הארגנטינאים אוהבים לצטט את אשת הנשיא אלינור רוזוולט, שבביקורה במפלי האיגואסו לא יכלה שלא להרהר באייקון האמריקאי המפורסם אל מול הנוף המרהיב שנשקף מולה: "ניאגרה המסכנה". אפשר להבין אותה. אי אפשר להישאר אדיש מול גודלם ויופיים של המפלים האדירים הללו. אבל בעוד אלפי התיירים נשענים על מעקה מרפסות התצפית כדי להנציח את שפע המים הבלתי נתפס, אני התעמקתי בצילום המעקה עצמו. או יותר נכון, בצילומם של אותם יצורים קטנים שעמדו עליו, וכל התיירים הממהרים חלפו על פניהם. נו, כל אחד והשגיונות שלו.

המשך…

קומץ לינקים על מוזיקה ישראלית מהשבוע החולף, ובהם: המונוטוניקס חושפים, משינה מפלצתיים, אביתר בנאי וסיגור רוס מתאחדים, אלי לס ו-Zaka חינמיים, קרמבו חוגגים, אבידן-שבן ועמיר לב-גבע אלון זוגיים, מלככי הפינקה עטופים כהלכה והביקורות משוות את נינט לאילנות גבוהים יותר מעץ סקוויה ממוצע

גרפיטי שראיתי השבוע אי שם ברחוב בלפור בתל אביב

כמה טוב שיש שניים (אני לא מאמינה שציטטתי מהשיר הצ'יזי הזה), להאזנה:
אסף אבידן מוציא שיר חדש בשם "Small change girl", עם שלומי שבן על הפסנתר.
עמיר לב חובר לגבע אלון בחדר החזרות, לשירת "YMCA". לא, לא השיר של הוילג' פיפל (תודו שאתם מזמזמים אותו בזה הרגע באופן בלתי נשלט). חבל, זה היה יכול להיות מצחיק וביזארי מאוד. במיוחד בלוויית תנועות הידיים המתאימות.

מצד אחד, קשה שלא לתפוס תמונה טובה של מונוטוניקס באור שמש מלא, כשעמי שלו עושה הכל כדי לספק לך פוזות מטורפות. מצד שני, להגיע ללב המהומה ולחזור עם מצלמה בחתיכה אחת ומתפקדת? זה כבר עניין אחר.
המונוטוניקס הופיעו בפסטיבל אמריקאי עם שם שמכיל יותר מדי ס' ו-צ', והונצחו בגלרייה המוצלחת הזו, שמתחת לה מופיע התיאור הקולע: It was hot, it was wild. It was standard Monotonix.

אחת הדרכים למשוך את קוני הדיסקים בעידן ה-mp3 היא להשקיע בעטיפה. בין אם "אדומי השפתות" של סחרוף-מוכיח הוא לטעמכם או לא, חייבים להצדיע להשקעה בעטיפה הכוללת פירושי שירים להבנת כל אחת ואחת מהרצועות.
או, למשל, העטיפה היפהפייה של הסינגל הזה של מלככי הפינקה. אני מוכנה לאמץ אותו במו ידיי ברגע זה, מבלי ששמעתי שנייה מהתכולה שבפנים.
המשך…

סיפורה העצוב של תרבות הראפאנוי באי הפסחא ריתק אותי במשך שנים ארוכות. דמיינתי את האי כמקום עגמומי, מעונן, עם נוף טרשי בגווני חום-צהוב, רדוף שברי זכרונות מעברו המפואר והנורא. כשסוף סוף נחתתי בפיסת היבשה הקטנה ציפתה לי הפתעה: גיליתי מקום מקסים, מצחיק וירוק, תושבים חייכניים, טרמפים שיכורים, שמי לילה מסחררים ביופיים, גלידה ביתית משובחת, אינספור סוסים – והכל בליווי צליליה של חמת החלילים הסקוטית הראשונה באי. עגום? רק כשנכנסים לסופרמרקט.

שעת בוקר מוקדמת. על מורדות הר הגעש רק אנחנו, סוסי פרא וראשי אבן עצומים

החלום שלי היה כמעט בהישג יד. בין לבינו רק ארבע וחצי שעות טיסה ושנת לילה טרופה על הספסלים הלא נוחים של שדה התעופה בסנטיאגו, בירת צ'ילה. החששות החלו להתגנב: קראתי כל כך הרבה על האי הקטן, ראיתי אינספור תמונות, היכרתי את שמם של כל האתרים. ידעתי בדיוק מה מצפה מעבר לגדה כשמגיע הרגע הנפלא והמפתיע הזה שבו אתה מציץ לראשונה לתוך הלוע היפהפה של הר הגעש ראנו קאו, המנוקד בירוק ובכחול. מה כבר נותר להפתיעני? האם הביקור יהיה רק התגשמות של התמונות המוכרות לכדי בשר ואבן?

פספסנו את רדיוהד. הם הופיעו בסנטיאגו לילה או שניים אחרי שטסנו ממנה מעל חצי מהאוקיינוס השקט ועצרנו אי שם באמצע, בחתיכת סלע שתושביו מכנים אותו 'הפופיק של העולם'. הרהרתי בצער ברדיוהד בעודי פוסעת על החוף המסולע בדרך לאחד מאותם פסלי ראשי אבן עתיקים ומסתוריים. רק לפני שעתיים נחתנו כאן, ומסתבר שהמסע הועיד לנו הופעה חלופית. לפתע נשמעו צלילים מוזרים, חסרי שייכות למקום ולשמש הטרופית מעל. היתכן? האם זו… חמת חלילים?! על במת אבן ("אהו") ניצב פסל מואי בגובה מטרים אחדים ובהה בחלקת הדשא הירוקה. מולו עמד בלייק, סטודנט אמריקאי שטס לכאן עם חלום משונה: להיות הראשון שינגן בחמת חלילים באי הפסחא. חמת חלילים היא כלי מוזר ומושמץ. יש שמדמים את צליליו ליבבות בלתי נסבלות של חתול מיוחם, ויש שיטענו שגם התיאור הזה הוא מחמאה. אבל דווקא כאן, למרות שסקוטלנד ואי הפסחא זרים זה לזה לחלוטין, הצלילים המשונים נשמעו טבעי כשהם נישאים ברוח של אחד המקומות המסתוריים בעולם, מתחת לאפו של ראש אבן געשי. יכולת לדמות אותם לרוחות מלחמות השבטים מן העבר, לקינת מלחים אבודים באוקיינוס האינסופי העוטף מסביב. לאט לאט נתקבצו עוברי אורח מקומיים אל הדשא, מביטים מופתעים בקונצרט המאולתר. אחד חילק בירות ונתן לי כובע להגנה מקרני השמש הצורבות, שני פתח בשיחה, שלישי הזמין את בלייק לנגן בבית הספר המקומי. ההזמנה הראשונה הזו תתגלגל הלאה ותסתיים בקונצרט פולינזי משעשע בשקיעה. נגיע אליו בהמשך. בינתיים, ברוכים הבאים לראפא נוי.
המשך…

מנות נבחרות מהתפריט לשעת מיתון: קטב מרירי והתפוחים חינם, אוסף באר שבעי להאזנה, לילה לבן באוזן השלישית לצפייה, שיר חדש לאיפה הילד, בעד ונגד המהפך של נינט בשיר חדש, בחזרה ל-1969, אמנות במעבר החצייה, עמיר לב, אימת הדצים, וצאו כבר מתל אביב!

זמן סוכר, מודל 2009. צולם בהופעה בבארבי כפר סבא

רשמו לפניכם: פסטיבל חוצמזה 3, בחודש ספטמבר. איפשהו בין מדונה ופיית' נו מור ללאונרד כהן. בחיי, אני זקוקה למשכורת.

ראו איזו דרך מוצלחת ליצור עניין לקראת אלבום שני: קטב מרירי נמצאים בשלבי סיום העבודה על אלבומם הבא, ועל כן שמחים להציע לכל מי שטרם ערך היכרות עמם את אלבום הבכורה להורדה חופשית. סחתיין.

מי היה מאמין, עיסוק רציני במוזיקה בעיתונות הכתובה שאינה "הארץ": הכתבה הזו על עמיר לב כל כך יפה, שלו היתה אחת כזו מדי שבוע בעיתון, הייתי רצה לרכוש בזה הרגע מנוי לבלייזר. אורי משגב ראיין את לב (שסיפר כיצד לואי להב ושלמה ארצי חוללו אצלו את השינוי שבא לידי ביטוי מאלבומו הראשון לשני), אבל בעצם משתמש בראיון כדי לתאר את אהבתו למוזיקה של לב דרך עיניו. מיהרתי לדפדף אחורה ומצאתי עוד כתבה שכזו, הפעם עם יצחק קלפטר: "שמתי לב שהמון פעמים בשירים של קלפטר, המקום שבו נגמרות המילים הוא בדיוק המקום שבו פוצחת החשמלית שלו במונולוג משלה, שמצליח להתרומם עוד מדרגה ממה שקדם לו".
המשך…

אם לא תיכנסו, לא תדעו מה יש בפנים: שירים בעבודה, רגעים קולנועים איומים מהאייטיז, איך אתם אוהבים את ביקורות המוזיקה שאתם קוראים, עמית ארז, המון הופעות מחו"ל, מחווה לנושאי המגבעת, חילוקי דעות על "שירים ליואל" ועוד

ידידי גיאחה חגג את יום הולדתו בסופ"ש שעבר, והחליט דווקא לפנק את הסובבים במתנה: חבילה קטנה של סקיצות או שירים לא מוגמרים, שאסף מיהוא ירון, נעם רותם, יוסי בבליקי, תמר אייזנמן, ישי קיצ'לס, טייני פינגרז, אריאל קליינר ועוד. מזל טוב!

איך אתם אוהבים את ביקורות המוזיקה שלכם? מאמר ארוך ומנומק עם פרשנויות, ניתוחים והיסטוריה כללית, או שאתם מעדיפים לקבל מיד בראשו את השורה התחתונה בדמות מספר כוכבים? המבקר בן שלו מתלבט: "ביקורת מנומקת היא במידה מסוימת פיקציה. אנחנו יודעים אם אנחנו אוהבים אלבום הרבה לפני שאנחנו יודעים מדוע אנחנו אוהבים אותו, ואם להיות כנים, לעולם לא נדע עד הסוף מדוע אנחנו אוהבים אותו. זה המסתורין של המוסיקה, זה חלק מהיופי האינסופי שלה". אישית, לא הייתי מחליפה בשום פנים ואופן את ביקורותיו המוצלחות לטובת ציון משוקלל.

עמית ארז מנסה לצאת משגרת הסינגר-סונגרייטרים נוגים עם גיטרה אקוסטית, ועובר לקלידים באלבומו החדש (והנה שיר מתוכו על הדרך). מפתיע בעיניי שהראיון עמו לא ממשיך מהמשפט: "אני מוסיקאי תל-אביבי שיוצר באנגלית, במדינה שהתרבות בה היא גם ככה משהו שנלחם על הקיום שלו בצורה כל כך עצובה וחסרת אונים. אני שייך לנישה שפונה לקהל קטן ואני תמיד מרגיש שאני בכלל אמור להיות באוקיינוס ולא בישראל" – אז למה באנגלית דווקא ולא בשפת האם? ואם בכל זאת בלע"ז, אז למה לא לנסות בחו"ל?
המשך…