוצה"

b-biluim-1.jpg

נדמה שמעולם לא הלכנו הביתה. אחרי שני לילות 'פלונטר' בבארבי שוב חזרנו לזירת הפשע, כמהים לשעות שינה ופיצה משפחתית, ומיד התמוטטנו על אחת המדרגות עד שתתחיל ההופעה. על אותה מדרגה, חצי מטר שמאלה, ישבתי לפני חמש וחצי שנים, בפעם הראשונה שראיתי את הבילויים בהופעת חימום בת ארבעה שירים. הם היו אז שלישייה, וכרובי טרם צימח זקן. הקהל זיכה אותם באותה התעלמות מבטלת שבה מתקבלות הופעות חימום אלמוניות בערב חמישי, כשאתה עייף משבוע עבודה ארוך ורק רוצה להגיע כבר למנה העיקרית. בצליל הראשון הזדקפנו בהפתעה, בשיר השני כבר התאהבנו. כתבתי עליהם ביקורות כה אוהדות בפורומים שונים עד כי גולשים חשדו שהינני דמות פיקטיבית ולא מתוחכמת במיוחד מטעם מערך יחסי הציבור של NMC. כשעוד חילקו פלאיירים מחוץ לבארבי הציג אותי מישהו בפני ימי ונועם שתהו: "את בן אדם אמיתי?! היינו משוכנעים שזה כרובי שכותב עלינו שבחים בשם בדוי". אנחנו לגמרי בעדם. ובגלל זה סיננו מבין השיניים כדי לא להרוס את החגיגה: לכו על זה, תתפרקו.
המשך…