אינדינגב 3, 16-17 באוקטובר 2009. שתי הופעות, שלוש מילים. ההופעה המשותפת של האחים רמירז, רות דולורס וייס ויהוא ירון היתה מרגעי הקסם הגדולים של הפסטיבל. זמן קצר אחר כך, בבמה הקטנה – ובעצם, גם בגבעת הפסלים, דוכני המזון, סוף רחבת הבמה הגדולה, עמדת הסאונד וכל שאר אתרי מסלול הריצה שלו – ההופעה של אדם קומן זכתה לתואר ההזויה ביותר באינדינגב. ככה זה נראה.

מההופעה של הרמירזים-ירון-דולורס יצאתי בחיוך ענקי. מיהרתי לתפוס את אדם קומן בבמה הקטנה, אך לפני כן הייתי חייבת לעשות עצירה קטנה בשולחן הפיקניק שבו התמקמה עמדת האינדילייב – פרויקט הדיווחים החיים מהשטח של אתר האינטרנט של הפסטיבל. הלא בדיוק בשביל רגעים כאלו היא נמצאת שם, כשאתה יוצא מהופעה וחייב לומר למישהו: "יו, היה כל כך כיף!". לא הספקתי לכתוב. למען האמת, לא היה צורך ביותר מדי מילים. העלאתי ארבע תמונות ומעל רשמתי בדיוק את מה שהרגשתי: עונג שבת אמיתי.
המשך…

אינדינגב 3, 16-17 באוקטובר 2009. פסטיבל טוב הוא יותר מסך ההופעות שמתקיימות בו. פוסט תמונות ללא אף מוזיקאי בפריים – שקיעות, חיפושיות, אמנות, נצנצים, בוץ וקוקה-קולה

בשבועות האחרונים היו המון כתבות בתקשורת על "תחייתו מחדש של פסטיבל ערד" בסוכות. עוד זיכרונות ילדות אהובים שהפכו למותג נוצץ אך ריק לטובת קידום חברה סלולרית. והלא כך בעצם חרב פסטיבל ערד המקורי והמיתולוגי – בגלל בצע הכסף, כשיותר מ-10,000 כרטיסים עודפים נמכרו לעשיית רווח קל. אלא שבלי שאף אחד שם לב, הפסטיבל שחי בזכרונות שלנו חזר והפך למציאות, ואף הרבה יותר מוצלחת מבעבר. זה לא קרה בערד, אלא כמה קילומטרים מערבית משם, וזה קורה כבר 3 שנים.
המשך…

כשהלילה מנסר את הגיטרה. פסטיבל אינדינגב 3. השעה: חצות ומחצה. על הבמה: מידנייט פיקוקס מארחים את ערן צור. בתפריט: זומבים, גיטרות, רעש, קרבות תרנגולים, פוגואים, חובבי ערן צור המומים וסוף לא טוב לגיטרת הבס של איתן רדושינסקי. פוסט מצולם של הופעה וריסוקה

לפני ואחרי

כן, אני יודעת שהבטחתי פוסט תמונות מסכם מאינדינגב בליל שני. זה היה לפני שצילמתי יותר מאלף תמונות שצריך למיין, ולפני שדלקת הגרון איתה יצאתי לנגב הפכה בעקבות צרחותיי לצרידות כה איומה, שתיכף מגיע הטלפון מגלגלצ לגייס אותי כמלחששת דיווחי שקיעה בינות שירים דלוחים במקומה של לילך ברנע. ולכן, בינתיים, אתחיל עם אחת ההופעות שהכי העסיקו את המצלמה שלי: המידנייט פיקוקס. ולמה? כי איתן רדושינסקי הוא האיש הכי פוטוגני במוזיקה הישראלית. אין אף רגע משעמם איתו ועם פרצופיו המופלאים. רק צריך לכוון וללחוץ.
המשך…

כאילו לא היה די בחדשות מזג האוויר שבישרו על שרב של 37 מעלות צלסיוס בפסטיבל אינדינגב מחר בבוקר, הגיעה גם ידיעה זו מוואלה:
"מתגוררים בדרום? בדקו אם עבר לידכם תנין"
מסתבר ש"באזור הנגב נפתח מרדף אחר תנינים שנמלטו מחוות גידול. אחד התנינים צולם אתמול סמוך לקיבוץ צאלים". נו, הבטיחו לכם הפתעות בפסטיבל, לא?

אל דאגה, התושבים המקומיים כבר נערכו לפעולות הגנה ומאבק:

כן, קיבוץ גבולות הוא בירת חיפושיות הזבל של העולם.

מעבר לרשימת ההופעות הארוכה, המארגנים מבטיחים שהרכב חלקי של להקת אטליז יצוצו להופעות באסקינג מפתיעות במקומות לא צפויים. למשל:

(אני יודעת שזה בכלל שיר של מידנייט פיקוקס. נו, אל תהיו קטנוניים – שתיהן להקות שננטשו על ידי מאיה דוניץ, וזו שורה מתבקשת כשאתם עומדים על סף לועו של קרוקודיל)

בעקבות ההתפתחויות, גלעד כהנא יציג פרויקט המשך לאלבומו האחרון:

כמו שאמרתי כבר בשנה שעברה: הכל היה נראה טוב יותר לו היו חותמים את הליין-אפ עם נקמת הטרקטור.

סופ"ש אינדינגב שמח ומהנה לכם. אם אתם נשארים בבית, קפצו לעדכוני ה"אינדי-לייב" באתר הפסטיבל – פרויקט שבמסגרתו יעלו תמונות, רשמים וביקורות און ליין ממצפה גבולות, שבו גם אני אשתתף (אם לא אאבד את ההכרה בחום). ביום שני יעלה פה פוסט תמונות ארוך מהפסטיבל, ובהמשך השבוע גם רשמים מתאחרים מאוד מפסטיבל הלם כרך. וכן, אני מבטיחה שזו הפעם האחרונה שאני מנסה לצייר קומיקס. שיהיה לכם שרב קל!

הכותרת אומרת הכל. ההופעה של מופע הארנבות של ד"ר קספר היא הכי כיף שבעולם. אורן ברזילי מלך. נקודה. זו השורה התחתונה של כל מה שכתוב למטה. אתם יכולים לוותר על הקריאה ולרוץ לרכוש כרטיס להופעה הבאה.

שמתי לב שאין לי יותר מדי מה לומר בסיומה של הופעה של הקספרים. כדי לכתוב ביקורת ממצה, קולעת, שמנמקת היטב מדוע כדאי לכם לבוא להופעה הבאה, כל מה שצריך הוא לכתוב פסקה המכילה את המילה "כיף" חמישים פעם, מלווה ביותר מדי סימני קריאה. בעצם, לא בטוח שזה מספיק. היאח להמצאת הקופי-פייסט שיעשה ממנה גם פסקה שנייה. חברים, מדובר במופע הכי שמח בארץ. קפצתי בו אתמול יותר ממה שעשיתי בהופעות של שנה תמימה, ובלי שנייה של קוצר הנשימה הצפוי אצל פדלעה אסמטית שכמותי. אולי היתה כזו אבל הייתי עסוקה מדי בלהמשיך לקפוץ מכדי לשים לב. כמו להיכנס למכונת זמן ששולחת אותך לשעתיים בחזרה לגיל 16, רק בלי החצ'קונים והתסביכים (זה בסדר, פיתחתי חדשים מאז). וזה הלא מצרך נדרש בלילה שבו אתה מאבד את היכולת לעגל את גילך כך וכך חודשים כלפי מטה, וכבר נמצא כמה שנים בטווח שבו את ה"מזל טוב" מחליף "משתתפים בצערך". אין שיר אחד שהוא אתנחתא פחות מוכרת (טוב, חוץ מהקאבר ל"מאמי" של ארנון צדוק), כל אחד ואחד מהם הוא להיט הופעות סוחף שידאג שלא תצליחו לעמוד לרגע במקום. השירים החדשים עושים את העבודה באותה יעילות כשל הוותיקים, בלי לאבד טיפת אנרגיה, ויש להם אוקיינוס שלם ממנה.
המשך…