אפילו ×¢×–


החבובות כובשות את הוליווד, TAKE 1
יום יום ראשון, 11 דצמבר 2011, 19:28
7 תגובות

לפעמים, כדי לשכנע את כוכב הטלוויזיה שלך להצטלם לסרט קולנוע כשהוא רוכב על אופניים או יושב על שפת ביצה, עליך להצטייד בהרבה גמישות, יצירתיות ומוכנות להתמודד עם קשיים לוגיסטיים רבים. זה לא בגלל שהכוכב שלך הוא פרימדונה קפריזית, אלא נובע מכך שהוא לא יותר מבובת גרב.

עכשיו כשהחבובות של ג'ים הנסון חוזרות לככב על המסך הגדול בסרט חדש, ראשון מזה שנים, זהו זמן טוב לחזור אל 1979, להרפתקה הקולנועית הראשונה שלהם: The Muppet Movie.


שיר הפתיחה היפהפה של הסרט, בקול צפרדע ערב

– הפוסט כולל ספויילרים ליהוקיים ועלילתיים, ראו הוזהרתם –
כתבות קודמות ב"אפילו עז" על הנסון:
מופע החבובות /רחוב סומסום

"החבובות כובשות את הוליווד", בשמו העברי, היה הסרט האהוב עליי בילדותי. ראיתי אותו בקולנוע כשהוקרן לראשונה בארץ, ועוד 900 פעם בערך בווידאו של סבא, אותו מכשיר קדמון מהתקופה שהיית צריך להזמין אותו חודשים מראש מחו"ל. בכל פעם הוא הקסים אותי מחדש.

רציתי לחצות את אמריקה במכונית אמריקאית ישנה עד בואך הוליווד כמו קרמיט ופוזי, לעוף באמצעות בלון בשמיים רחבי ידיים כמו גונזו, לכסות סטודיבייקר בציורים פסיכודליים עם האלקטריק מייהם (הקליפ של Today של סמשינג פמפקינס תמיד הזכיר לי את הסצנה הזו), ובכל פעם זמזמתי מחדש עם הסרט בהתרגשות את שיר הפתיחה המופלא, The Rainbow Connection. העולם של ג'ים הנסון והחבובות תמיד היה ידידותי ומסביר פנים, תמים ומאושר, מלא מוזיקה וצבעים ולא מעט פסיכופטים, במובן השמח והטוב של המילה.

והיתה את הסצנה ההיא, שראיתי הרבה פחות מ-900 פעם. יש לי חברה, גם שמה יעל (יש מיליונים כמונו), שהתחברנו בערך בזכות הסרט הזה. לא ברור איך בשיחה די ראשונית בת דקותיים, בעת המתנה בטירונות למסדר מול חדר האוכל של מחנה 80, הגענו לדבר דווקא על זה, אבל עד מהרה התברר ששתינו סבלנו מאותה טראומת ילדות: על אף שראינו את הסרט פעמים כה רבות, כמעט תמיד כיסתה כל אחת מאיתנו את עיניה באותה סצנה מצמררת בה מדען גרמני אכזר מנסה לכרות את מוחו של קרמיט האומלל. ידענו בוודאות שהטובים ינצחו, ראינו את הסוף הטוב שממתין מעבר לפינה, ועדיין התקשינו לסבול את מבטו העצוב והמפוחד של קרמיט מול אותו נאצי רע לב, ורק חיכינו באימה שהסיוט ייגמר כשהגברת השמנה תשיר (או במילים אחרות: כשמיס פיגי תופיע).

סיימנו טירונות, וכשהגענו לשירות הקבע ארזנו מזוודות ונסענו לאירופה. שם מצאנו קסטת וידאו של הסרט המיתולוגי שנרכשה מיד כדי להתמודד עם פחדינו האפלים.
מוזר לראות את נוף ילדותך ממרחק השנים. פתאום הכל נראה אחרת, אתה שם לב לדברים חדשים, מבין בדיחות שפספסת כילד, ובעיקר – מגלה שהמדען האיום הוא בכלל מל ברוקס, וזו הסצנה הכי מצחיקה בסרט.

מאז הספקתי לצאת לרוד טריפ בנופי מערב ארה"ב במכונית ישנה עד בואך הוליווד, לעוף באמצעות בלון בשמיים רחבי ידיים תוך כדי ששירו היפהפה של גונזו מהסרט, I`m Going To Go Back There Someday, התנגן לי בראש.

יעל השנייה, לעומת זאת, עדיין מסרבת בכל תוקף לצפות בסצנה ההיא.

אז איך הכל התחיל?

סוף שנות ה-70. "מופע החבובות" פורצת הדרך (שעליה כתבתי בהרחבה כאן) הופכת להצלחה ענקית בטלוויזיה, והיוצר שלה, ג'ים הנסון, כבר מתחיל לתכנן את הפרויקט השאפתני הבא: להעביר את החבורה המופרעת שלו למסך הגדול. היה זה רעיון מהפכני שנתקל בסקפטיות רבה: הקהל והתעשייה רק נפתחו לרעיון שבובות יכולות להיות כוכביה הבלעדיים של תוכנית טלוויזיה למבוגרים, אך אז עוד היתה הפרדת מעמדות ברורה בין המסך הקטן לגדול. האם תיאטרון בובות יוכל להחזיק סרט קולנוע של שעה וחצי?

אבל ג'ים רצה ללכת רחוק יותר: הוא רצה לצאת מהתיאטרון, מה"קומפורט זון", ולהוציא את החבובות מאולם הצילום הסגור אל העולם האמיתי, כאילו היו שחקנים לגיטימיים בשר ודם. זה הציב בפני ההפקה בעיות לוגיסטיות אדירות, כאב ראש גדול וצורך לחפש פתרונות יצירתיים – בדיוק מה שג'ים אהב.
המשך…