שלושה שירים של ארקייד פייר, והדרך מאוטובוס ללא מיזוג ברמת גן לקור הנצחי בסוף העולם.

על סיפו של יעד חדש: את זה הייתי רוצה לראות מאדן החלון שלי. לזמן קצר, הצלחתי.

גם לכם קורה שפתאום נתפסתם על שיר בודד, שמצליח ברגע אחד לשלוח אליכם יד מתוך אי הקשב המעורפל, ואתם מטים אוזן, ומגלים שהוא מפליא לשרטט בדיוק את החיים שלכם או המחשבות שלכם באותה נקודת זמן, ואתם שומעים אותו שוב ושוב, בלופ אינסופי? בפעם האחרונה שזה קרה לי, היו אלו שניים.
כך נפתח הראשון מביניהם:

הייתי – כמו תמיד לאחרונה כשאני לא בין קירות מבנים, כך זה לפחות מרגיש – באוטובוס. עייפה. לציין שהייתי עייפה זה קצת כמו להתעכב על כך שהייתי גם עסוקה בלשאוף אוויר, ולנשוף פחמן דו חמצני החוצה. העייפות הזו כבר הפכה לדרך חיים. התעייפתי מתחבורה ציבורית גרועה, מהשגרה, מהכלכלה, מהמצב, אפילו מהופעות המוזיקה המקומית שכה אהבתי, שמתאחרות עד אין קץ, ומוסיפות לעייפות הפיזית שתתקוף למחרת בבוקר. אפילו מכתיבה לשם כתיבה. באיזשהו שלב נוכחתי שלא באמת הפסקתי לכתוב בבלוג מחוסר זמן. הכתיבה, שהיתה הנאה גדולה וחלק בלתי נפרד מהחיים, נשארה רק כעבודה, הכרח. בבית הרגשתי שזה חמק ממני – הלהט והכיף שבכתיבה לשם כתיבה בלבד, היצירתיות, הרגעים הללו שכל השורות נכתבות מעצמן בראש ומסתדרות זו אחר זו כבמטה קסמים, מלאות תובנות והפתעות, ורק צריך להניח את האצבעות על המקלדת ולקרוא מה שמופיע על המסך.

אבל פתאום התעורר ניצוץ קטן. התאהבתי – באיחור שערורייתי משהו – בארקייד פייר. החצאי שעות החטופות הללו, כשהבלתי יאומן קרה ועלית לאוטובוס שיש בו מקום ישיבה ושחלקיו השונים לא פוצחים בעת נסיעה במקהלת רעשים קקפונית שגוברת על כל מה שתנסה לשים כנגדה באוזניות, אלו הרגעים הטובים של היום. זמן איכות עם מוזיקה שאתה מאוהב בה, לא שמיעה "ברקע". לא קלטתי כמה זה חסר לי. או כמו שאמר משורר אחד, מזמן כבר מילים לא נגעו בה.
וכשסיימתי עם "Funeral", הגעתי ל-"Neon Bible", ובשני השירים לפני האחרונים נעצרתי. ושמעתי שוב. ושוב. ושוב.
המשך…