5 תגובות
אי שם בצפון כדור הארץ, היכן שהמעלות יורדות, הקרח מתאסף בים ובני האדם נעלמים מהנוף, ישנה קבוצת איים קטנה, שבה פסגות מחודדות מציצות מתוך מעטה הקרח והשלג, דובי קוטב לבנים משוטטים במרחבים, והתרופה ליום הדין של שוק המזון העולמי קבורה בכספת קפואה מתחת לאדמה.
ברוכים הבאים אל שפיצברגן, סבאלברד, שבאזור הקוטב הצפוני. המקום שבו אסור לאף אחד להיוולד, להיקבר, לצאת ברגל מרחובות עיר הבירה בלי אישור של המושל, או לגדל חתול. כל העובדות שלא ידעתם על המקום שכנראה מעולם לא שמעתם עליו. נו, זה הזמן להתחיל.
איפה זה? הייתי מספרת לכם שהאיים משתרעים בין קווי הרוחב 74 ו-81 מעלות, כלומר, במיקום יותר צפוני מאלסקה ומרוסיה היבשתית – אבל הכי פשוט להראות מפה של החלק העליון של כדור הארץ, לשים חץ ולומר "כאן!":
לעולם בעקבות השמש: למעשה, איי סבאלברד כה קרובים לקוטב עד שלא רק שיש בקיץ שמש חצות, אלא שמסוף אפריל ועד מאוחר באוגוסט השמש כלל אינה שוקעת, ומאירה 24 שעות ביממה. באופן מדכא, בחורף קורה ההיפך, ובמשך כשלושה וחצי חודשים שורר באיים חושך מוחלט. אבל אז לפחות חשוך מספיק כדי לצפות באחת מתופעות הטבע היפות בעולם – הזוהר הצפוני (בעודכם הופכים לנציב קרח מהקור בחוץ).
השפיץ של השפיצברגן: אם השם שפִּיצברגן משעשע אתכם, תדעו שה"שפיץ" בו הוא לא מקרי – פירוש השם הוא "הרים מחודדים". שפיצברגן הוא האי הגדול ביותר באיי סבאלברד, שמהווה כשני שליש מהשטח היבשתי של כל הארכיפלג. ואגב, סבאלברד (מבוטא Svalbard) בתרגום לעברית הינו "חופים קרים". לא שמות יצירתיים במיוחד, אך מהווים תיאור מדויק לעילא.
הרבה קילומטראז' ומעט אנשים: שטחו של שפיצברגן גדול פי 1.7 לערך מישראל, אבל כל אוכלוסיית האיים כולה מונה כ-2,700 איש. רובם נורבגים, והשאר רוסים, תאילנדים, דנים וכו'. אין, ומעולם לא היו, אינואיטים ("אסקימוסים") באיים. כנראה שגם עבורם זה היה חור מרוחק מדי מכדי להגיע אליו. הפרנסה במקום מתחלקת לשלושה ענפים מרכזיים: תיירות, כרייה ומחקר, והחיים הם לא פיקניק: קור אימים, חודשים של חשיכה מוחלטת, סכנת טריפה על ידי דובים משוטטים, ומכיוון שהכל מיובא מרחוק, קילו עגבניות עולה 30 שקלים – אבל לפחות אין מע"מ.
הכי צפוניים שיש: כמעט כל תושבי האיים מתגוררים בבירה ששמה לונגיירביין, שהיא (אם מתעלמים מבסיסי צבא ותחנות מחקר) היישוב הציבורי הצפוני ביותר בעולם. יש בה את כל המוסדות הרגילים: כנסייה, פאבים, בית ספר יסודי ועל יסודי ואפילו מרכז אוניברסיטאי קטן, מרכז תרבות, סופרמרקט ובית חולים עם 6 מיטות אשפוז בלבד. עם זאת, קשה לומר שהיא עיר סטנדרטית:
החוק אוסר על לידות בלונגיירביין. בית החולים המקומי פשוט לא ערוך להתמודד עם העניין. אי לכך, כל אישה בהיריון מתקדם באיים נשלחת אחר כבוד בחזרה ליבשת אירופה כדי שתלד שם.
כהשלמה למעגל החיים המשונה בשפיצברגן, קבורת מתים אסורה בסבאלברד, מטעמים פרקטיים: האדמה קופאת, ולכן קשה לחפור בה והגופות לא מצליחות להירקב. גם הן נשלחות בחזרה לארץ המוצא של הנפטר, אבל מותר למת לחזור כאפר בכד.
אין שירותי רווחה בסבאלברד. אין לך כסף לדיור? תועף על הטיסה הבאה החוצה מהאיים באופן חד כיווני לפני שתקפא למוות. זקוק לשירותים סיעודיים? שדה התעופה בכיוון ההוא, שיהיה בהצלחה.
ויש עוד בעיה קטנה. טוב, לא כל כך קטנה: היא שוקלת בין 200 ל-800 קילו, ויש כ-3,000 ממנה ברחבי האיים (יותר ממספר התושבים האנושיים): דובי קוטב. חיות פרא אלו אינן חייכניות במציאות כפי שהן מצטיירות בפרסומות של קוקה קולה, והן מהוות סכנת חיים לכל המטיילים באיים. אי לכך החוק אוסר על יציאה ברגל מתחומי העיר לונגיירביין לכל מקום אחר באיים ללא נשק וללא אישור מן המושל.
מטיילים עצמאיים מוזמנים לעיין בחוברת ארוכה על כללי הזהירות מפני דובים, כולל הוראות לאיזה חלק של הדוב עדיף לכוון את הנשק בעת תקיפה. החוברת גם מציינת את העובדה שדוב קוטב הינו חיה מוגנת, ולכן אסור לירות בו אלא במקרה של תקיפה מסכנת חיים. כל ירי מוביל לחקירה פלילית לבדיקת האירוע, האם מדובר בהריגה מוצדקת או ברצח שדינו מאסר.
ולא, אין שם פינגווינים. כבר דיברנו על זה, זוכרים? פינגווינים יש רק בדרום, ודובי קוטב – רק בצפון. בסבאלברד יש גם שועלים ארקטיים, ניבתנים (walrus), כלבי ים, איילי צפון ושלל ציפורים.
האמת? התגעגעתי לפינגווינים. הציפורים של שפיצברגן מצוידות בכושר תעופה, מה שלא משמח במיוחד כשמנסים לתפוס אותן לצילום.
עוד חיה שאין בסבאלברד: חתולים. כלבי מזחלות קיימים באי, אך נאסר על התושבים לגדל חתולים או לייבא אותם לארכיפלג. זאת מכיוון שבני משפחת החתוליים הם ציידים מומחים וקטלניים, שיכולים לחסל בשיטתיות את החי המקומי באזור פרא בתולי שכזה. רוצים חתול? תסתפקו בדג זהב. מזל שיש באי דובים, אחרת לא היה לתושבי שפיצברגן שום דבר להעלות לאינטרנט.
שתייה קצובה: אז מה עושים התושבים בלילות הקרים והחשוכים בתקופת החורף בעיר, חוץ מלהסתכל על הזוהר הצפוני? אם עניתם "להשתכר", ובכן, זו עלולה להיות בעיה. לכל תושב בסבאלברד יש מכסת מקסימום קפדנית של אלכוהול (כולל בירה) שמותר לו לקנות מדי חודש. למשל, לא יותר משני בקבוקי ליקר לחודש, ועד 24 פחיות של בירה של לא יותר מ-4.75 אחוז.
נגמרה לכם הקצבה? זה בסדר, יש בסבאלברד ברים שבהם תוכלו להמשיך את הילולת השתייה. אחד מהם נקרא בשם המתבקש "SvalBar".
פריחה בקוטב: בקיץ, כאמור, יש הרבה אור שמש. 24 שעות ביממה. בזמן הקצר הזה אדמת האי עושה את הבלתי יאומן ומצמיחה פרחים. כלומר, לא ב-60% ממנה שקבור תחת קרחונים ולא ברוב השאר, שבו העפר קפוא לנצח. אבל פה ושם מלבבים צמחים קטנטנים (אין עצים ואין שיחים בכלל), ואפילו יפים במיוחד – כבעלת שריטה לפרחי בר צילמתי 300 תמונות שלהם, אז תזכו לראות קצת מהיופי הזה בפוסט נפרד בהמשך.
כספת בוטנית עולמית ותת קרקעית: אי שם בפאתי עיר הבירה לונגיירביין קבורים עמוק באדמתו של הר עוד 6.5 מיליון זרעים. תכירו את כספת הזרעים הגלובלית של סבאלברד: מאגר גנים תת קרקעי של זרעי צמחים מכל העולם, שיוכל לשמש את האנושות לחידוש החקלאות במקרה של הכחדת צמחים המונית, אזורית או כלל עולמית. הכספת המשוכללת נחנכה ב-2008. לפני כן, במשך יותר מעשרים שנה, הנורבגים פשוט הטמינו את הזרעים במכרה פחם ישן וקפוא מחוץ לעיר. המאגר העולמי הוקם דווקא בחור הזה מכמה סיבות: המקום גבוה מכדי להיות מוצף מעליית פני האוקיינוסים, רחוק מאזורי סכנת רעידת אדמה, קר בו כל כך והאדמה מסביב קפואת עד, כך שאם המקררים בכספת יתקלקלו, ייקח שבועות ארוכים עד שהטמפרטורה תגיע למינוס שלוש מעלות – יש לקוות שעד אז יגיע טכנאי כלשהו לטפל בבעיה, והאנושות שוב תוכל לישון בשקט.
פוסטים קודמים בנושאים דומים:
המסע לאנטארקטיקה: עובדות מפתיעות על היבשת הקפואה
