אפילו ×¢×–


והוספת ללכת: מעין פרידה זמנית
יום יום שלישי, 20 ינואר 2009, 2:44
9 תגובות

אני נוטשת את הבלוג לטובת המרחבים, אבל לא לגמרי.

עצרו הכל, שירו ברחובות, עלו על בריגדות: הלא ייאמן קרה.
לא, אני עדיין לא מעכלת שבעוד כמה שעות אתחיל בדרכי הארוכה בת שלוש טיסות לעבר סוף העולם. לזה אאמין לכשאגיע. אותו דבר פלאי, מפתיע, מהמם חושים, בלתי נתפס הוא שבשעות האחרונות שלי בישראל הגעתי סוף סוף למאה העשרים ואחת.
ובמילים אחרות: אחרי שנים של שוטטות עם ווקמן, אני מורידה כעת מוזיקה לנגן נייד.

במסעות הראשונים לא לקחתי עמי מוזיקה. התכוונתי לקנות ווקמן כשנסעתי לטיול התרמילאים הראשון, אי שם ב-1997, אבל משום מה זה לא קרה. רק שנתיים אחר כך, חברה מגיעה לבקר אותי בבנגקוק עם קסטה של החדש של סחרוף, 'נגיעות'. השעה ארבע בבוקר ואני מחזיקה את הקסטה מול עיניי ומנסה לגרום לה לנגן בכוח המחשבה. שמונה וחצי. מעירה את הבחורה האומללה כדי ללכת לקנות ווקמן. חיקוי מעפן של פנסוניק בצבע ירקרק.

האמת היא שמוזיקה לא באמת תלויה בנגן. האבורג'ינים מאמינים שהעולם נוצר כשהאבות הקדמוניים הלכו בדרכים ושרו, ועד היום אפשר לשמוע את שיריהם אם יודעים להקשיב היטב. "בדרכי הולכים איתי שירים וניגונים", שרה יהודית רביץ, ואכן כשאתה נוסע ברחבי העולם שירים מגיעים אליך, מתחברים לסיטואציה ולמקום, ולנצח תיזכר בהם כשתעלה במחשבתך את אותם מקומות רחוקים. כמו "אבשלום", למשל. מצב רוח רע, הולכת על קצה כביש שנגמר רק בעוד מאה קילומטר ולא יודעת מה לעשות עם עצמי, כשלפתע עוצרת מכונית עם פנים מחייכות ששואלות איך מגיעים לאיירס רוק. פרה מצוירת על גבי עטיפת שוקולד במושב האחורי מפתה אותי להיכנס, והכל נראה פתאום הרבה יותר אופטימי כשהנוסעים לוחצים שוב על כפתור הווליום וקולו של אריק איינשטיין נשמע: "למה לא, למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא מחר?".

יש שירים שאתה מביא איתך למסע בווקמן, דיסקמן, mp3. יש כאלו שפוגשים אותך שם, מנגנים מרדיו חולף, מהופעה חיה שנקלעת לתוכה. יש כאלו שצרובים לך במוח ופשוט קמים לחיים כאילו מישהו הניח מחט פטיפון בלתי נראית בדיוק בדקה הנכונה.

שלום, אני נוסעת. בתקופה הקרובה לא אוכל לעדכן את הבלוג, כנראה. בטרם עזבתי ×”×™×” לי רעיון מבריק לכתוב סדרת פוסטים שתתפרסם בשעת היעדרי בדיוק על ×–×” – כמה שירים שפגשתי בדרכיי במסעי הקודם, לפני חמש שנים, לטנזניה ואוגנדה. לצערי לא הספקתי לסיים את הכתיבה כך שהכנתי רק שני פוסטים מסכנים ואפילו נטולי תמונות, אבל כשאשוב תזכו במלאי חדש של סיפורים. הפעם את הווקמן עם שלושת הקסטות מחליף נגן מלא בכל טוב. איך ×–×” ישפיע על הגיוון המוזיקלי? אלו שירים שלא נכנסו אליו אפגוש בדרך? נכון שעם המזל שיש לי בשבוע האחרון ישדדו ממני את הנגן בערך עשרים דקות אחרי הגעתי לדרום אמריקה?

להתראות. תשמרו על עצמכם בצד הזה של כדור הארץ.



מכונת זמן, צבע כחול, יד עשירית, מרופא. בערך.
יום יום רביעי, 14 ינואר 2009, 13:12
21 תגובות

הדוקטור הזה לא עובד בחדר מיון סואן ולא מאשים את כל תסמיני העולם ב"לופוס". במקום סטטוסקופ יש לו מברג על קולי, ובעוד דוקטורים טלוויזיונים אחרים נאבקים באבחונים וצרות רומנטיות במסדרונות בתי החולים, הוא נלחם במלחיות זועמות שמנסות להשמיד את היקום. ככה נראה מדע בידיוני בבריטית מדוברת. הכירו את Doctor Who

b_who_logo.jpg

דוקטור מי?! לא הייתם שואלים את זה לו היינו עדיין תחת שלטון המנדט הבריטי. אבל ישראל הפכה למדינה עצמאית וכך ילדיה גדלו על סדרות שהפכו לנוסטלגיה מיתולוגית כמו 'נילס הולגרסון', 'הלב' (אההה!), 'מנהרת הזמן', 'Here we are’, 'האיים האבודים' וכן הלאה. לולא עזבו אותנו הבריטים, הדוקטור היה הדאג וטוני שלנו.

דוקטור הו עלתה לשידור בממלכת הבריטית בנובמבר 1963. היא יועדה להיות סדרת מד"ב חינוכית לילדים, בשחור-לבן, עם מיטב הפעלולים והתפאורה שתקציב השידור הציבורי יכול היה לספק. כלומר, נוף כוכב חייזרי שנראה כמו מחסן נטוש שהגרסה האנגלית לבתיה עוזיאל הדביקה עליו המון שקיות ניילון גזורות מהתקרה. העלילה היתה פשוטה: 'הדוקטור' הוא חייזר מזן המכונה 'אדוני הזמן' המתגורר בכוכב גאליפריי, ונראה בדיוק כמו בן אדם רגיל (כי קל יותר להזדהות עם אדם, וזה חוסך הוצאות על איפור). הוא מטייל עם נכדתו בחללית שנקראת 'טארדיס', ראשי תיבות של Time And Relative Dimentions In Space. הטארדיס מצטיינת בחלל פנימי שהוא גדול לעין שיעור מצורתה החיצונית, בטכנולוגיה משוכללת לנוע בחלל ובזמן, ובמנגנון זיקית מתקדם שמאפשר לה להסוות את עצמה לכל דבר – ואף על פי כן, המנגנון תקוע זה מאות שנים על תצורת תא טלפון משטרתי אנגלי משנות החמישים. למה? כי זה אייקון בריטי, זה מגניב ולא דורש יותר מדי השקעה מתקציב התפאורה הדל.
מסתבר שגם אם נולדת לגזע חייזרי כמעט אלוהי בעל שני לבבות פועמים אינך מצליח להשתמש בכך כאישור רפואי להבריז מבית הספר, וכך נשלחת נכדתו של הדוקטור לבית ספר בריטי ממלכתי משעמם. למזלה העונש נמשך פרק אחד בלבד, שבו מגלים שניים ממוריה את תא הטלפון בו היא מתגוררת, ומופתעים לגלות שמאחורי דלתו משתרע חלל טכנולוגי משוכלל ומפואר עשוי קרטון. מכאן מתחילה החבורה לנדוד ברחבי החלל ובעיקר ברחבי ההיסטוריה האנושית – סדרה חינוכית, כבר אמרנו? אלא שמהר מאוד הבינו היוצרים שהמהפכה הצרפתית, למשל, היא נושא שמרתק ילדים רכים רק כשמעורבים בו מפלצות מוטנטיות היורות קרני לייזר, ומיד ויתרו על כל היומרות החינוכיות ללימוד היסטוריה ומדעים. חוץ מזה, לך תבנה את רומא העתיקה ממקלות ארטיק וקרשים. הרבה יותר קל לזרוק אותם בערבוביה ולכנות את התוצאה "כוכב פוסט אפוקליפטי".
המשך…



לינקס 23 ואחרון (בינתיים)
יום יום ראשון, 11 ינואר 2009, 2:26
אין תגובות

רשימה אחרונה כנראה ותפוחה למדי של לינקים בנושא מוזיקה ישראלית עד שובי מהגולה: שיר מארץ הקסאם, המדריך לתולדות אמנות מגויסת, מיתון, שינויים ב-88FM ובערוץ 24, הד ארצי בדרך להיעלם, ספיישל יוסי אלפנט, שיר חדש לפרויקט שלושים עם ברי סחרוף, ירון לונדון נוהם על להקה קליפורנית, סיכומי שנה, הוצאות מחודשות לדני סנדרסון, אהוד בנאי והפליטים, ההופעה שהכי אתבאס לפספס השנה ועוד.

b-ind_3941.jpg

שיר מלחמה: דויד פרץ נהג לשיר בהופעותיו את שירו 'ארץ הקסאם'. לאחרונה שינה את שמו:
"במשך הרבה זמן התלבטתי כיצד לקרוא לשיר ×”×–×” – "אל תקרא לזה ארץ הקסאם, ×–×” נשמע טרנדי, אופנתי ×›×–×” ובכלל הקסאם ×–×” עניין חולף… ", אמרו לי חברים ומכרים לאורך השנה האחרונה ובתחילה התעקשתי. זו הארץ שבה אני גר, אותה אני מכיר ועליה אני רוצה לכתוב, השבתי. אך החברים צדקו. הקסאם אכן חלף לו. חלף פעמים רבות מדי בשמי הנגב המערבי והטיל צל ארוך על חייהם של עשרות אלפי האנשים… כמי שחי, מנגן, אוהב, עובד, אוכל, ישן וחולם בפאתי ובתוך אותה ארץ, לא יכולתי שלא לראות את הסדקים שנפערו בחולות הזמן מדי יום ויום. משרטטים באיטיות אך בעקשנות את הגבולות המתרחבים והמתפוררים של אותה ארץ שלא שם" (להאזנה+קצת על השיר מפי פרץ, הטקסט).

בעוד נמשכת מתקפת דיויד ברוזה על מקלטי הדרום, מספרים במוסף הארץ על תולדות התרבות המגויסת אלי קרב: מהסצנה ב'אפוקליפסה עכשיו' שחיקתה את החיים, דרך מרלן דיטריך, לאונרד כהן ובוב הופ, ועד אשת הנשיא ששיגרה גיליונות פלייבויי לחיילים בסיני, ומה הקשר בין הצ'יזבטרון למאו טסה-טונג.

רזי בן עזר מציע חלון להיכרות עם סיפורה של מאיה קזביאנקה – מי שנולדה כמרגלית עזרן ועלתה לישראל ב-48' בגיל 3, קיבלה את שמה הבימתי מאיב מונטאן, פיתחה קריירה בינלאומית בצרפת, בלבנון ובסוריה, הפכה לבת זוגו של פריד אל-אטרש, והוחמצה לחלוטין במולדתה ישראל.
המשך…



ואחד לשנה הבאה: Best New Years' ever
יום יום שלישי, 6 ינואר 2009, 17:40
3 תגובות

b-serensky1.jpg

פוסט זה פורסם במקור בפורום טלוויזיה בנענע, בראשון לינואר 2005.

היה לי שבוע רע, נורא אפילו, ולמרות שהסופ"ש נפתח בערב ממש מוצלח עם המוזיקה של איזבו בצוותא, נראה שהוא אף מתדרדר עוד יותר. המחשבות על היכן הייתי היום לפני שנה בודאי לא מועילות.

Best New Years’ Ever!
זו היתה הכותרת של המייל ששלחתי בתפוצת נאט"ו כשחזרתי לציביליזציה, עד כמה שאפשר לכנות כך את אותו אינטרנט קפה רעוע בעיר האפרורית ארושה, טנזניה, בו אתה מחכה לתורך אחרי נערה עטויית חרוזים בלבוש המסורתי של שבט המסאי. זו היתה הפתיחה ×”×›×™ טובה שיכולתי לאחל לה לשנת 2004, וזה קרה לגמרי במקרה. ביום האחרון של שנת 2003 הלכתי לישון בידיעה שמחר בבוקר אגשים חלום. ולא סתם חלום – חלום ילדות, ×›×–×” שמקנן בי כבר מגיל 3 או 4, וכמה אנשים כבר מצליחים לעשות זאת? כשאנו ילדים החלומות שלנו נוטים להיות בלתי מציאותיים (אמונה שלמה בהבטחת ×”"בגיל 21" של בזוקה), תמימים (להיות כבאי, קאובוי, האחים ואן-אריק) ובכלל כאלו שתוך שנים ספורות כשנגדל ונחכים הם יתפוגגו לטובת חלומות אטרקטיביים יותר, גם אם לא תמיד ריאליים יותר – ×–×›×™×™×” בפייס, חופשה חינם בקאריביים, שטלעד יתחילו את "הבית הלבן" בזמן.
אבל החלום שלי המשיך לחיות, לא נעלם, לא נשכח. אני רציתי להיות דייויד, ולו לשעה אחת, והצלחתי.
המשך…