קו החוף של סבאלברד נראה לפרקים כמו לוקיישן של סרט פנטזיה או פרק של "משחקי הכס". חלקים רבים ממנו מקבלים את פניך בחומות מאיימות של צוקים גבוהים וכהים, כמעט אנכיים, מוקפים מזג אוויר קודר ולעתים גם בצעיף ערפל. כדי להשלים את הדקורציה, פה ושם תמצא לרגליהם פס דקיק של חוף ועליו חלקי עצמות מסתוריות, מתפוררות ומכוסות טחב, או מפל ענוג השולח זרזיפי מים בין המגדלים. באלקפלט, או איך שלא מבטאים את שמו (Alkefjellet), נדמה שאדריכלי החופים עבדו שעות נוספות על העצמת הרושם בפני מחפשי הלוקיישנים הדרמטיים: הם שרטטו קווים על הסלעים כדי לשוות להם מראה של לבני אבן עצומות, וחידדו ראשי צוקים כדי להפוך אותם לצריחים של טירות מסתוריות.

גם בצוקים שלא גורמים לבמאים להיאנח באושר על מציאת הסט המושלם, הרושם ניתן תמיד לזיקוק ולתמצות בשני תיאורים: קודר וחסר חיים. כל כך חסר חיים שהוא נוטע בך תחושה מדכדכת. אבל האי שפיצברגן אף פעם אינו כפי שהוא נראה במבט ראשון.

כשמתקרבים בסירות הזודיאק הקטנות לאלקפלט פתאום מתגלה משהו מוזר, כמעט על-טבעי: תכונה משונה באוויר, כאילו האטומים שבו חיים ומשוחחים ביניהם. כשמתקרבים מעט יותר זו נראית כמו להקת ארבה מקראית שמנסה להתקיף את החומות הבצורות, אבל הרבה יותר רועשת. זה לא ארבה.
אם מאמצים את העיניים, רואים שהקווים החרוטים בסלע נעים מעט. זו לא אשליה אופטית.

את הסוד גילה לי סיימון, מדריך הצפרות שלנו, כבר בתחילת השייט, בעצירתנו הראשונה במפרץ שהיה כה עגום ובלתי ידידותי, שנראה שרגל אדם לא דרכה בו מעולם והוא מנסה בכל כוחו לשמר סטטוס זה. "הצוקים הללו לא שוממים כמו שהם נראים", הוא אמר ורמז לי להציץ במשקפת הטלסקופ שלו. מולי התגלה מראה לא צפוי: חומת האבן היתה למעשה שכונת ענק אנכית.

מצטערת על הטשטוש – שילוב של רעד מהקור ותזוזות הסירה

אלקפלט, או "הר הציפורים" בתרגום חופשי מנורבגית, מתנשא לגובה של כמאה מטר בקו אנכי ישר כמעט מעל מי הים, ומשמש כעיר קולנית וסואנת למאות אלפי זוגות של אוריות חייכניות (Brünnich's guillemots). אלו הם ה"פינגווינים" של הקוטב הצפוני: גם הם לבושי חליפות שחור-לבן להסוואה ביבשה ובמים, והם מזכירים אותם במראם, אבל עם הבדל ניכר אחד – הם יודעים לעוף.
המשך…