אפילו ×¢×–


אל הקוטב השני: שפיצברגן, סבאלברד – הרים מחודדים, חופים קרים
יום יום שני, 16 ספטמבר 2013, 17:30
5 תגובות

אי שם בצפון כדור הארץ, היכן שהמעלות יורדות, הקרח מתאסף בים ובני האדם נעלמים מהנוף, ישנה קבוצת איים קטנה, שבה פסגות מחודדות מציצות מתוך מעטה הקרח והשלג, דובי קוטב לבנים משוטטים במרחבים, והתרופה ליום הדין של שוק המזון העולמי קבורה בכספת קפואה מתחת לאדמה.

ברוכים הבאים אל שפיצברגן, סבאלברד, שבאזור הקוטב הצפוני. המקום שבו אסור לאף אחד להיוולד, להיקבר, לצאת ברגל מרחובות עיר הבירה בלי אישור של המושל, או לגדל חתול. כל העובדות שלא ידעתם על המקום שכנראה מעולם לא שמעתם עליו. נו, זה הזמן להתחיל.

איפה זה? הייתי מספרת לכם שהאיים משתרעים בין קווי הרוחב 74 ו-81 מעלות, כלומר, במיקום יותר צפוני מאלסקה ומרוסיה היבשתית – אבל הכי פשוט להראות מפה של החלק העליון של כדור הארץ, לשים חץ ולומר "כאן!":

b_spits-map2.jpg

לעולם בעקבות השמש: למעשה, איי סבאלברד כה קרובים לקוטב עד שלא רק שיש בקיץ שמש חצות, אלא שמסוף אפריל ועד מאוחר באוגוסט השמש כלל אינה שוקעת, ומאירה 24 שעות ביממה. באופן מדכא, בחורף קורה ההיפך, ובמשך כשלושה וחצי חודשים שורר באיים חושך מוחלט. אבל אז לפחות חשוך מספיק כדי לצפות באחת מתופעות הטבע היפות בעולם – הזוהר הצפוני (בעודכם הופכים לנציב קרח מהקור בחוץ).

השפיץ של השפיצברגן: אם השם שפִּיצברגן משעשע אתכם, תדעו שה"שפיץ" בו הוא לא מקרי – פירוש השם הוא "הרים מחודדים". שפיצברגן הוא האי הגדול ביותר באיי סבאלברד, שמהווה כשני שליש מהשטח היבשתי של כל הארכיפלג. ואגב, סבאלברד (מבוטא Svalbard) בתרגום לעברית הינו "חופים קרים". לא שמות יצירתיים במיוחד, אך מהווים תיאור מדויק לעילא.

הרבה קילומטראז' ומעט אנשים: שטחו של שפיצברגן גדול פי 1.7 לערך מישראל, אבל כל אוכלוסיית האיים כולה מונה כ-2,700 איש. רובם נורבגים, והשאר רוסים, תאילנדים, דנים וכו'. אין, ומעולם לא היו, אינואיטים ("אסקימוסים") באיים. כנראה שגם עבורם זה היה חור מרוחק מדי מכדי להגיע אליו. הפרנסה במקום מתחלקת לשלושה ענפים מרכזיים: תיירות, כרייה ומחקר, והחיים הם לא פיקניק: קור אימים, חודשים של חשיכה מוחלטת, סכנת טריפה על ידי דובים משוטטים, ומכיוון שהכל מיובא מרחוק, קילו עגבניות עולה 30 שקלים – אבל לפחות אין מע"מ.

הכי צפוניים שיש: כמעט כל תושבי האיים מתגוררים בבירה ששמה לונגיירביין, שהיא (אם מתעלמים מבסיסי צבא ותחנות מחקר) היישוב הציבורי הצפוני ביותר בעולם. יש בה את כל המוסדות הרגילים: כנסייה, פאבים, בית ספר יסודי ועל יסודי ואפילו מרכז אוניברסיטאי קטן, מרכז תרבות, סופרמרקט ובית חולים עם 6 מיטות אשפוז בלבד. עם זאת, קשה לומר שהיא עיר סטנדרטית:

bi-ez.jpg החוק אוסר על לידות בלונגיירביין. בית החולים המקומי פשוט לא ערוך להתמודד עם העניין. אי לכך, כל אישה בהיריון מתקדם באיים נשלחת אחר כבוד בחזרה ליבשת אירופה כדי שתלד שם.
bi-ez.jpg כהשלמה למעגל החיים המשונה בשפיצברגן, קבורת מתים אסורה בסבאלברד, מטעמים פרקטיים: האדמה קופאת, ולכן קשה לחפור בה והגופות לא מצליחות להירקב. גם הן נשלחות בחזרה לארץ המוצא של הנפטר, אבל מותר למת לחזור כאפר בכד.
bi-ez.jpg אין שירותי רווחה בסבאלברד. אין לך כסף לדיור? תועף על הטיסה הבאה החוצה מהאיים באופן חד כיווני לפני שתקפא למוות. זקוק לשירותים סיעודיים? שדה התעופה בכיוון ההוא, שיהיה בהצלחה.

ויש עוד בעיה קטנה. טוב, לא כל כך קטנה: היא שוקלת בין 200 ל-800 קילו, ויש כ-3,000 ממנה ברחבי האיים (יותר ממספר התושבים האנושיים): דובי קוטב. חיות פרא אלו אינן חייכניות במציאות כפי שהן מצטיירות בפרסומות של קוקה קולה, והן מהוות סכנת חיים לכל המטיילים באיים. אי לכך החוק אוסר על יציאה ברגל מתחומי העיר לונגיירביין לכל מקום אחר באיים ללא נשק וללא אישור מן המושל.
מטיילים עצמאיים מוזמנים לעיין בחוברת ארוכה על כללי הזהירות מפני דובים, כולל הוראות לאיזה חלק של הדוב עדיף לכוון את הנשק בעת תקיפה. החוברת גם מציינת את העובדה שדוב קוטב הינו חיה מוגנת, ולכן אסור לירות בו אלא במקרה של תקיפה מסכנת חיים. כל ירי מוביל לחקירה פלילית לבדיקת האירוע, האם מדובר בהריגה מוצדקת או ברצח שדינו מאסר.

ולא, אין שם פינגווינים. כבר דיברנו על ×–×”, זוכרים? פינגווינים יש רק בדרום, ודובי קוטב – רק בצפון. בסבאלברד יש גם שועלים ארקטיים, ניבתנים (walrus), כלבי ים, איילי צפון ושלל ציפורים.
האמת? התגעגעתי לפינגווינים. הציפורים של שפיצברגן מצוידות בכושר תעופה, מה שלא משמח במיוחד כשמנסים לתפוס אותן לצילום.

עוד חיה שאין בסבאלברד: חתולים. כלבי מזחלות קיימים באי, אך נאסר על התושבים לגדל חתולים או לייבא אותם לארכיפלג. זאת מכיוון שבני משפחת החתוליים הם ציידים מומחים וקטלניים, שיכולים לחסל בשיטתיות את החי המקומי באזור פרא בתולי שכזה. רוצים חתול? תסתפקו בדג זהב. מזל שיש באי דובים, אחרת לא היה לתושבי שפיצברגן שום דבר להעלות לאינטרנט.

שתייה קצובה: אז מה עושים התושבים בלילות הקרים והחשוכים בתקופת החורף בעיר, חוץ מלהסתכל על הזוהר הצפוני? אם עניתם "להשתכר", ובכן, זו עלולה להיות בעיה. לכל תושב בסבאלברד יש מכסת מקסימום קפדנית של אלכוהול (כולל בירה) שמותר לו לקנות מדי חודש. למשל, לא יותר משני בקבוקי ליקר לחודש, ועד 24 פחיות של בירה של לא יותר מ-4.75 אחוז.
נגמרה לכם הקצבה? זה בסדר, יש בסבאלברד ברים שבהם תוכלו להמשיך את הילולת השתייה. אחד מהם נקרא בשם המתבקש "SvalBar".

b-svlbrd_4774.jpg

פריחה בקוטב: בקיץ, כאמור, יש הרבה אור שמש. 24 שעות ביממה. בזמן הקצר הזה אדמת האי עושה את הבלתי יאומן ומצמיחה פרחים. כלומר, לא ב-60% ממנה שקבור תחת קרחונים ולא ברוב השאר, שבו העפר קפוא לנצח. אבל פה ושם מלבבים צמחים קטנטנים (אין עצים ואין שיחים בכלל), ואפילו יפים במיוחד – כבעלת שריטה לפרחי בר צילמתי 300 תמונות שלהם, אז תזכו לראות קצת מהיופי הזה בפוסט נפרד בהמשך.

כספת בוטנית עולמית ותת קרקעית: אי שם בפאתי עיר הבירה לונגיירביין קבורים עמוק באדמתו של הר עוד 6.5 מיליון זרעים. תכירו את כספת הזרעים הגלובלית של סבאלברד: מאגר גנים תת קרקעי של זרעי צמחים מכל העולם, שיוכל לשמש את האנושות לחידוש החקלאות במקרה של הכחדת צמחים המונית, אזורית או כלל עולמית. הכספת המשוכללת × ×—× ×›×” ב-2008. לפני כן, במשך יותר מעשרים שנה, הנורבגים פשוט הטמינו את הזרעים במכרה פחם ישן וקפוא מחוץ לעיר. המאגר העולמי הוקם דווקא בחור ×”×–×” מכמה סיבות: המקום גבוה מכדי להיות מוצף מעליית פני האוקיינוסים, רחוק מאזורי סכנת רעידת אדמה, קר בו כל כך והאדמה מסביב קפואת עד, כך שאם המקררים בכספת יתקלקלו, ייקח שבועות ארוכים עד שהטמפרטורה תגיע למינוס שלוש מעלות – יש לקוות שעד אז ×™×’×™×¢ טכנאי כלשהו לטפל בבעיה, והאנושות שוב תוכל לישון בשקט.


פוסטים קודמים בנושאים דומים:
המסע לאנטארקטיקה: עובדות מפתיעות על היבשת הקפואה



אין פקקי תנועה (נגד הוולקנו)
יום יום ראשון, 8 ספטמבר 2013, 12:54
3 תגובות

פורסם במקור בפורום מוזיקה ישראלית של וויינט, אי שם בשנת 2006.


היום בבוקר, בשעה מוקדמת מדי ברכבת, הקשבתי לשיר ההוא של יאפים עם ג'יפים, זה שכתבתי עליו לפני שנתיים, כשהייתי מובטלת, שהוא יהיה המנון הבלוז הפרטי שלי בפקקי הבוקר לכשאתחיל לעבוד, וחייכתי. הטון הציני מלגלג שלו כבר לא נראה אכזרי עד כאב במראה הריאליסטית שהוא מציב בפניי. יכולתי לחייך איתו. יכולתי לגעת בשאיפה של הבית האחרון.

– "אני שלך, אבל שייך לתחנת המוניות"
– "תשירו, כולם! גם אתם עבדים למקצוע שלכם!"
(דודי לוי ודן תורן, בהופעה בתיאטרון תמונע 2003)

אי שם ב-1990 היה סרט קטן, טיפשי וזניח בכיכובם של טום הנקס ומג ריאן ושמו "ג'ו נגד הוולקנו". לא ברור למה, אבל שתי סצנות ממנו נחקקו בראשי. אחת מהן היא הפתיחה.

שוט של נחיל של אנשים לבושים בחליפות כהות בדרכו לעבודה, כולם נראים אותו דבר כמו סרט נע בפס ייצור אפור. שפופים, צועדים בכבדות מתוך אינרציה. עיניים כבויות כמי שלא התעורר בבוקר, והבוקר הרדום הזה נמשך כבר תקופה ארוכה מאוד. מצעד רגליים על מדרכה, על הבוץ. באמצע פרח צבעוני אחד וגם הוא נרמס בנעל שחורה בהיסח הדעת. ברקע שיר בלוז שחור שהפזמון שלו נחרט בזכרוני: I sold my soul to the company's store. הייתי ילדה אז, ועולם העבודה היה נראה רחוק ממני שעות אור, אך התחברתי מאוד לתחושה הכבדה של מציאות ברירת המחדל המבהילה הזו, כשאפרוריות השגרה משתלטת עליך והעייפות גורמת לך לפספס את הדברים היפים ששוכנים במרחק פסיעת רגל, ואזי נדרכים מתחתיה בלי משים.

אם הייתי מצלמת עיבוד מודרני לסצנה הנ"ל, הייתי משתמשת ב"אין פקקי תנועה" של יאפים עם ג'יפים. בלוז של ימינו אנו. צילום של אוטובוס ישן ומזדחל בשעת בוקר מוקדמת מדי, עמוס לעייפה. מבט בעיניים קרועות מחוסר שינה בוהות בצפיפות כלי הרכב שמעבר לשמשה המאובקת. מכוניות-מכוניות כמו קופסאות סדורות בנתיבי איילון, הרבה אפור של אספלט ובניינים שעשן וזיהום דבקו בהם. הצבע היחיד מגיע משלטי פרסומת ענקיים ומאיימים.

אין פקקי תנועה בדרך לגן עדן
ומצדי זו הדרך לגיהינום
הקצב שובר למלאך את הכנפיים
עוד שיגור כושל לחלל החיצון

אוטובוס בצבע ירוק משתעל מלוא אגזוז על הולכי רגל עייפים. רכבת ממהרת גולשת מתחת לנתיב אל תחנת השלום החשוכה תמידית. קירותיה של התחנה עשויים לבני זכוכית כדי לנצל את האור הטבעי, אך זרם המכוניות הפך אותן למלוכלכות ולסמי-אטומות, תורמות עוד יותר לתחושה האפרורית. מהחלון התחתון של רכבת דו קומתית רואים רק ים של רגליים רצות כאיש אחד על רצפת הבטון. כאב ראש המום הולם ברקות. המנון הבלוז מתנגן בטון של השלמה מתוך ייאוש, קולו רוטן וסרקסטי:
המשך…



כנפיים דקיקות בעבודת ויטראז', תפורות מקורי עכביש מוזהבים
יום יום שני, 2 ספטמבר 2013, 9:21
4 תגובות

הכותרת מכילה את אחת הסיבות לכך שאני כל כך אוהבת שפיריות. זהו אינו רגש הדדי. הן בורחות כל אימת שאני בסביבה עם מצלמה, ואחרי תמרוני התחמקות ארוכים ומייגעים בשמש הלוהטת, מזדרזות להציג נכונות למראית עין לשיתוף פעולה מיד כשהבטריה נגמרת. בדרום אמריקה, למשל, ראיתי עשרות מהן והצלחתי לצלם רק אחת בלבד (אבל ממש מדהימה, ענקית בגודלה).

אבל ביום רביעי אחה"צ, אחרי שעה קלה בשדה הנטוש הכה אהוב עלי (שנחמס לזוועתי בחודשים האחרונים בחלקו הגדול על ידי עוד מגרש חנייה אפור ומכוער), היו כמה שעצרו לשמח צלמת עייפה שחיפשה מעט חופש ממשרדים ומקירות. אחת אפילו עשתה זאת בחיוך.

b-meir-shprit_1531.jpg

b-meir-shprit_1559.jpg

b-meir-shprit_1530-1.jpg

b-meir-shprit_1556.jpg

b-meir-shprit_1492.jpg

b-meir-shprit_7102.jpg
תמונה שצילמתי באותו שדה לפני שנה. כל הנוף מאחור, שבאותו זמן ×”×™×” חרוש (למניעת שריפות מהצמחיה היבשה, אני מניחה) ובחורף מתמלא במגוון פרחים וחרקים מסחרר, כוסה לאחרונה בבטון ובאספלט – ×›×™ למה לבנות חניון תת קרקעי כשאפשר להרוס עוד שטחים פראיים שאף אחד לא סופר, שהינם שקופים בפני רוב האנשים שמפספסים את המקום ×”×›×™ יפה בעיר?

b-meir-shprit_1533.jpg
תראו את החיוך. איך אפשר לא לאהוב אותן? (לפחות כשאתם צופים בהן סטטיות בחסות המזגן)