פוסט זה פורסם במקור בפורום טלוויזיה בנענע, בראשון לינואר 2005.

היה לי שבוע רע, נורא אפילו, ולמרות שהסופ"ש נפתח בערב ממש מוצלח עם המוזיקה של איזבו בצוותא, נראה שהוא אף מתדרדר עוד יותר. המחשבות על היכן הייתי היום לפני שנה בודאי לא מועילות.

Best New Years’ Ever!
זו היתה הכותרת של המייל ששלחתי בתפוצת נאט"ו כשחזרתי לציביליזציה, עד כמה שאפשר לכנות כך את אותו אינטרנט קפה רעוע בעיר האפרורית ארושה, טנזניה, בו אתה מחכה לתורך אחרי נערה עטויית חרוזים בלבוש המסורתי של שבט המסאי. זו היתה הפתיחה הכי טובה שיכולתי לאחל לה לשנת 2004, וזה קרה לגמרי במקרה. ביום האחרון של שנת 2003 הלכתי לישון בידיעה שמחר בבוקר אגשים חלום. ולא סתם חלום – חלום ילדות, כזה שמקנן בי כבר מגיל 3 או 4, וכמה אנשים כבר מצליחים לעשות זאת? כשאנו ילדים החלומות שלנו נוטים להיות בלתי מציאותיים (אמונה שלמה בהבטחת ה"בגיל 21" של בזוקה), תמימים (להיות כבאי, קאובוי, האחים ואן-אריק) ובכלל כאלו שתוך שנים ספורות כשנגדל ונחכים הם יתפוגגו לטובת חלומות אטרקטיביים יותר, גם אם לא תמיד ריאליים יותר – זכייה בפייס, חופשה חינם בקאריביים, שטלעד יתחילו את "הבית הלבן" בזמן.
אבל החלום שלי המשיך לחיות, לא נעלם, לא נשכח. אני רציתי להיות דייויד, ולו לשעה אחת, והצלחתי.

גיבור העל לבן השיער

בילדותי אפילו לא זכרתי איך קוראים לו, אבל את פניו וקולו הכרתי היטב מאותם סרטי טבע שאבא ואמא ראו בטלוויזית השחור-לבן הקטנה שלנו, עד שספיישל שלו שכנע אותם לקנות את השכלול האחרון: טלוויזיה בצבעים. כל פעם מחדש היינו יושבים ומתפעלים מחיי הקנגורו באאוטבק האוסטרלי, מהרגלי הקינון המרהיבים של ציפורי גן עדן בפפואה או מקפצוציהם של פינגוויני המקרוני באיי פוקלנד בדרכם לים, ואותו קול מרגיע, בריטי יבש ומלומד ביאר לנו את המראות, מצוחצח ונינוח כמי שזה עתה חיסל קנקן תה אנגלי שלם עם סקונס באולפן החמים של ה-BBC. ותמיד, פתאום – וכל תוכנית הופתעתי מחדש, כאילו טוויסט זה אינו ברור כשמש או כמותו המחודש של קני בסאות` פארק – לפתע היכן שהוא בפריים היו זזים עלי סבך הג`ונגל, או מאחורי קרחון תכול, או אפילו בין שני אריות ים מנמנמים, היה פורץ לפתע האיש הזה, סר דייויד אטנבורו, ואותה קריינות שברקע היתה ממשיכה לבקוע מפיו בלי שינוי טון מינימלי. כאילו לא נושבת סביבו רוח של מינוס 40 מעלות באנטארקטיקה, סופת חול במוזמביק או יתושי האנופלס של אוגנדה. סביבו נטרפו חיות, מדבריות סין להטו על שלדי חיות שהתייבשו בצמא, ברד התנפץ, תנים יללו, אבל הוא היה ממשיך לעמוד שם איתן כנציב מלח, לא נותן לשום דבר להפסיק את שטף המלל שלו על מנהגי ההזדווגות של הסוריקטה. הבגדים שלו היו תמיד ישרים ונטולי קמטים כאילו לא נאלצו להידחס לשק"ש מעודם, ולא היתה עליהם טיפה מהאבק הכתום שהיה מכסה את כולי בשנייה שהייתי יוצאת לאוויר הלא-צח של טנזניה. מבחינתו, תלאות קונגו ומונגוליה היו לא סוערות יותר מאכילת צנים יבש עם מלפפון במזנון של הטלוויזיה הממלכתית הבריטית. כלום לא הזיז לו.
וואו, חשבתי לעצמי אז בגיל 4, זהו כנראה האיש הכי cool בעולם (אחרי קרמיט הצפרדע, כמובן).

רציתי להיות דייויד אטנבורו, ושה-BBC ישלחו אותי להחליף אותו באחד מאותן תוכניות רבות שצולמו בשמורות הספארי, שהיו מבחינתי פסגת החלומות הזואולוגים: פילים, אריות, קרנפים, בבונים, צ'יטות, שטחים רחבי ידיים, דייויד מופיע לפתע מאחורי עץ שיטה ומדקלם ביובש את נתוני הנדידה הגדולה של שנת 1976, והשיא – מבט ציפור מלמעלה, מכדור פורח, אל עדרי הזברות והגנו הנודדים מדי שנה מקניה לטנזניה וההיפך. מי בכלל רוצה להיות איזה אייל פלד זחוח שעובר ממלון אירופאי אחד למשנהו בחסות אבא, וברגע שסוף סוף יוצאים לשטח, לאבק, למרחבים, מיד משאירים אותו בבית כדי שידובב מהמזגן של משרדי טלעד?

ההורים הבטיחו שיום אחד ניסע לספארי באפריקה. בינתיים הם קנו לי ספר שיצא לכבוד פתיחתו של הספארי ברמת גן, שבו סופר איך הג`ירפות והזברות מכיכר מלכי ישראל (כיכר רבין של היום, שם היה גן החיות של תל אביב עד 1980) עזבו את העיר המזוהמת לטובת המרחבים (שמול גבעת חירייה). סבא לקח אותנו לשם ומאוד נהנינו, אבל זה לא היה כמו באפריקה – אף חיה לא נטרפה לנגד עינינו, כדור פורח לא היה בנמצא, ואסור היה לפתוח חלון כדי לראות את האריות ללא מחיצות שיגנו. בטח שלא נתנו לנו לצאת החוצה ולהסתתר מאחורי השיחים עד שתעבור באזור מצלמה של ה-BBC, כמו בטלוויזיה.

השנים עברו, והטלפון מבריטניה בושש להגיע. בגיל 4 עוד סברתי שיש לי סיכוי לא רע, כי כבר אז היו לדייויד שערות שיבה והוא נראה קשיש מאוד, ועם כל הסיכונים בעבודה נדמה היה שזה לא לגמרי תרחיש בלתי אפשרי שיום אחד תתנפל עליו קואלה עצבנית בזינוק פראי מאיזה עץ אקליפטוס בדיוק כשיתחיל לספר על היפרדות היבשות מגונדוונה המיתולוגית, מה שיצריך מחליפה צעירה ורעננה לסרט הבא "כדור פורח בסוואנה". זה לא קרה.

תחת שמיים תכולים

ב-31 לדצמבר 2003 עשיתי את המעשה. לרבע שנייה עוד עמדתי שם קפואה, ממאנת לעזוב את אחיזתי בכרטיס האשראי שהושטתי לבחור שעד לפני דקה חיבקתי באושר על כך שהצליח כנגד כל הסיכויים להכניס את השם שלי לרשימה הנכספת. פסיכית, את מובטלת שנה וחצי ואת הולכת לזרוק פאקינג 400 דולר על שעה אחת?! כמו קפיצת באנג'י, היה זה הרגע המכריע. ה"צוק" שלי היה סניף חברת הכדור הפורח בלודג' מפואר בשמורת סרנגטי, והצעד הראשון שהפריד ביני לבין ההתגשמות של החלום היו 400 דולר. לדייויד זה לא היה קורה. נשמתי עמוק, לבשתי מבט צונן כמו הייתי סר אטנבורו על סף תהום בפטגוניה כשאלבטרוסים מאיימים לנקר את גופי, ואמרתי: נו, איפה חותמים?

1.1.2004.
השעה רבע לחמש בבוקר, כולם ישנים ורק אני עומדת בקצה מחנה האוהלים ומחכה להסעה, מתפללת שהאריה ששאגותיו הטרידו את מנוחתנו חצי לילה לא יחליט לצאת לסיבוב רגלי ברגע זה, כפי שעשה שתי לילות קודם וכמעט הפריח את נשמתו של בחור שיצא לשירותים.
רק אני והנהג בהסעה, מברכים זה את זה ב-Happy new year. מה שנכון, נכון. מול אורות הפנסים בחושך הסרנגטי (השמורה המפורסמת ביותר באפריקה, גודלה כחצי ממדינת ישראל, פירוש שמה: "האינסופי") נראה אחר לגמרי משעות היום – מסתורי ואפל, והנסיעה הקצרה הזו היא כמו מסע בעולם חדש ומרגש. זוג אריות חושף מולנו את שיניו מבעד לסבך העשב, חמישים זוגות עיני זברות מנצנצים כים של אורות. "פומבה", שולף הנהג את לקסיקון 'דיסני' ומצביע על חזיר בר שרץ מול הרכב. הרדיו מנגן מכל השירים שבעולם את Happy Nation של אייס אוף בייס. עד היום כשאני נזכרת בנסיעה המכושפת ההיא השיר הזה תקוע לי בראש, פסקול סוריאליסטי משהו לחוויה. "גוד מורנינג טנזניייייייייה!", שואג הקריין ברובין וויליאמסיות אפריקאית, "בוקר חדש בשנה חדשה".

קצת אחר כך, שמש עולה מעבר לאופק וכדורי הענק מתרוממים השמיימה איתה. אני עומדת בפינת סל נצרים ענק, מעליי בלון בצבעי כחול-אפור ולהבת אש ענק בוערת בתוכו, מסביבי השמיים הכי רחבים שראיתי מימיי ואוויר צלול להפליא, מתחת מישורי הסרנגטי האינסופיים, מנוקדים בעדרי זברות וגנו בדרכם דרומה ובעצי שיטה שעל צמרותיהם נשרים ובבונים הצווחים בכעס על העצם הזר המטיל עליהם צל ומפריע לשיזוף הנעים בקרני השמש של הבוקר. כמה אנשים מגשימים חלום שחלמו בלי הפסקה מגיל 3? איזו זכות אדירה נפלה בחיקי להגיע עד לכאן, וכלום לא נראה לי חשוב – לא ההחמצות בחיים, לא המינוס והרגשת המבוי סתום שאפפה אותי לאחרונה – עשיתי זאת, הגעתי למה שמעניין אותי באמת. תודה, דייויד. על שהסרטים שלך היו הראשונים לעורר את סקרנותי להגיע אל קצוות עולם, כשנסעתי אל הקנגורו במדבריות הכתומים של אוסטרליה, כשחיפשתי דובים בהרי הרוקי הקנדיים, אייל קורא וביזונים במסע אל שמורות ארה"ב, פילים באסיה, פינגווינים צהובי עין בניו זילנד, ושבועיים אחרי אותו מסע בכדור פורח יצאתי אל השימפנזים באוגנדה.

ריחפנו באיטיות רוגעת, ואותה שעה ורבע באוויר נדמתה לי כמו נצח מושלם. נזכרתי בעוד גיבור ילדות, ג'ים הנסון, ובסצנה בסרט החבובות שבו גונזו מרחף בשמיים בעזרתו של צרור בלונים ממולאים בהליום. מלמטה כולם מנסים לתפוס אותו בהמולה רבה, אבל הוא, ראשו באטמוספרה אחרת, וזמזמתי לעצמי את השיר ששר על אותם שמיים בלתי נגמרים:
?Part heaven, part space, or have I found my place
I’ve Never been there, but I know the way
I’m going to come back there someday
הלוואי.

אם נהיה שנייה פחות רומנטיים, אני חייבת לומר שעצם העובדה שקצת אחרי הנחיתה (שהייתה נחיתת אונס בשדה הלא נכון, ממנו התחלנו לצעוד לעבר הכביש עד שחטפנו צרחות של "משוגעים! אתם בלב הסרנגטי! צ'יטות יכולות לטרוף אתכם!") חיכו לנו בשדה שמפנייה ומיץ תפוזים קר. בחיי, אחרי ימים של קמפינג באבק האפריקאי, אתה לומד להעריך את ההנאות הקטנות של החיים, במיוחד כאשר היחידה שבהן ששמורה לך בימים האחרונים היתה שפיכת מים צהובים מבקבוק מזוהם על הראש במעין החלפת הלכלוך בשיער בזוהמה חדשה יותר. באותו רגע, הקונספט של שתייה קרה היה שווה מבחינתי לפחות מאתיים דולר בפני עצמו. זה שאחריה עמד שולחן ענק ערוך כלי חרסינה לבנים ובתוכם ארוחת בוקר בריטית לתפארת סר דיוויד, בדיוק באותו מקום שיום קודם ראינו בו אריות מנמנמים ונשרים חגים מעליהם, היה בכלל הדרך האולטימטיבית לפתוח את 2004. אינדיד, Best New Year's Ever.

משמאל היה גל אבנים גדול. יום קודם עברנו לידו וישב שם עדר בבונים. לרגע הייתי בטוחה שבעוד שעתיים, כשנתקפל ונלך לדרכנו, יצא מאחוריו בחור בריטי מכובד ולבן שיער, ויתאר באריכות ובקור רוח את שיטות הצייד של הברדלס הטנזני.

היעד הבא

ב-1997 סימנה לי הסדרה החדשה של אטנבורו דאז Life in The Freezer את החלום הבלתי מושג הבא: אנטארקטיקה. בחלום הזה, הצוק ממנו אקפוץ לבאנג'י הזה יהיה העיר אושוואיה בדרום ארגנטינה, והצעד הראשון ליבשת הדרומית ביותר ידרוש ממני חיוב חמור במיוחד של כרטיס האשראי שלי בסכום בן ארבע ספרות בעיר הנ"ל שבהחלט אין לי. אבל ביום הראשון של שנת 2005 אני מרשה לעצמי להתמכר לאשלייה ולהגיד:
מי יודע, אולי בסילבסטר הבא.

נזכרתי בפוסט הזה ביום האחרון של 2008. אני עדיין לא מתרגשת, לא לגמרי קולטת – זו כבר לא משאלה לסילבסטר הבא. עוד שבועיים אצא מישראל לכיוון אושוואיה בניסיון לאתר מקום פנוי של הרגע האחרון על אחת הספינות לאנטארקטיקה. מי היה מאמין. כל כך קרוב, כמעט אפשרי. כל שנותר הוא לעלות על הטיסה עם חופן דולרים ולהחזיק אצבעות שיימצא חדר פנוי במחיר שלא מחייב מכירת כלייה נוספת.

מר אטנבורו, אגב, חגג מאז פרסום הפוסט ההוא את יום הולדתו השמונים בשנת 2006 בספיישל מיוחד ב-BBC. במהלכו נבחרו הרגעים הטובים ביותר מסרטיו בכל הזמנים. כצפוי וכראוי, זהו הזוכה. הוא עדיין לא פרש, ועובד במרץ על סרטי טבע חדשים.