לקראת סוף חודש יולי, כשעברתי ליד טאוור אוף לונדון, ראיתי על גדר המצודה הבריטית המפורסמת כמה פרחים אדומים שננעצו בה, גבעוליהם מתפתלים על אל, מציצים החוצה אל דגל בריטניה המתנופף ממול. היו אלו, כך גיליתי מאוחר יותר, הניצנים הראשונים תרתי משמע של פרויקט זיכרון אמנותי מרשים וגדול ממדים, שהפך לאחד המדוברים ביותר בסצנת האמנות העולמית בשנת 2014.

את התמונות שלפניכם צילמתי חודש לאחר מכן, כששבתי ללונדון. מאותם פרגים ספורים ראשונים בקע מפל דם פורח, שהטביע תחתיו את המדשאות המוריקות שמסביב לטאוור אוף לונדון. השטף נמשך. כל יום הגיעו מתנדבים ונעצו עוד כמה פרחים בודדים בשולי שטח הפרגים הקיים, והאדמות סחופות הדם והים האדום המשיכו לזרום ולהתרחב עד שלבסוף מילאו את כל חצרות המצודה.
המשך…

קו החוף של סבאלברד נראה לפרקים כמו לוקיישן של סרט פנטזיה או פרק של "משחקי הכס". חלקים רבים ממנו מקבלים את פניך בחומות מאיימות של צוקים גבוהים וכהים, כמעט אנכיים, מוקפים מזג אוויר קודר ולעתים גם בצעיף ערפל. כדי להשלים את הדקורציה, פה ושם תמצא לרגליהם פס דקיק של חוף ועליו חלקי עצמות מסתוריות, מתפוררות ומכוסות טחב, או מפל ענוג השולח זרזיפי מים בין המגדלים. באלקפלט, או איך שלא מבטאים את שמו (Alkefjellet), נדמה שאדריכלי החופים עבדו שעות נוספות על העצמת הרושם בפני מחפשי הלוקיישנים הדרמטיים: הם שרטטו קווים על הסלעים כדי לשוות להם מראה של לבני אבן עצומות, וחידדו ראשי צוקים כדי להפוך אותם לצריחים של טירות מסתוריות.

גם בצוקים שלא גורמים לבמאים להיאנח באושר על מציאת הסט המושלם, הרושם ניתן תמיד לזיקוק ולתמצות בשני תיאורים: קודר וחסר חיים. כל כך חסר חיים שהוא נוטע בך תחושה מדכדכת. אבל האי שפיצברגן אף פעם אינו כפי שהוא נראה במבט ראשון.

כשמתקרבים בסירות הזודיאק הקטנות לאלקפלט פתאום מתגלה משהו מוזר, כמעט על-טבעי: תכונה משונה באוויר, כאילו האטומים שבו חיים ומשוחחים ביניהם. כשמתקרבים מעט יותר זו נראית כמו להקת ארבה מקראית שמנסה להתקיף את החומות הבצורות, אבל הרבה יותר רועשת. זה לא ארבה.
אם מאמצים את העיניים, רואים שהקווים החרוטים בסלע נעים מעט. זו לא אשליה אופטית.

את הסוד גילה לי סיימון, מדריך הצפרות שלנו, כבר בתחילת השייט, בעצירתנו הראשונה במפרץ שהיה כה עגום ובלתי ידידותי, שנראה שרגל אדם לא דרכה בו מעולם והוא מנסה בכל כוחו לשמר סטטוס זה. "הצוקים הללו לא שוממים כמו שהם נראים", הוא אמר ורמז לי להציץ במשקפת הטלסקופ שלו. מולי התגלה מראה לא צפוי: חומת האבן היתה למעשה שכונת ענק אנכית.

מצטערת על הטשטוש – שילוב של רעד מהקור ותזוזות הסירה

אלקפלט, או "הר הציפורים" בתרגום חופשי מנורבגית, מתנשא לגובה של כמאה מטר בקו אנכי ישר כמעט מעל מי הים, ומשמש כעיר קולנית וסואנת למאות אלפי זוגות של אוריות חייכניות (Brünnich's guillemots). אלו הם ה"פינגווינים" של הקוטב הצפוני: גם הם לבושי חליפות שחור-לבן להסוואה ביבשה ובמים, והם מזכירים אותם במראם, אבל עם הבדל ניכר אחד – הם יודעים לעוף.
המשך…

ביום הולדתה של המדינה קניתי כרטיס נסיעה למדינה אחרת. ימים בודדים נותרו לי, וכלום לא מאורגן.

הייתי ועודני זקוקה להפסקה משגרת החיים הכלכלית והתעסוקתית פה ומכתיבה, לאחר ששנים של שימוש יתר תמורת שכר קצת גרמה לי לאבד חלק מההנאה וההשראה שבשזירת המילים לטקסטים. בחודשים האחרונים שוטטתי המון, בדרך כלל שיטוטים עירוניים בין אמנות רחוב, לחופי ים, לארכיטקטורה מעניינת ולמציאות שונות ומשונות ברחובות ערי המרכז. אחר כך הכרתי חבורה מקסימה של חובבי פרחי בר, ושוטטנו ברחבי הצפון, מחפשים סחלבים מיוחדים וצמחים נדירים. השיטוטים הללו בין פריחה צבעונית לנופים ירוקים היא כמו אי של שקט ומקום מפלט, קצת הרגשה של חו"ל. עכשיו כשהחו"ל האמיתי מעבר לפינה, הנה קומץ מהתמונות שצילמתי, טעימה מהיופי הפסטורלי שאנחנו מפספסים כשאנו שקועים בהישרדות היומיומית.

דווקא עכשיו, אחרי תקופה ארוכה של משבר כתיבה משחיקה בעבודה, יש לי בימים האחרונים המון מה לומר ולכתוב, אבל אין לי זמן. קיוויתי לעשות זאת מחו"ל, מול הנופים שיתנו לי השראה, אבל לא מצאתי לפטופ דל משקל או טאבלט זנוחים, שבעליהם עזבו אותם לטובת מודל צעיר יותר, וכעת הם מחפשים בית חם, או אוהל. נכשלתי אפילו באיתור חברים עם סמארטפון ישן ומקרטע או מכשיר ניווט שטח מיותר שאוכל לאמץ עבור התחביב החדש ותלוי ה-GPS שלי. אני אוהבת טכנולוגיה ישנה שהושלכה כלאחר יד. זה אקולוגי, וזה לא יגרום לי כאב לב וכיס כשבמהלך מסע תרמילאים הם ישברו, יירטבו בטרמפים, ייגנבו מהאוהל, יפלו מצוק (המצלמה שלי שרדה את זה), או יחטפו על ידי קוף זועם (הדרכון שלי שרד את זה). נו, מילא. נישאר עם המחברת ועט הפרקר הוותיק.

נוכח התקציב זו לא תהיה נסיעה ארוכה, חודש, אולי שלושה, גם אם תאריך סיומה לא ידוע (גם לא יעדיה, בינתיים). מקווה שאוכל לעדכן פה ושם את הבלוג, וכבר יש כמה התחלות פוסטים שאולי ימלאו את החסר בהיעדרי. אדווח מהניכר גם על אחת משלושת המטרות של המסע (לצד "לא להיות פה" ו"פאפינים!") – ארקייד פייר, אותם אראה בפסטיבל פרימוורה בברצלונה. ואם אחד מכם הקוראים נוסע גם, אנא שלחו מייל ואשמח להיפגש.

ועד אז – פחות מילים, יותר תמונות.

יער אודם בגולן ראוי למושבי פיות וגמדים – כמה חבל שהיצורים הלא קסומים משליכים בו כל כך הרבה פסולת.

מי אמר שצריך לנסוע לחרמון רק בגלל השלג?

הסחלב האיטלקי הוא בין הפייבוריטים שלי מבין בני מינו. בעיקר כי הפרחים שלו ממבט קרוב נראים כמו אנשים קטנים ושמחים במיוחד בכובעי תפרחת משוגעים. לכשאחזור אציג לכם יום אחד ממיטב צילומי אנשי הסחלב שלי.

היה לנו השנה סתיו ארוך במיוחד על חשבון החורף, אבל אביב כה קצר!

אני אוהבת את התמונה הזו, דווקא בגלל שהיא בחלקה מטושטשת. קצת כמו סצנה לא מציאותית מחלום שתיכף מגיע לקצו. וכך, רחוק, יפה על סף פנטזיה, בלתי מושג וחולף, נראה לי המסע בסבאלברד מיד אחרי ששבתי לארץ – למשרד נטול חלונות, למזג האוויר השרבי של יולי, לתלוש המשכורת העגום שחיכה על השולחן, לחושך בעיניים שקיבל אותי לאחר 11 ימים של אור שמש מלא בכל שעות היממה.

השעה היתה רבע לשמונה בערב, והספינה החליקה על הראי התכול של מי הפיורד במין רכות זהירה, כדי לא לפגוע בגושי הקרח שהלכו וגדלו ככל שהתקרבנו: מחתיכות זעירות של גבישי קרח ועד לטירות קרח מרהיבות עין בשלל גוונים תכולים. האוויר היה קר ופריך מקרח על מרפסת התצפית, אבל אחזתי בידי בספל שוקולדה מעלת אדים ובעוגת שמרים חמה, ומולי היה נוף מפשיר לבבות.

היום הזה, ה-29 ביוני 2013, היה מושלם: שמי קטיפה בצבעי זריחה? צ'ק! השתקפויות מרהיבות? צ'ק! דוב לבן? צ'ק! שלושה נבתנים מדגמנים על חתיכת קרח בנוף פוטוגני? צ'ק! פרחים ורודים שמציצים מתוך האדמה הקפואה? צ'ק! היה רק ראוי לסיים את היממה המוצלחת הזו עם המראה שהכי מזוהה עם הקוטב: קרח. והרבה ממנו. חיכינו לזה. במשך ימינו הראשונים באזור הארקטי, הקוטב הראה לנו את צדו החשוף, השחור-אפור-חום, כשאת קרירות הקרח הרגשנו בעיקר בעור הפנים הקפוא ובאוויר שנשמנו עמוק לריאות. אבל היום הכל השתנה, ואנחנו עמדנו בפתחה של ממלכת הקרח הקסומה של קרחון מונקו (Monacobreen).

למעשה, פעם כל זה היה קרח. כל השטח בו תמרנה ה-Vavilov, ספינתנו האהובה, בין הקרחונים, היה חלק מהקרחון, שבהיעלמו עיצב וחשף את הפיורד שזרועותיו מקיפות אותנו. קרחון מונקו נעלם במהירות מבהילה בעשורים האחרונים. במקום בו הורדנו את הזודיאקים למים עמדו לפני כעשור חומות אדירות של הקרחון, שנסוגו מאז לאחור.

בתמונות קשה לתפוס עד כמה קרחון מונקו עדיין עצום. די אם אומר שבשל סכנת גלים כתוצאה מהתמוטטויות קרח (נפילה למים במקום גורמת למוות מהיפותרמיה תוך דקות ספורות), שמרנו על מרחק של לפחות 200 מטר משפת הקרחון, שנראה הרבה יותר קרוב בצילום.

אנו מבחינים במערה קטנה שנוצרה בתחתית הקרחון. היא עדיין בתהליך של בנייה, או יותר נכון, של הריסה, כפי שמעיד רעם נורא ואחריו התמוטטות, השולחת גלים לכל עבר. השבירה גם מרימה אל על מה שנראה מרחוק כענן אבק. אנו מתקרבים מעט לאזור, ולפתע פורץ כל הזודיאק בקריאות הפתעה: ה"ענן", כמו גם הנקודות השחורות על הקרחונים סביב, עשוי מאות ציפורים מבוהלות. הקרחון חוזר לדממתו, והן שבות להתעסק בשלהן על פיסות הקרח הצפות במים.
המשך…

שאול יצא לחפש אתונות ומצא מלוכה. אנחנו יצאנו לחפש דוב קוטב ומצאנו (גם) ניבתנים.

ממשיכים מסוף הפוסט הקודם: אחרי שהקדשנו כמעט שעתיים למציאת דוב הקוטב הראשון שלנו באיי סבאלברד, ואחרי שבהינו בו כ-40 דקות עושה את עצמו ישן, החלטנו לנטוש את המערכה ולשוט בחזרה לכור מחצבתנו (ולשוקו החם) – כלומר, אל ספינת המחקר ואווילוב, שהמתינה לנו אי שם בים מהצד השני של האיים. אומנם לא זכינו בתמונת דוב הקוטב האולטימטיבית לה ייחלנו, אבל מאחר ואלו היו בכל זאת שעות אחר הצהריים של היום הכי מוצלח במסע שלנו, החיפוש הבלתי מתוכנן באיי אנדויאן היה בעצמו מציאה של ממש: שטנו בין גושי קרח בשלל צורות על מי הפיורד השלווים, ופגשנו בדרך שלל ציפורים וגם כלב ים חמקמק אחד. האזור שבו בכלל לא התכוונו לעצור זימן לנו כמה מהתמונות היפות שצילמנו במסע.

פלא שמרוב שהסתכלנו על הנוף פספסנו את הדוב שהיה ממש מתחת לאפנו?

קצת לפני שסובבנו את הזודיאק בעקבות הדיווח על הדוב, נשמע דיווח מהספינה על שלישייה חביבה שנצפתה מהסיפון, משתזפת על חתיכת קרח צף. עכשיו, אחרי שנואשנו מהעצלן הלבן, יצאנו לפגוש בה. היה קשה להימנע מלזמזם בדרך את הביטלס, שהקנו לאחת החיות המפורסמות של האזור הארקטי תהילת עולם בשיר אלמותי הנושא את שמה: "I am the walrus" (ואם זה לא מספיק כדי להיזכר בארבעת המופלאים, לבחורה המקסימה שישבה לידי קראו ג'וד).

הניבתן הוא בעל החיים הגדול ביותר שתוכלו לפגוש על אדמת סבאלברד: משקלם של הזכרים הבוגרים הוא למעלה מ-1,500 קילו, פי 2 מדוב זכר גדול. מה שמבדיל אותם במבט אחד מכלבי ים, דובי ים ושאר חבריהם לענף המשפחתי הוא צמד החטים העצום שלהם – שתי שיניים בצורת קרן שמציצות מתחת לשפמם, ומגיעות עד לאורך של מטר ולמשקל של 5 קילו.

לפעמים מגיע הרגע המושלם: שלושה בעלי חיים פוטוגניים ומשעשעים שאף סיפקו לנו כמה פרצופים, פוזות ותנוחות כמודלים מקצועיים לעילא, ממוקמים בתפאורה יפהפייה של נוף ציורי המקיף אותם 360 מעלות, עם האור הנכון לצילום, ואפילו עם ספינתנו האהובה ברקע. לא יכולנו לבקש יותר מזה (למעט "את כל זה שוב, והפעם עם דוב באמצע, אם אפשר").

הדוגמן:

איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר…

ולסיום: נו, די עם הפפראצי! הצלם הסקוטי גרנט ווילובי, שישב מולי בזודיאק, קרא לפוזה הזו "לעזאזל, אני לא מאמין ששוב שכחתי את יום ההולדת שלה":

כן, ה-29 ביוני היה יום מוצלח במיוחד. והוא לא נגמר. בפוסט הבא: לילה סגרירי בין ארמונות הקרח.

באיי סבאלברד יש יותר דובי קוטב מבני אדם – אז איפה הם, לעזאזל? לאחר שבסוף הפוסט הקודם בסדרה התגלה באופק דרך המשקפת סלע שקם והחל ללכת, יצאה חבורתנו בסירת זודיאק במטרה לאתר את הלא-סלע-בעליל ולצלם את הדוב הראשון שלנו. זה לא היה קל כמו שזה נשמע. קוקה קולה, J'accuse!

אם תעשו סקר קצר בקרב מטיילים לאזור הקוטב הצפוני מהו הדבר שהם מצפים יותר מכל לראות בטיול, לפחות 90% מתוכם יענו "דוב קוטב". פה ושם תמצאו כמה יחידי סגולה שידרגו את הדוב במקום השני, בהפרש נקודות זעיר אחרי הלווייתן. אלא אם למטיילים הללו קוראים יעל רגב והם כותבי הבלוג "אפילו עז". במקרה כזה מטרת המסע לסוף העולם עבורם היא לראות פאפין – ציפור משונה שבדיעבד הם יכלו לראות ביתר קלות ובמחיר סביר יותר בסקוטלנד, אבל על השיגעון שלי בנושא נדבר בפעם אחרת.

הייתם מצפים שיהיה קל למצוא דוב קוטב בקוטב. ובכן, חבריי, עבדו עלינו. זוהי רק אשליה כוזבת שמכרה לנו התרבות המערבית הקפיטליסטית, שקיבעה לנו בראש דימוי מוטעה של דוב קוטב כיצור חביב לבריות, שעסוק רוב היום בשכיבה על הגב ובהייה בזוהר הצפוני בעודו לוגם קוקה-קולה – מה שיוצר את הרושם הלא נכון שנוכל לפגוש בו ללא בעיות מיוחדות מיד בתחילת טיולנו, בעודו בדרכו לנקודת מחזור הבקבוקים הסמוכה. ובכן, זה לא עובד ככה.

כנראה שכן אפשר לפגוש דוב קוטב ליד פחיות הקולה בכניסה לסופרמרקט. מפוחלץ.

יש 3,000 דובים באיי סבאלברד, יותר ממספר התושבים, אבל הם מפוזרים על פני שטח שגדול כמעט פי 3 מישראל. הם גם הולכים על פניו די מהר – למרות היותם יצור גדול וכבד (במשקל 200-800 קילו), הם צועדים במהירות של כ-6 קמ"ש ויכולים לרוץ במהירות של 40 קמ"ש. על כך אני יכולה להעיד בעצמי:

3 ימים אחרי הסיפור שיסופר בהמשך הפוסט, עלינו למצוק והשקפנו על הנוף הנהדר שהתפרש מתחתיו. לפתע נראתה במשקפת נקודה לבנה שהסתכלה עלינו בחזרה במבט לא מרוצה. דוב. הוא רץ במהירות ונעלם מאחורי גבעה בדרכו לחוף נחבא מהעין. לא התעצלנו. הותרנו שני תצפיתנים על המצוק ורצנו לזודיאק, לשוט לצד השני של המפרץ. שם, מהמים, צפינו מרחוק בדוב. הוא הסתכל עלינו מעט, אבל אז לפתע עלה בדעתו שאם אנחנו כאן, כנראה שעזבנו את המקום בו רצה להתבודד מלכתחילה. תוך דקה, בטרם הספקנו להתקרב, הוא רץ לכיוון השני.
בינתיים על המצוק שבצד השני עמדו אהרון ונואה ועקבו אחר הנעשה במשקפותיהם:
– הנה הוא חוזר. מסכנים החבר'ה שקפאו לחינם בזודיאק.
– כן, הוא הסתלק מהר. תראה איך הוא רץ לעברנו.
– נכון. רגע… הוא…
– רץ לעברנו.
– כן.
הם הביטו זה על זה, אחר כך על הדוב ואחר כך על הדרך חזרה לזודיאקים שחנו בנקודת הנחיתה שלנו, שם עמדה כיתה של צלמי טבע והתרכזה בתיעוד קווי מתאר אבסטרקטיים של אבנים משעממות.
הם פרצו בריצה: "דוב! דוב! מהר!!! לסירות!!! כולם לברוח!!!", ותוך שנייה נראו אנשים עם חצובות וחגורות הצלה רצים כמטורפים לחוף…
וכך אף אחד מאיתנו לא זכה בתמונה נורמלית של אותו דוב סורר.

Gjelder hele Svalbard

התמונה שהכי מזוהה עם שפיצברגן וסבאלברד היא לא של דוב, אלא של התמרור המזהיר מבפניו, שלרוב גם מגיע עם כיתוב בנורבגית שפירושו "תקף בכל רחבי סבאלברד".

גם אם לא רואים אותם, דובי הקוטב קובעים לכם את סדר היום כאן. אסור לאף תושב או מבקר לעזוב את תחומי רחובות עיירת הבירה בלי נשק ואישור מהמושל. נשקים, כולל אקדח זיקוקים, מושכרים אפילו בסופרמרקט היחיד, לא רחוק מעגבניות ב-30 שקל לקילו. עצה שקיבלנו מבעל ניסיון: אקדח זיקוקים הוא לא רובה. אל תכוונו אותו לדוב. אתם תגרמו לזיקוק להתפוצץ מאחוריו והוא יזנק בבהלה ובציפורניים שלופות לכיוון ההפוך – היישר על פרצופכם ההמום.
המשך…

6:15, 29 ביוני 2013. היום היפה ביותר במסעי לשפיצברגן מתחיל: שמי קטיפה, השתקפויות מופלאות, קרח צף בשלל צורות והפתעות מהמין החייתי.

שבוע קודם לכן עוד היה צורך בשילוב אימתני בין מלגזה, תשעה סוסים, דלי מי קרח ותזמורת לכת שלמה כדי להעיר ולהוציא אותי מהמיטה לפני עשר וחצי לפנות בוקר של יום במשרד, וגם זה ביום עירני יחסית. עתה, כשהצלחתי לברוח ולהותיר את השגרה היומיומית במרחק של יותר מ-5,000 ק"מ ממיטתי החדשה, עיניי כבר היו פקוחות כשקריאת ההשכמה בספינת המחקר ואווילוב הקדימה את זמנה ברבע שעה.

ארון, מנהל המשלחת, ידע כנראה עם מי יש לו עסק מהיום הראשון. קריאות ההשכמה שלו היו כשל אבא טוב שמעיר בעדינות את ילדיו: עם קול רך ומלטף, כמעט לוחש, ודיבור אטי במיוחד. יכולת להספיק לצחצח שיניים ולטגן חביתה בין ה"בוקר טוב" לבין ציון התאריך, לבין עדכון בעניין מספר מעלות החום השורר מחוץ לחלונות תאי הספינה ("מזג אוויר טרופי של 6 מעלות צלסיוס"). או אז הגיע הרגע של למשוך לילדים את השמיכה: "אה, כן, הערנו אתכם עשר דקות קודם, למקרה שתרצו לראות את הניבתן שמנמנם על פיסת קרח בכיוון השעה שלוש מהחרטום".

תוך חצי שנייה מלאו חללי הספינה ברעש טפיפות רגליים מהירות, עולות, יורדות ורצות במבוך החדרים והמסדרונות בעוד האנשים המחוברים אליהן עדיין ממשיכים לתחוב את עצמם לעוד כמה שכבות ביגוד, תוך שהם מנסים להיזכר היכן לעזאזל עוברת הדרך להגעה לחרטום החמקמק.

כשעוברים בפתח המפריד בין חלל הספינה המחומם היטב לבין הנוף הארקטי המצונן, הקור מצמית את גופך למקום בבת אחת, ומעיף ממך את שאריות עייפות הבוקר במכת שוק של כפור. אבל הפעם קורי השינה שעוד נחו על העיניים נקרעו לאבק דק בגלל שוק אחר: הנוף שפגש את מבטינו ביציאה.

במהלך שעות הלילה (שהיה, כרגיל בסבאלברד בעונה זו, שטוף אור שמש לכל אורכו) עברנו מהנופים הקודרים והעקרים בצבעי האדמה והאפור לממלכת כל גווני הלבן עד כחול של ווּדפיורדן. נדמה שיד נעלמה מוללה ושיטחה את העננים כשישנו, ותפרה מהם שמיכה דקה של קטיפה חלקה כמשי, שכיסתה את רוב השמיים. מבעדה כדור השמש דלק כפנס מעומעם שאפשר להסתכל עליו ישירות, ולו אור רך ומוזר, חסר זמן. חתיכות קרח לבנות תכולות צפו מסביב בדממה מוחלטת, נחות על ים שטוח ומבריק להפליא, כמו מראה – הים נראה כמו השמיים והשמיים כמו הים, וביניהם פס הפרדה של רכסי ההרים שבשולי הפיורד והשתקפותם במים, שיצרו סימטריה מופלאה דמויית שרשרת דקה הנמתחת לאורך האופק.

כל היופי החייזרי הזה נע לאט לאט, בלי טיפת רוח. ואנחנו שעונים על המעקה עם מצלמותינו, נותנים לקסם לשטוף אותנו בקצב המזדחל שלו, עד שהים הסיע לעברנו את הניבתן המובטח, שעדיין התהפך במיטת הקרח שלו בשעת בוקר מוקדמת זו.
המשך…

בשבועות האחרונים עקבו מהדורות החדשות בעולם אחרי קורותיה של ספינה שנלכדה בקרח הימי לא רחוק מחופי אנטארקטיקה, על ניסיונות החילוץ וציוצי הטוויטר של נוסעיה. אבל הסיפור המעניין באמת מתחבא מאחורי הסיבה להיותה שם והתמונה שלפניכם, שצולמה ביבשת הקפואה ב-1912. שבועות אחרי צילומה, ברגע חמקמק אחד, יבלע האיש הזה בלוויית כלביו בתוך אדמת הנוף הלבן והצחיח שסביבו כאילו לא דרך בה מעולם. יישארו ממנו רק דפים כתובים אחרונים שהשאיר אחריו בבסיס המוצא בתחילת הדרך: "אנחנו עוזבים מחר. עליי להפסיק את כתיבתי עכשיו, אולי למשך חודשיים, אולי לתמיד, כי מי יודע מה עלול לקרות בחודשיים הבאים…".
ובנקודה הזו, חבריו מסתובבים לאחור, וסיפור הישרדות מטורף, שיירשם לנצח בהיסטוריה האוסטרלית, מתחיל.

בשבועות האחרונים לא מעט אנשים שלחו לי לינק או שאלו אותי אם שמעתי על ספינת אקדמיק שוקלסקיי, שנתקעה בין גושי הקרח בעת ששייטה באחד האזורים הנידחים באנטארקטיקה. במשך יותר משבועיים ניסו לחלצה, וכל שוברת קרח ואוניית חילוץ שהגיעו נעצרו במהרה על ידי הקרח. כחמישים אנשי הצוות, המדענים והתיירים דווקא שמרו על מורל גבוה: חגגו את חג המולד וערב השנה החדשה, צילמו פינגווינים שבאו להציץ בתוספת החדשה בנוף, ואף העלו ליוטיוב שיר שחיברו וזייפו בקול, עם הפזמון החוזר "קרח, תפשיר! צ'ה צ'ה צ'ה!".

בעיניי, הסיפור האמיתי הסתתר דווקא במשפט אחד שכותבי החדשות לא התעכבו עליו: העובדה שהספינה שטה במסלול משוחזר "לציון 100 שנה ליציאת משלחת המחקר של החוקר האוסטרלי דגלאס מוסון לאנטארקטיקה". לנוסעים בני זמנינו היה קל לשמור על מצב רוח טוב, כשהם נתונים בחדרים מחוממים, עם ארוחות טובות, שמיכות פוך, מקלחות חמות וקשר זמין יחסית עם העולם החיצון, עליו יכלו לסמוך לעזרה – למוסון, השראתם למסע, לא היה אף אחד מכל אלו.

ביתן של רוחות השלג האיומות

דאגלס מוסון, אוסטרלי יליד בריטניה, היה גיאולוג צעיר כשחייו קיבלו תפנית מפתיעה בשנת 1907, בעקבות הזמנה להצטרף למשלחת לכיבוש הקוטב בראשותו של ארנסט שקלטון. המשלחת לא הצליחה להגיע לקוטב הגיאוגרפי, אבל התגאתה בכמה הישגים נאים, ששניים מהם נזקפו לראשות צוות שהוביל מוסון: מציאת הקוטב המגנטי הדרומי והטיפוס הראשון על ארבוס, הר הגעש הפעיל היחיד באנטארקטיקה, שבו מבעבעת לבה כתומה ולוהטת כקונטרסט מוחלט לסביבה הקפואה (עוד על המשלחת והמרוץ לקוטב הדרומי בכלל, בפוסט הזה).

מוסון הפך לאדם מבוקש בקרב משלחות לאזור, אבל בזמן שעמיתיו התחרו בנעיצת דגלים, הוא העדיף לרתום את פרסומו לחקר אפור, מפרך ונטול הלל באזורים שלא עניינו את מרבית החוקרים, תוך התעלמות מהמירוץ לכיבוש הקוטב שהתנהל באותו הזמן ביבשת. כיבוש, הרפתקאות, תהילה והזדמנות לעושר לא עניינו אותו. הוא היה מדען בנשמתו, ורצה להרחיב את גבולות הידע האנושי על היבשת בעזרת הנהגת משלחת מדעית פרופר, ולא כזו שתשתמש במחקר המדעי כתירוץ ליציאה להרפתקאה. אבל בסופו של דבר, לצד כמות אדירה של נתוני מחקר שהשיגה, המשלחת האנטארקטית האוסטרלית שבראשותו ידועה בעיקר בגלל הרפתקת ההישרדות המדהימה שנקשרה בשמו.

שניים מחברי המשלחת ביום טיפוסי בבסיס שהקימו בכף דניסון. יש גם תיעוד בוידאו!

המשלחת האנטארקטית האוסטרלית הראשונה יצאה מאוסטרליה ב-1911, על סיפונה של האורורה. רובה, כיאה לחזונו של מוסון, הורכב ממדענים צעירים ללא ניסיון קודם באזורי קוטב, וחלקם, כמי שהתגוררו באוסטרליה המדברית, אפילו לא ראו שלג מעולם. בינואר 1912 הגיעה הספינה לחוף לא מוכר באנטארקטיקה, שקיבל את השם "כף דניסון". אך בין חברי המשלחת נדמה שהיתה הסכמה שהשם המתאים לו ביותר היה "Home of the Blizzard" – בית הרוחות. יום של רוח במהירות 80 קמ"ש היה נחשב בקלות במקום זה כ"בריזה קלילה". מזג האוויר היה נוראי כמעט תמיד, וכל מה שלא היה מקובע היטב היה בסכנת תעופה, כולל ציוד במשקל 150 קילו. כן, האתר בו בחרו לבנות את בסיס האם שלהם התגלה מהר מאוד על פי נתונים שאספה המשלחת (ונתוני מחקרים נוספים בהמשך הדורות) כחוף עם משבי הרוחות המהירים ביותר בעולם. באחד הימים נמדדה רוח במהירות 320 קמ"ש!
המשך…

כל צבעי סבאלברד – כשממלכת הקרח נצבעת בגוונים אחרים משחשבת.

מרבדים ירוקים בקוטב? מדבר של כלום בגוון אספלט? הי, איפה הדובים והקרח שהבטיחו לי?

ביום בו נחת המטוס שלי באי שפיצברגן, הכל היה שרוי בערפל: ארכיפלג סבאלברד כולו, שהיה עטוף בשמיכת עננות כבדה, וחלל המוח שבין הרקות הכואבות של ראשי. הרבה דברים הטרידו את מחשבותיי באותה תקופה, ואי הוודאות והלחץ של ארגון הנסיעה בדקה התשעים כרסמו גם הם בשעות השינה שלי בימים שלפני הטיסה. על גבה של ערימת העייפות המצטברת הזו הונח הקש האחרון: זיכרונות עמומים שכבר התחלתי להדחיק של לילה ארוך ולא נוח המורכב ממקטעי שינה חטופים על ספסל עזוב בפיצרייה סגורה וחשוכה בשדה התעופה של אוסלו. התלאות שאנו עוברים בשביל החלומות שלנו. אל תשאלו.

עתה היו לפניי במצבי הקטטוני ונטול הקפה עוד שתי טיסות בין אוסלו לאיים, ואלו עברו עליי במצב של תרדמת כמתה-חיה, בוהה בעיניים צרות ובעפעפיים כבדים באובך העננים שמעבר לחלון המטוס הקטן, שנדמה כהשתקפות מראה של הכרתי המטושטשת. אבל אז הם הופיעו, איי סבאלברד. בדיוק כששאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה כאן, התשובה הפציעה מולי.

(מה שנראה כמו גלים הנשטפים לחוף בחלק העליון הוא למעשה קרחון הנשפך לים. פנטסטי!)

מבין העננים החלו לצוץ השפיצים של שפיצברגן – תערי צוקים חדים בחום-כחול, משורטט קווים לבנים של שלג. ביניהם לובן אינסופי שמורכב מערבוביה של קרח, שלג וצעיפי עננים רכים. פה ושם מופיעים באמצע הלובן נקודה קטנה או קו דקיק כצלקת כחולה, היכן שההתחממות הגלובלית המיסה את כסות הקרח וטיפותיו התנקזו לבריכת מים בצבע טורקיז. במקומות מסוימים תערי הרכס נפגשו ויצרו ביניהם מכתש שהעננים מסתירים את אדמתו, עליה איש לא ידרוך לנצח. המחזה הזה היה בדיוק מה שחלמתי עליו בשנים ארוכות של עבודה משרדית ואוטובוסים מפויחים הנעים בפקק על פני אספלט עירוני – ארץ בתולית בכחול-לבן בסוף העולם.
המשך…

הליכה לאורך השוליים הצפוניים של העיר הכי הצפונית בעולם, בינות כלבי מזחלות, נופים ערפיליים וציפורים בעלי קילומטרז' מרשים במיוחד, מתחת לשמש סגרירית שמסרבת לשקוע בלילות. פוסט שמוזר לכתוב אותו עכשיו, 4 חודשים אחרי, בימים שאחרי חזרתו של שעון החורף. לו רק גם אני הייתי שחפית הקוטב.

השמש זרחה כשהתעוררתי בבית המלון בלונגיירביין, שפיצברגן (סבאלברד). לקח לי כמה שניות להתעשת, לחזור להכרה ולהיזכר שבמקום בו אני נמצאת כרגע זריחתה של השמש הזו אירעה כבר לפני חודשיים ומאז היא מיאנה לרדת בחזרה ולצלול במי הפיורד האפור-תכלת שנשקף מעבר לזגוגית החלון.

לנו, רוב תושבי העולם, קשה לתפוס את הקונספט של אור יום בלתי נגמר במשך כמה חודשים ברצף. שקיעתה היומית של השמש היא הלא הדבר הכי ברור (כשמש!) ובסיסי ומובן מאליו עבורנו, ולכן איננו מבינים איך אפשר לחיות בשלום בלעדיה ובלי החושך המגיע אחריה, שמסביר לשעון הביולוגי שלנו בצורה הכי ויזואלית ומוחשית את ההבדל בין יום ולילה.

במפתיע, גיליתי שמתרגלים לאור טבעי 24 שעות ביממה די מהר. למעשה, אחרי כמעט כשבועיים שכאלו, התקשיתי להסתדר בלעדיו כששבתי ארצה. הנחיתה בישראל היתה בשבילי חושך בעיניים, גם במובן המילולי: היה ממש מדכא לפגוש שוב בחשיכה (והחום של חודש יולי! בלללע!), והופתעתי לגלות את האפקט השלילי שלה עליי בימים הראשונים לחזרתי. עתה עם שובו של שעון החורף אני מרגישה את זה שוב.

האור הרציף בחודשי הקיץ בסבאלברד הוא כיף גדול, אלא שיש לו סוף, והוא מגיע עם ריבית והצמדה: בעונת החורף התושבים משלמים עליו בהתמודדות עם חשכת לילה ארוכה במיוחד – הלילה הארקטי התחיל באיים לפני כשבוע, והשמש תזרח שוב רק באמצע פברואר. אאוץ'.

ציפור אחת, שהתרגלה להשפעתן המטיבה של שעות האור הארוכות, החליטה למצוא פתרון לחשכת החורף המדכאת ולאמץ אורח חיים הדוגל במוטו "לעולם בעקבות השמש". שחפית הקוטב (Arctic Tern) מנצלת עד תום את הקיץ הארקטי הנהדר ושטוף השמש באזור הקוטב הצפוני, ואיך שהשמש מתחילה לנדוד אל הדרום היא יוצאת בעקבותיה – כל הדרך אל אזור הקוטב הדרומי, שבו מתחיל הקיץ בדיוק כאשר אצלנו החורף רק מפציע. חיים שלמים של נדודים בין בילוי בקיץ קריר בקוטב אחד לבין חופשת קיץ קפואה בקוטב השני. אפשר גם?

בראותך את שלט הדוב, לאחור מיד סוב!

בתמונה השנייה בפוסט הקודם, אותה צילמתי מחלון המטוס, תוכלו לראות כביש ארוך היוצא מהעיר לונגיירביין ועובר לא רחוק מחופו של הפיורד שלשפתו היא שוכנת. הוא מתעקל קלות בין סחופת ימית ובריכות קטנות, ולכאורה נראה כממשיך הלאה אל המרחבים, כמו מציע דרך מילוט יבשתית מהעיירה הקטנה. אך כביש המתחיל בלונגיירביין הוא לא יותר מהבטחה לא ממומשת. בסוף כל כביש שאתם רואים בסבאלברד יושב משולש עם דוב לבן – שלט אזהרה שמסביר שמכאן והלאה זוהי ממלכת הדובים, נא להסתובב לאחור ולשוב בחזרה לאזור הבטוח בתוככי העיירה, המשלט הזעיר של בני האדם בארץ הפרא.
המשך…