"אני רואה אותנו כסוג של סמוראים, קמים בבוקר, לוקחים את החרב והולכים לשרוד"
(אבי בללי, ראיון לידיעות אחרונות, 2003)

אם היה זה יום טוב באמת, הוא היה מתחיל בשעה שמונה בערב, ברגע שהתיישבתי על הבר בויטרינה אהובתי, עם כוס לימונדה ורודה וצ'יזבורגר מנחם ומשיב כוחות, וקבלת הפנים החמה כתמיד של נתי.
אם היה זה יום טוב באמת שהיה מתחיל רק בארוחת הערב, כל מאורעותיו היו מתרחשים מוקדם יותר והייתי מספיקה לאוטובוס האחרון, ולא נזקקת לשירותיה של מונית מת"א לשרון במחיר שערורייתי, בסך יותר ממחצית הוצאותיי החודשיות הממוצעות על תחבורה.
אבל כשהלכתי לאורך הטיילת בחזרה מההופעה של נקמת הטרקטור ביפו, נהנית מהטאץ' הסתווי לבריזת הים, הודיתי שלמרות 12 שעותיו הראשונות של היום, היה זה ערב מוצלח ומעודד מספיק כדי להצדיק הוצאה כספית חריגה בצורה פנומנלית מבלי להיתקף היסוסים וחרטות, ואף לפוגג את מרביתו המבאסת.

זו לא היתה ההופעה הטובה ביותר של הטרקטורים שראיתי. אפילו לא קרוב. אין זה מעיד לרעה על טיבה, כמו לטובה על כך שראיתי כמה וכמה הופעות מעולות שלהם במידה יוצאת דופן שקשה להתחרות בהן.

כתבתי פעם: "תמיד היה לי הרושם שהטקסטים של הטרקטורים קיימים בעיקר כדי לכפוף את המוזיקה לאיזו מסגרת ברורה של שיר, כמו נועדו לעגן את הצלילים המרחפים בכבלי פלדה לקרקע שלא יברחו וישתוללו יותר מדי". אז דימיתי ברוחי סוג של שלד של מבנה, אבל במהלך ההופעה הזו חשבתי על דימוי אחר, של חוברת צביעה לילדים רכים, אלו שלא באמת צובעים אלא מקשקשים בתזזית קשקושים מפותלים בטוש אחד על פני חצי דף, שחותכים לא אחת את גבולות הקווים השחורים אבל בכל זאת נשארים ברובם בפנים. כך גם עם ביצועי הלייב של נקמת הטרקטור, שפתאום חותכים מגבולות מבנה השיר המוכר לאיזה קטע אינסטרומנטלי של חמש דקות, או דיאלוג ארוך ומשונה בין בס לתוף, וחוזרים פנימה בפניית פרסה. בניגוד ללהקות רבות שנופלות למלכודת של סולואים משמימים וקטעי נגינה מאולתרים באורך הנצח כולו, הם יודעים לעשות את זה טוב – לא כערך מוסף או כתוספת לשיר, אלא כמנה עיקרית.

נקמת הטרקטור מארחת את כנסיית השכל

המפיק המוזיקלי של האלבום החדש, משה לוי, מצטרף לביצוע מקסים של "אופניים וספר"

ההופעה הזו היתה יותר מסודרת מבחינה זו, יותר נצמדת לשירים, לא מתרחקת מהקווים עד לשולחן שבקצה החוברת. זה לא הפתיע – בכל זאת זו היתה הופעת השקה עם שירים חדשים שצריכים זמן כדי להתבסס, ועם קהל גדול שיש לתת לו ביצועים יותר ידידותיים למשתמש. זה היה צפוי, וזה בסדר. קודם כל, כי עדיין היה מענג, אבל בעיקר כי מלכתחילה נקמת הטרקטור היא סוג של תופעה ייחודית, נס ממש. להקה ישראלית שבמשך 22 שנה סירבה להשתנות ונסעה קדימה בדרך שלה בלי להתפשר. לא מבחינת דריכה מוזיקלית במקום, אלא הדבקות הזו ביושר הפנימי והאמנותי, עיוורת לרצונות הקהל הרחב ולאפשרויות מסחריות. להקה שתמיד היתה אפורה בהתנהלותה נטולת הכוכבנות והאגו, שבאה לעבוד ולשרוד, ואת כל הרבגוניות המופלאה של הצבע משאירה לצלילים שהיא מייצרת.

אולי בגלל זה היה כל כך כיף לראות אותם מנצחים, במועדון גדול, על במה רחבה. זהו השכר שמגיע להם על העבודה וההישרדות שנה אחר שנה.

והמוזיקה הזו – ובראשה "מתנתקת" המרהיב שנבנה לאט לאט במדרגות של התגברות הקצב שסוחפות בהדרגה את הגוף, הלב והמוח עד להתנתקות המובטחת (הקטע הטוב ביותר בהופעה כולה), ועוד אחד מביצועים מרהיבים רבים ל"אופניים וספר" הנפלא, כיף גדול ב"השיר מהגן" עם כנסיית השכל, המאווהל של דודו טסה, התיפוף של אביב ברק שנשמע בהרכב הזה יותר טוב מבכל מקום אחר, הקטעים שבהם המילים עוזבות את המוזיקה ו"אדון הסליחות", השיר שיכול להיות הופעה מלאה בפני עצמה – כל המוזיקה המזככת הזו. היא השכר שמגיע לנו בתום יום עבודה והישרדות משלנו.

נקמת הטרקטור במועדון התיאטרון, 11 באוקטובר 2011.