אפילו ×¢×–


אינדינגב, חלק ב': אוף-סטייג' (פוסט מצולם)
יום יום רביעי, 29 אוקטובר 2008, 16:47
10 תגובות

פסטיבל אינדינגב 2, 25-24 באוקטובר. המילים שלי שם, התמונות כאן.
חלק ב': תמונות נטולות אמנים וגיטרות, מחוץ לבמה ובשוליה. חלק א' בפוסט הקודם.

b-ind_4017.jpg
המשך…



אינדינגב, חלק א': על הבמה (פוסט מצולם)
יום יום רביעי, 29 אוקטובר 2008, 16:47
4 תגובות

פסטיבל אינדינגב 2, 25-24 באוקטובר. המילים שלי שם, התמונות כאן.
חלק א': תמונות מהבמה.

b-peacocks_3692.jpg
תרנגול כפרות. איתן רדושינסקי (מידנייט פיקוקס) בפעולה
b-geva_3664.jpg
גבע אלון מכוון
b-e-zur_4146.jpg
ערן צור בפרצוף של מי שרבץ כל הלילה בבית המרזח של הסבא של ביאליק
המשך…



לינקס 17
יום יום רביעי, 29 אוקטובר 2008, 3:42
2 תגובות

מגזין חדש לשרת העיוור, שירים גנוזים של החשמליות, שירים בלייב של מורפלקסיס, אינדינגב, הגיבורים מאחורי שירי הילדים, פסטיבלי הפסנתר ופולקלה שבדרך ולהקה ירושלמית נשכחת אחת.

b-n-azulay_3997.jpg
נדב אזולאי בפסטיבל אינדינגב. בצהריים יעלה פוסט תמונות, אינשאללה

לפעמים אין צורך ברשימת לינקים ענקית כדי לסדר לכם חומר קריאה לשבוע שלם. מספיק רק לינק בודד אחד.
השרת העיוור השיק בשבוע שעבר את המגזין ה-18, עמוס בכל טוב: כבר בפתיח אתם מקבלים במתנה את האוסף "איפה החומוס?" להורדה (עם העטיפה המוצלחת פרי עיצובו של אבי בוחבוט המלך), שבו ארזו אנשי רדיו הר הצופים שלל ביצועים של אמנים שהתארחו בתחנה. ביניהם: נעם רותם, אלברט סופר, התזמורת הטרופית של איליאן פאנסאנסוי, לוס כפרוס, לבנון, קטאמין ועוד. מה עוד מחכה לכם בפנים? יעל מאירי ומצלמתה מתלווים ליום אחד אל צ'ארלי מגירה ומיכל קהן, הלא הם מודרן דאנס קלאב; היכרות עם סצנת המוזיקה המחתרתית בימי הדיקטטורה בארגנטינה; קומיקס משותף של עמיר לב וגלעד סליקטר; ראיונות עם D3 Radicalz ומריסה ניידלר, הקשר בין מוזיקה לדיכאון ועוד דברים טובים.
המשך…



לינקס 16 לתום החגים
יום יום רביעי, 22 אוקטובר 2008, 2:23
3 תגובות

מהדורת סוף החגים: אושפיזין מוזיקליים בסוכות וירטואליות, שיתוף פעולה ישן של פישוף וישי אדר, ברי סחרוף חם על הג'ינס, עונג סשן עם דיויד בלאו, קסטות (לא) מתות בסתר, למה אין שירים מחאה כלכליים, למה דויד פרץ כבר לא מתגעגע לסיקסטיז, ותפוח בדבש מהגשש.

געגועיי לסוכה. אולי זה בגלל שאת החג ביליתי בדירה ישנה מעל הרעש של אבן גבירול, עם חלונות תריסונים שמהם נשקף נוף של תריסונים מפוייחים אחרים, וכשבשוק סוכות בכיכר רבין ערמו ענפי דקל לסכך התעוררו בי כיסופים לסוכות הילדות של פעם, עם עץ וגינה ושרשראות צבעוניות, והתחושה הזו של חופש ושל "בחוץ" שאין בעיר הגדולה.
יש כאלו שהסתפקו בסוכות וירטואליות. בלי גזירת קישוטים, עם אושפיזין:
רדיו פרימיום להמונים אירח בסוכת בלוגו הוירטואלית את רונה קינן לראיון טלפוני. האלבום הבא, היא מספרת, ייצא בלי נדר באביב, וינוע סביב סיפור חיים של דמות בידיונית מלידתה עד מותה. וכן, גם היא הכי התרגשה מ-Blackbird בהופעה של מקרטני.
בקפה דל מרציאנו כינסו את פלד ואורטגה, לוקאץ' ונעה פארן לראיון וסשן לייב. ×”×™, לא יכולתם לפרוש סדין ברקע עם רימונים מנייר בשביל האשלייה?…
בקסטה מתארח אודי רז, איש מארש דונדורמה, עם מאמר על תולדות הסימפול, או איך הפכה הקלטה מכלי לשימור מוזיקה לדרך ליצירת מוזיקה חדשה (חלק ראשון, השני יתפרסם בקרוב).

עוד פינת עונג סשן אצל גיאחה, שהביא הפעם את דיוויד בלאו ו-The Good Band אל אולפני המערבל. התוצאה: שלושה שירים להורדה (ישן, חדש וקאבר לברוס ספרינגסטין), וידאו ותמונות מהמצלמה של יעל מאירי. בכלל, דברים טובים מחכים לכם בסשנים הקרובים שיעלו בעונג שבת, באחריות.

אוהד פישוף בראיון למעריב: "לרוב, כשמראיינים אותי עיתונאי מוזיקה אין להם שום סקרנות. אני לא מדבר על איזו השכלה או הבנה, אלא על סקרנות פשוטה לגבי שאר העיסוקים שלי. כל האופק שלהם מצטמצם לשאלה: 'אז מתי ×™×”×™×” האיחוד של נושאי המגבעת? … מי שבאמת מתעניין במוזיקה ואוהב אותה, יבוא אליה ממילא. מי שעסוקים בלהג ובתדמיות, בלכתוב איזו היסטוריה בקלישאות, גם ×›×›×” לא כל כך מקשיבים. הם יותר קוראים או כותבים, מתעסקים במשהו שכבר לא קשור אלינו כיוצרים".
בקיוב, כרגיל, מסרבים להידבק בהתלהבות הכללית ולהמטיר מילות שבח על ההרכב החדש. במקום זה הם מספרים על הרכב פחות מוכר של פישוף ואדר בשם Sad Stories Production, כולל שני קטעים להורדה.

בדרך כלל, רוב הכתבות על טרנד הפיוטים ברוק המקומי מגיעות מהכיוון של המוזיקה הפופולרית, עם כמה ציטוטים מאותם אמנים (מיכה שטרית, ברי סחרוף, מאיר בנאי וכו') על החיבור שלהם ללחנים והטקסטים היהודיים. ב"הארץ" מנסים כיוון שונה ותוהים מדוע הפיוט היה זקוק לאמני מיינסטרים כדי לפרוץ החוצה ממקומו המסורתי, מה ההבדל בגישה בין אותם אמנים לפייטנים המסורתיים, למה פוסחים על פיוטים שאינם בעברית, האם זה טוב שמתייחסים לפיוט כחיבור בין מזרח למערב, ומה צופן העתיד? (גרסת העיתון, גרסה טרום קיצוצי העורך)

בעקבות המשבר הכלכלי שואל שרון מולדאבי: למה יוצרים שרים וכותבים שירי מחאה פוליטים, אבל לא על כלכלנים? האם הכלכלה לא מצטלצלת טוב במסגרת שירי פופ, או שפשוט קשה למצוא חרוז למדד הדאו-ג'ונס?
המשך…



הר שדרות רוקח בידינו! או: תמונות מיום כיפור תל אביבי
יום יום חמישי, 16 אוקטובר 2008, 0:32
11 תגובות

b-kipur_0334.jpg

b-kipur_0321.jpg

כשאתה ילד, הכל נראה גדול יותר, צבעוני יותר, מלא פוטנציאל להפוך לסצנת הרפתקאות מדומיינות. אתה יכול לברוא בתוך החדר שלך, מכריות, רהיטים וצעצועים ספינות פיראטיים, מחנה בלב שמורת ספארי או שדה קרב. אז מה יותר כיף מיום שבו מניחים בכף ידך את המפתחות לעיר הגדולה? בכל יום רגיל היא ארצם של המבוגרים. מלאה הגבלות: שלטי איסור, מעברי חצייה, תנועה סואנת. אין בה מספיק שדות ירוקים ללכת בהם לאיבוד או אופק פראי לחלום על המסתתר מאחוריו. אבל ביום כיפור תל אביב הופכת לעיר אחרת, למגרש משחקים ענק לילדים, שבו הכביש המטפס מעלה בשדרות רוקח בואכה נמיר הוא הר עצום שאתה יכול לכבוש ללא הפרעה. ילדים בני חמש עומדים בתחתיתו, ממש על פס ההפרדה, מביטים למעלה בייראה והדרת כבוד, אומדים את הדרך לפסגה. ואז מדוושים ברגליים הקטנות מהר-מהר-מהר, מגיעים למעלה, עוזבים את הברקס ו-וווווווווווווווווווווווייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!
המשך…



לינקס 15 לחג
יום יום חמישי, 9 אוקטובר 2008, 10:34
2 תגובות

בוודאי שמתם לב שרשימת הלינקס השבועית טרם עלתה. היא היתה אמורה להתפרסם בשלישי בערב עם שלל לינקים שיעסיקו את הכופרים במהלך ×”×—×’. קיבצתי אותם במסמך וורד שאותו לא שכחתי לגבות עם שאר חומרים חיוניים לעבודה על כרטיס זיכרון, ויצאתי להעביר את חפציי לדירה התל אביבית החביבה עליה אני עושה בייביסיטר כעת. במהלך הנסיעה נזכרתי ששכחתי לבדוק האם בדירה יש כבלים או יס. משהגעתי, נוכחתי שאינני מוצאת את השלט. ×–×” כשלעצמו ×”×™×” נסלח, לו הייתי מוצאת את הטלוויזיה. איך לא חשדתי. הלא הרהיטים בסלון לא פונים לשום כיוון באופן מוגדר. ולמה יפנו? לחלון תל אביבי בעל תריסונים מפוייחים שממנו נשקף נוף מרהיב של התריסונים המפוייחים של השכן ממול? הקטע המפליא הוא שיש מכשיר DVD, יש המון קלטות וידאו וסרטים. אבל לא טלוויזיה. סירבתי להאמין. אולי ×–×” כמו בתוכנית של ×’'×™×™ לנו. יש איזה כפתור נסתר שלוחצים עליו ומסך דק עולה מאחורי הספה. או כמו בדירה של ברני מ"איך פגשתי את אמא" – אולי כל הקיר הוא בעצם מסך ענק מהמם בגודלו, שפשוט הוסווה משום מה כטיח פיפטיזי לא אחיד בכתמתם-צהוב. בדקתי אפילו באמבטיה. לכו תדעו. אבל לא, אין פה טלוויזיה! בצר לי ניגשתי למחשב להתחיל לעבוד על הרשימה. אינטרנט – יש! כרטיס זיכרון – יש! קבצים על הכרטיס – יש! הכבל שמחבר את הכרטיס למחשב – d'oh!
וכך באיחור מה, רשימת לינקס חלקית למדי מהמעט שהצלחתי לשחזר מזיכרון מוחי הפרטי והמקרטע, אבל יאללה, ×–×” לא שיש לכם אופציות בידוריות חלופיות בשעות הקרובות…

שאלה 14: אתה מקים להקה ואתה מחפש מתופף משובח להרכב. אם אתה בקיא בסצינה, סביר להניח שתבחר ב:
1. עידו בלאושטיין, אבל ממילא הוא יוחלף ע"י חגי פרשטמן
2. גיא שכטר, אבל ממילא הוא יוחלף ע"י חגי פרשטמן
3. רן שמעוני, אבל ממילא הוא יוחלף ע"י חגי פרשטמן
4. חגי פרשטמן
בין כל סיכומי השנה המייגעים, קיוב החליטו לבחון את הקוראים בחידון סיכום השנה האלטרנטיבית. לצדו מופיעה גם רשימה מסורתית מן המניין של בחירת אלבומי השנה של קיוב.

"הסצינה של להקות הקצב היתה חלטוריסטית. היה כישרון, אבל הוא היה גולמי. ופתאום הגיעו האנשים האלה, שגדלו בתרבות פופ חיה, והביאו אתם סטנדרטים חדשים של כתיבה, של חשיבה", אומר ערן דינר, בכתבה שמקדיש עיתון הארץ לתופעת שחקני החיזוק הזרים של להקות הקצב הישראליות בשנות השישים והשבעים: רוב הקסלי האנגלי וסטן סלומון הקנדי מהצ'רצ'ילים, דייב ואטס מהאריות, אייב אורצ'ובר מעוזי והסגנונות ואחרים.
וכבונוס, רזי בן עזר מספר את סיפורו של מתופף להקת "העכבישים", ג'ון בנקס – האיש שניגן גם עם הביטלס וגם בועז שרעבי.

"היתה גם התמרמרות בבית, למה השבת נכנסת דווקא ב-16:42, מה היה קורה אם הינו מכניסים את השבת ב-17:30. ניסתי להסביר שזה כמו טיסה. עוד רגע המטוס ממריא וצריך לדייק. טיסה לזמן אחר. אל השקט, אל הרגע שבו הטלפונים לא יצלצלו, המחשב כבוי, כל המנועים דוממים".
עד שייכנס לאולפן בתחילת החורף כדי להקליט אלבום רוק חדש, אפשר להישען על המילים של אהוד בנאי בכתבות לרגל אלבום הפיוטים שהוציא. ראיון במקור ראשון, והמאמר היפה שבו כתב על שירי האלבום עבור ידיעות אחרונות לפני כשבועיים.

"תל-אביב, איש אחד נוסע באופניים מול בניינים גבוהים ואפורים, מול רעש בלתי פוסק וגירויים חזותיים מתישים, מול לכלוך רב שמתאסף ומתווסף לו, איש של שקט וניקיון, אי של שקט". שמש שמש היקרה מציעה לבלות את החג עם המוזיקה של שלום גד, ומביאה סקירה עמוסת המלצות ולינקים לכתבות, בוטלגים וראיונות.
המשך…



מעשה בנס ראש השנה האוסטרלי
יום יום חמישי, 2 אוקטובר 2008, 23:02
6 תגובות

כל ארוחות החג המשפחתיות דומות זו לזו, ונבדלות ברמת ההתשה בעיקר במידת הפקקים בדרך חזרה. אבל לפעמים מתגנב לו חג אחד קצת אחר.

ראש השנה 1998.
איירלי ביץ', אוסטרליה.

החבר'ה קראו לו Reef'os. היה זה כפר נופש קטן וצבעוני בחוף המזרחי של אוסטרליה, שהאמין שיוכל לגרוף רווחים עצומים ממכירת חבילות שיט ושיעורי צלילה לתרמילאים, שינהרו אליו בזכות היצע חדרים במחירים אפסיים של 10-8 דולרים אוסטרלים פלוס מזנון חופשי חינמי לארוחת בוקר. כצפוי, המקום בהנהלתו דאז אכן פשט רגל עד מהרה. בקצה קצהו של הכפר ניצב מבנה קופסתי מאורך וחסר חן שכמו ננטש שם בדרך למכולת האשפה כדי לשמש כמגורי המשרתים או פינת חי. בו חיו כל אותם עלובי החיים שלא יכלו לעמוד אפילו בדרישות הסף הכלכליות הנמוכות ביותר של הריפוס, תמורת 5 דולרים אוסטרלים אומללים (כ-12 שקל דאז). וגם אני. קראנו לו "הברונקס של ריפוס", על שם השכונה הניו-יורקרית הידועה לשמצה. הוא היה מחולק לשמונה חדרים, ובכל אחד מהם ארבע מיטות, חוץ מהחדר האחרון בו נגמר הגבס המיועד למחיצה והבנאים לא טרחו להשלימה מעולם. היה זה חדר מספר 5.

חדר 5 הפך למיתולוגיה בכפר. נראה שכל מי שאיתרע מזלו לבלות בו לילה, נגזר עליו לבלות נצח נצחים במקום (שזה, במונחי הריפוס, שבועיים ומעלה) בלי כוחות נפשיים לעזוב. שמונת דיירי חדר 5 פשוט סירבו להמשיך במסעם. הם בילו את ימיהם בין רביצה בחצר האחורית של הכפר לצד צפרדעים ואופוסומים לבין רביצה אינסופית בפאב הריפוס לצד קנקנים עצומים של בירה, ותמיד תכננו כיצד לעקוף את חוק הברזל של המקום שאינו מאפשר להישאר בכפר יותר משבעה ימים. הם נשארו כל כך הרבה זמן עד שנהיו חלק מושרש מהנוף המקומי, ולעיתים ביושבם לארוחת הבוקר נקראו בטעות על ידי מנהל המשמרת לחזור לעבודה במטבח. סביבם התגבשה קהילה קטנה ומשפחתית של תרמילאים מכל קצוות העולם, לרובם נטייה אומנותית כזו או אחרת, ומדי אחה"צ נפרשו שמיכות צבעוניות על הדשא מאחור, אחד כתב שירה, שני ניגן, שלישי שייף פסל עץ, אני ציירתי. אלו היו ביתי ומשפחתי באותה תקופה.

מורשת יהודית אינה הצד החזק שלי. סביר להניח כי לא הייתי מבחינה בתאריך לולא בערב קודם, בעוד חדר 5 רבץ בשולחנו הקבוע עמוס הבירות בפאב הקבוע, ניגש לשולחן תרמילאי ישראלי, קצת מתנדנד, הרים כוס בירה אל על ובירך אותנו בשנה טובה. "אני שמח לראות שיש מישהו שיכור ממני", אמר ג'ון במבט חצי-מזוגג-בדרך-להפוך-למזוגג-לגמרי. "הוא קצת מקדים את זמנו, לא? עכשיו ספטמבר".
– לא, אני לא מתכוון ל-1999. מחר מתחילה השנה היהודית.
– יש לכם שנה משלכם?
הסברתי לו. עד מהרה התפתחה שיחה ערה ורווית אלכוהול על חגים ומועדים, כאשר לפתע התרומם טאקי ובקולו הרם הכריז: "מחר אנחנו חוגגים את ראש השנה של ישראל!". טאקי היה שותפי לחדר. איש גבוה וחסון, בעל קול עמוק ורך אך מכובד ומעורר יראה, וחזות פראית ארוכת שיער שחור כפחם שגרמה לו להיראות כשריד נכחד של שבט אינדיאני קדום, על אף היותו בן למהגרים יווניים בקנדה. הוא היה הצ'יף הבלתי מעורער של הברונקס. ההצהרה התקבלה במחיאות כפיים סוערות והרמת שניים-שלושה מאגים של בירה. רעיון לא רע, הרהרתי. יהיה נחמד לשתף את משפחתי הקטנה בקצת מסורת ישראלית לפני שאפרד מהם ואמשיך צפונה.
המשך…