לקראת סוף חודש יולי, כשעברתי ליד טאוור אוף לונדון, ראיתי על גדר המצודה הבריטית המפורסמת כמה פרחים אדומים שננעצו בה, גבעוליהם מתפתלים על אל, מציצים החוצה אל דגל בריטניה המתנופף ממול. היו אלו, כך גיליתי מאוחר יותר, הניצנים הראשונים תרתי משמע של פרויקט זיכרון אמנותי מרשים וגדול ממדים, שהפך לאחד המדוברים ביותר בסצנת האמנות העולמית בשנת 2014.

את התמונות שלפניכם צילמתי חודש לאחר מכן, כששבתי ללונדון. מאותם פרגים ספורים ראשונים בקע מפל דם פורח, שהטביע תחתיו את המדשאות המוריקות שמסביב לטאוור אוף לונדון. השטף נמשך. כל יום הגיעו מתנדבים ונעצו עוד כמה פרחים בודדים בשולי שטח הפרגים הקיים, והאדמות סחופות הדם והים האדום המשיכו לזרום ולהתרחב עד שלבסוף מילאו את כל חצרות המצודה.
המשך…

ביום הולדתה של המדינה קניתי כרטיס נסיעה למדינה אחרת. ימים בודדים נותרו לי, וכלום לא מאורגן.

הייתי ועודני זקוקה להפסקה משגרת החיים הכלכלית והתעסוקתית פה ומכתיבה, לאחר ששנים של שימוש יתר תמורת שכר קצת גרמה לי לאבד חלק מההנאה וההשראה שבשזירת המילים לטקסטים. בחודשים האחרונים שוטטתי המון, בדרך כלל שיטוטים עירוניים בין אמנות רחוב, לחופי ים, לארכיטקטורה מעניינת ולמציאות שונות ומשונות ברחובות ערי המרכז. אחר כך הכרתי חבורה מקסימה של חובבי פרחי בר, ושוטטנו ברחבי הצפון, מחפשים סחלבים מיוחדים וצמחים נדירים. השיטוטים הללו בין פריחה צבעונית לנופים ירוקים היא כמו אי של שקט ומקום מפלט, קצת הרגשה של חו"ל. עכשיו כשהחו"ל האמיתי מעבר לפינה, הנה קומץ מהתמונות שצילמתי, טעימה מהיופי הפסטורלי שאנחנו מפספסים כשאנו שקועים בהישרדות היומיומית.

דווקא עכשיו, אחרי תקופה ארוכה של משבר כתיבה משחיקה בעבודה, יש לי בימים האחרונים המון מה לומר ולכתוב, אבל אין לי זמן. קיוויתי לעשות זאת מחו"ל, מול הנופים שיתנו לי השראה, אבל לא מצאתי לפטופ דל משקל או טאבלט זנוחים, שבעליהם עזבו אותם לטובת מודל צעיר יותר, וכעת הם מחפשים בית חם, או אוהל. נכשלתי אפילו באיתור חברים עם סמארטפון ישן ומקרטע או מכשיר ניווט שטח מיותר שאוכל לאמץ עבור התחביב החדש ותלוי ה-GPS שלי. אני אוהבת טכנולוגיה ישנה שהושלכה כלאחר יד. זה אקולוגי, וזה לא יגרום לי כאב לב וכיס כשבמהלך מסע תרמילאים הם ישברו, יירטבו בטרמפים, ייגנבו מהאוהל, יפלו מצוק (המצלמה שלי שרדה את זה), או יחטפו על ידי קוף זועם (הדרכון שלי שרד את זה). נו, מילא. נישאר עם המחברת ועט הפרקר הוותיק.

נוכח התקציב זו לא תהיה נסיעה ארוכה, חודש, אולי שלושה, גם אם תאריך סיומה לא ידוע (גם לא יעדיה, בינתיים). מקווה שאוכל לעדכן פה ושם את הבלוג, וכבר יש כמה התחלות פוסטים שאולי ימלאו את החסר בהיעדרי. אדווח מהניכר גם על אחת משלושת המטרות של המסע (לצד "לא להיות פה" ו"פאפינים!") – ארקייד פייר, אותם אראה בפסטיבל פרימוורה בברצלונה. ואם אחד מכם הקוראים נוסע גם, אנא שלחו מייל ואשמח להיפגש.

ועד אז – פחות מילים, יותר תמונות.

יער אודם בגולן ראוי למושבי פיות וגמדים – כמה חבל שהיצורים הלא קסומים משליכים בו כל כך הרבה פסולת.

מי אמר שצריך לנסוע לחרמון רק בגלל השלג?

הסחלב האיטלקי הוא בין הפייבוריטים שלי מבין בני מינו. בעיקר כי הפרחים שלו ממבט קרוב נראים כמו אנשים קטנים ושמחים במיוחד בכובעי תפרחת משוגעים. לכשאחזור אציג לכם יום אחד ממיטב צילומי אנשי הסחלב שלי.

היה לנו השנה סתיו ארוך במיוחד על חשבון החורף, אבל אביב כה קצר!

(קומפוזיציה מקרית של ברוניקה סורית וקליע עזוב. צולם בטיול פריחה בהר חרמון, מרץ 2014)

אני אוהבת את התמונה הזו, דווקא בגלל שהיא בחלקה מטושטשת. קצת כמו סצנה לא מציאותית מחלום שתיכף מגיע לקצו. וכך, רחוק, יפה על סף פנטזיה, בלתי מושג וחולף, נראה לי המסע בסבאלברד מיד אחרי ששבתי לארץ – למשרד נטול חלונות, למזג האוויר השרבי של יולי, לתלוש המשכורת העגום שחיכה על השולחן, לחושך בעיניים שקיבל אותי לאחר 11 ימים של אור שמש מלא בכל שעות היממה.

השעה היתה רבע לשמונה בערב, והספינה החליקה על הראי התכול של מי הפיורד במין רכות זהירה, כדי לא לפגוע בגושי הקרח שהלכו וגדלו ככל שהתקרבנו: מחתיכות זעירות של גבישי קרח ועד לטירות קרח מרהיבות עין בשלל גוונים תכולים. האוויר היה קר ופריך מקרח על מרפסת התצפית, אבל אחזתי בידי בספל שוקולדה מעלת אדים ובעוגת שמרים חמה, ומולי היה נוף מפשיר לבבות.

היום הזה, ה-29 ביוני 2013, היה מושלם: שמי קטיפה בצבעי זריחה? צ'ק! השתקפויות מרהיבות? צ'ק! דוב לבן? צ'ק! שלושה נבתנים מדגמנים על חתיכת קרח בנוף פוטוגני? צ'ק! פרחים ורודים שמציצים מתוך האדמה הקפואה? צ'ק! היה רק ראוי לסיים את היממה המוצלחת הזו עם המראה שהכי מזוהה עם הקוטב: קרח. והרבה ממנו. חיכינו לזה. במשך ימינו הראשונים באזור הארקטי, הקוטב הראה לנו את צדו החשוף, השחור-אפור-חום, כשאת קרירות הקרח הרגשנו בעיקר בעור הפנים הקפוא ובאוויר שנשמנו עמוק לריאות. אבל היום הכל השתנה, ואנחנו עמדנו בפתחה של ממלכת הקרח הקסומה של קרחון מונקו (Monacobreen).

למעשה, פעם כל זה היה קרח. כל השטח בו תמרנה ה-Vavilov, ספינתנו האהובה, בין הקרחונים, היה חלק מהקרחון, שבהיעלמו עיצב וחשף את הפיורד שזרועותיו מקיפות אותנו. קרחון מונקו נעלם במהירות מבהילה בעשורים האחרונים. במקום בו הורדנו את הזודיאקים למים עמדו לפני כעשור חומות אדירות של הקרחון, שנסוגו מאז לאחור.

בתמונות קשה לתפוס עד כמה קרחון מונקו עדיין עצום. די אם אומר שבשל סכנת גלים כתוצאה מהתמוטטויות קרח (נפילה למים במקום גורמת למוות מהיפותרמיה תוך דקות ספורות), שמרנו על מרחק של לפחות 200 מטר משפת הקרחון, שנראה הרבה יותר קרוב בצילום.

אנו מבחינים במערה קטנה שנוצרה בתחתית הקרחון. היא עדיין בתהליך של בנייה, או יותר נכון, של הריסה, כפי שמעיד רעם נורא ואחריו התמוטטות, השולחת גלים לכל עבר. השבירה גם מרימה אל על מה שנראה מרחוק כענן אבק. אנו מתקרבים מעט לאזור, ולפתע פורץ כל הזודיאק בקריאות הפתעה: ה"ענן", כמו גם הנקודות השחורות על הקרחונים סביב, עשוי מאות ציפורים מבוהלות. הקרחון חוזר לדממתו, והן שבות להתעסק בשלהן על פיסות הקרח הצפות במים.
המשך…

שאול יצא לחפש אתונות ומצא מלוכה. אנחנו יצאנו לחפש דוב קוטב ומצאנו (גם) ניבתנים.

ממשיכים מסוף הפוסט הקודם: אחרי שהקדשנו כמעט שעתיים למציאת דוב הקוטב הראשון שלנו באיי סבאלברד, ואחרי שבהינו בו כ-40 דקות עושה את עצמו ישן, החלטנו לנטוש את המערכה ולשוט בחזרה לכור מחצבתנו (ולשוקו החם) – כלומר, אל ספינת המחקר ואווילוב, שהמתינה לנו אי שם בים מהצד השני של האיים. אומנם לא זכינו בתמונת דוב הקוטב האולטימטיבית לה ייחלנו, אבל מאחר ואלו היו בכל זאת שעות אחר הצהריים של היום הכי מוצלח במסע שלנו, החיפוש הבלתי מתוכנן באיי אנדויאן היה בעצמו מציאה של ממש: שטנו בין גושי קרח בשלל צורות על מי הפיורד השלווים, ופגשנו בדרך שלל ציפורים וגם כלב ים חמקמק אחד. האזור שבו בכלל לא התכוונו לעצור זימן לנו כמה מהתמונות היפות שצילמנו במסע.

פלא שמרוב שהסתכלנו על הנוף פספסנו את הדוב שהיה ממש מתחת לאפנו?

קצת לפני שסובבנו את הזודיאק בעקבות הדיווח על הדוב, נשמע דיווח מהספינה על שלישייה חביבה שנצפתה מהסיפון, משתזפת על חתיכת קרח צף. עכשיו, אחרי שנואשנו מהעצלן הלבן, יצאנו לפגוש בה. היה קשה להימנע מלזמזם בדרך את הביטלס, שהקנו לאחת החיות המפורסמות של האזור הארקטי תהילת עולם בשיר אלמותי הנושא את שמה: "I am the walrus" (ואם זה לא מספיק כדי להיזכר בארבעת המופלאים, לבחורה המקסימה שישבה לידי קראו ג'וד).

הניבתן הוא בעל החיים הגדול ביותר שתוכלו לפגוש על אדמת סבאלברד: משקלם של הזכרים הבוגרים הוא למעלה מ-1,500 קילו, פי 2 מדוב זכר גדול. מה שמבדיל אותם במבט אחד מכלבי ים, דובי ים ושאר חבריהם לענף המשפחתי הוא צמד החטים העצום שלהם – שתי שיניים בצורת קרן שמציצות מתחת לשפמם, ומגיעות עד לאורך של מטר ולמשקל של 5 קילו.

לפעמים מגיע הרגע המושלם: שלושה בעלי חיים פוטוגניים ומשעשעים שאף סיפקו לנו כמה פרצופים, פוזות ותנוחות כמודלים מקצועיים לעילא, ממוקמים בתפאורה יפהפייה של נוף ציורי המקיף אותם 360 מעלות, עם האור הנכון לצילום, ואפילו עם ספינתנו האהובה ברקע. לא יכולנו לבקש יותר מזה (למעט "את כל זה שוב, והפעם עם דוב באמצע, אם אפשר").

הדוגמן:

איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר…

ולסיום: נו, די עם הפפראצי! הצלם הסקוטי גרנט ווילובי, שישב מולי בזודיאק, קרא לפוזה הזו "לעזאזל, אני לא מאמין ששוב שכחתי את יום ההולדת שלה":

כן, ה-29 ביוני היה יום מוצלח במיוחד. והוא לא נגמר. בפוסט הבא: לילה סגרירי בין ארמונות הקרח.

6:15, 29 ביוני 2013. היום היפה ביותר במסעי לשפיצברגן מתחיל: שמי קטיפה, השתקפויות מופלאות, קרח צף בשלל צורות והפתעות מהמין החייתי.

שבוע קודם לכן עוד היה צורך בשילוב אימתני בין מלגזה, תשעה סוסים, דלי מי קרח ותזמורת לכת שלמה כדי להעיר ולהוציא אותי מהמיטה לפני עשר וחצי לפנות בוקר של יום במשרד, וגם זה ביום עירני יחסית. עתה, כשהצלחתי לברוח ולהותיר את השגרה היומיומית במרחק של יותר מ-5,000 ק"מ ממיטתי החדשה, עיניי כבר היו פקוחות כשקריאת ההשכמה בספינת המחקר ואווילוב הקדימה את זמנה ברבע שעה.

ארון, מנהל המשלחת, ידע כנראה עם מי יש לו עסק מהיום הראשון. קריאות ההשכמה שלו היו כשל אבא טוב שמעיר בעדינות את ילדיו: עם קול רך ומלטף, כמעט לוחש, ודיבור אטי במיוחד. יכולת להספיק לצחצח שיניים ולטגן חביתה בין ה"בוקר טוב" לבין ציון התאריך, לבין עדכון בעניין מספר מעלות החום השורר מחוץ לחלונות תאי הספינה ("מזג אוויר טרופי של 6 מעלות צלסיוס"). או אז הגיע הרגע של למשוך לילדים את השמיכה: "אה, כן, הערנו אתכם עשר דקות קודם, למקרה שתרצו לראות את הניבתן שמנמנם על פיסת קרח בכיוון השעה שלוש מהחרטום".

תוך חצי שנייה מלאו חללי הספינה ברעש טפיפות רגליים מהירות, עולות, יורדות ורצות במבוך החדרים והמסדרונות בעוד האנשים המחוברים אליהן עדיין ממשיכים לתחוב את עצמם לעוד כמה שכבות ביגוד, תוך שהם מנסים להיזכר היכן לעזאזל עוברת הדרך להגעה לחרטום החמקמק.

כשעוברים בפתח המפריד בין חלל הספינה המחומם היטב לבין הנוף הארקטי המצונן, הקור מצמית את גופך למקום בבת אחת, ומעיף ממך את שאריות עייפות הבוקר במכת שוק של כפור. אבל הפעם קורי השינה שעוד נחו על העיניים נקרעו לאבק דק בגלל שוק אחר: הנוף שפגש את מבטינו ביציאה.

במהלך שעות הלילה (שהיה, כרגיל בסבאלברד בעונה זו, שטוף אור שמש לכל אורכו) עברנו מהנופים הקודרים והעקרים בצבעי האדמה והאפור לממלכת כל גווני הלבן עד כחול של ווּדפיורדן. נדמה שיד נעלמה מוללה ושיטחה את העננים כשישנו, ותפרה מהם שמיכה דקה של קטיפה חלקה כמשי, שכיסתה את רוב השמיים. מבעדה כדור השמש דלק כפנס מעומעם שאפשר להסתכל עליו ישירות, ולו אור רך ומוזר, חסר זמן. חתיכות קרח לבנות תכולות צפו מסביב בדממה מוחלטת, נחות על ים שטוח ומבריק להפליא, כמו מראה – הים נראה כמו השמיים והשמיים כמו הים, וביניהם פס הפרדה של רכסי ההרים שבשולי הפיורד והשתקפותם במים, שיצרו סימטריה מופלאה דמויית שרשרת דקה הנמתחת לאורך האופק.

כל היופי החייזרי הזה נע לאט לאט, בלי טיפת רוח. ואנחנו שעונים על המעקה עם מצלמותינו, נותנים לקסם לשטוף אותנו בקצב המזדחל שלו, עד שהים הסיע לעברנו את הניבתן המובטח, שעדיין התהפך במיטת הקרח שלו בשעת בוקר מוקדמת זו.
המשך…

הכותרת מכילה את אחת הסיבות לכך שאני כל כך אוהבת שפיריות. זהו אינו רגש הדדי. הן בורחות כל אימת שאני בסביבה עם מצלמה, ואחרי תמרוני התחמקות ארוכים ומייגעים בשמש הלוהטת, מזדרזות להציג נכונות למראית עין לשיתוף פעולה מיד כשהבטריה נגמרת. בדרום אמריקה, למשל, ראיתי עשרות מהן והצלחתי לצלם רק אחת בלבד (אבל ממש מדהימה, ענקית בגודלה).

אבל ביום רביעי אחה"צ, אחרי שעה קלה בשדה הנטוש הכה אהוב עלי (שנחמס לזוועתי בחודשים האחרונים בחלקו הגדול על ידי עוד מגרש חנייה אפור ומכוער), היו כמה שעצרו לשמח צלמת עייפה שחיפשה מעט חופש ממשרדים ומקירות. אחת אפילו עשתה זאת בחיוך.

תמונה שצילמתי באותו שדה לפני שנה. כל הנוף מאחור, שבאותו זמן היה חרוש (למניעת שריפות מהצמחיה היבשה, אני מניחה) ובחורף מתמלא במגוון פרחים וחרקים מסחרר, כוסה לאחרונה בבטון ובאספלט – כי למה לבנות חניון תת קרקעי כשאפשר להרוס עוד שטחים פראיים שאף אחד לא סופר, שהינם שקופים בפני רוב האנשים שמפספסים את המקום הכי יפה בעיר?

תראו את החיוך. איך אפשר לא לאהוב אותן? (לפחות כשאתם צופים בהן סטטיות בחסות המזגן)

אנשים נורמלים מנצלים את הקיץ למציאת דיל אטרקטיבי לחופשה קצרצרה של שבוע, עשרה ימים גג, לנופשון הכל כלול בתורכיה או לשופינג בפריז ולונדון. נו, אירופה. היבשת שאמרתי שאשאיר לגיל הפנסיה. השנה גם אני החלטתי להתבגר לשם שינוי, לשים בצד פעם אחת את חיבתי למסעות תרמילאים ארוכים ומאובקים ולמצוא דיל אטרקטיבי לחופשת קיץ קצרצרה של 10 ימים – אבל מאחר ונורמלית כנראה כבר לעולם לא אהיה, חלפתי ביעף מעל אירופה ב-4 טיסות לכל כיוון ונחתתי בשפיצברגן שבאיי סבאלברד, אי שם בקוטב הצפוני.

לפחות הפעם, בניגוד לטיול הקודם לאנטארקטיקה, היתה לי תשובה מנצחת לסתום את הפה לכל מי שעוד שאל: "לקוטב הצפוני??? למה???" – כי בדרומי כבר הייתי. כן, ככה אני אוהבת את הקיץ שלי: שמש יפה (24 שעות של אור יום מלא במקרה הזה), שמיים כחולים, חופים יפים, פריחה מלבבת, הרים מושלגים ברקע ופה ושם שרב טרופי של 7 מעלות צליוס. מושלם.

בשבועות הקרובים אכריח את עצמי להתיישב ולפרסם כאן כמה תמונות ומילים מהאזור הארקטי, בתקווה שהם ישפיעו עליכם ועליי פסיכולוגית ויצננו מעט את הקיץ הנוראי הזה בביתי נטול המזגן. אספר לכם על ניסיונות להבדיל בין נקודות חמאה לדוב קוטב (הסבר בוא יבוא), על פרחים עקשניים עם כושר הישרדות מרשים, על בירת שפיצברגן שהעיר הצפונית ביותר בעולם, ועל איי סבאלברד עם נופיהם הקודרים, זועפים, לא מסבירי פנים, אבל כל כך נפלאים. ובעיקר – תמונות.

נכון, זה קצת מוזר לכתוב על הקוטב השני כשמחסום הכתיבה הגדול מנע ממני כבר זמן רב מלהשלים את הפוסטים על הקוטב הקודם, אנטארקטיקה אהובתי. אבל עוד אחזור אליה אחר כך. היא הקוטב המוצלח יותר, ועדיין יש לי כמה מאות תמונות יפהפיות של פינגווינים מלכותיים להתרברב בהן.

בפעם הבאה: כל מה שלא ידעתם על איי סבאלברד ויכולתם לשאול לו ידעתם על קיומם.

שכנים חדשים הופיעו בחצר ביתי בחודש מרץ והחלו לבנות בה את ביתם. לא בדיוק מפקיעי קרקע – הם העדיפו ללכת על פנטהאוז עם נוף, הנתלה גבוה על ענף של עץ הארואקריה הסמוך.

הצצנו מפעם לפעם בעוברנו בחצר בזוג הצופיות החרוץ העובד במרץ על אתר הבנייה, אלא שיום אחד פקד אסון את המבנה: רוח חזקה טלטלה את הקן והפילה אותו ארצה. נדמה היה שזה היה סופם של הגוזלים הרכים. לא נראתה תנועה, רק גוש נוצות אחד קטן השוכב ללא ניע. אלא שלאחר שנתנו להורים ההיסטרים קצת מרחק, פתאום צצו מגוש הזרדים והעשבים הדומם שלושה מוסקטרים:

בימים הבאים עקבנו אחרי משפחת הצופיות החביבה, מההאכלות התכופות של הגוזלים בשפירית תועה, בעשים, בתולעים ובצוף, דרך ניסיונות תעופה כושלים עד לקבלת כנפי טייס למופת.

(במאמר מוסגר: כל התמונות שלהלן צולמו עם זום נאה במרחק ובמסתור כדי לא להפריע למנוחת הצייצנים. לגבי סלסילת המתכת המופיעה בחלק מהתמונות: לאחר הצלה של הרגע האחרון של הגוזלים מתקיפתה של חתולה משוטטת ניסינו לתלות שוב את הקן גבוה בעזרת סלסילה כדי למנוע תקיפות נוספות. ההורים לא אהבו את זה והתקשו לאתר אותו, והקן הוחזר עם הסלסילה אחר כבוד למטה. הגוזלים דווקא נהנו מהתוספת שאיפשרה להם לטייל סביב הקן ולשחק בטיפוס על גבי מתקן השעשועים החדש…)

כך נראה האלבום המשפחתי של משפחת צופית בוהקת:
המשך…