פורסם במקור בפורום מוזיקה ישראלית של וויינט, אי שם בשנת 2006.

היום בבוקר, בשעה מוקדמת מדי ברכבת, הקשבתי לשיר ההוא של יאפים עם ג'יפים, זה שכתבתי עליו לפני שנתיים, כשהייתי מובטלת, שהוא יהיה המנון הבלוז הפרטי שלי בפקקי הבוקר לכשאתחיל לעבוד, וחייכתי. הטון הציני מלגלג שלו כבר לא נראה אכזרי עד כאב במראה הריאליסטית שהוא מציב בפניי. יכולתי לחייך איתו. יכולתי לגעת בשאיפה של הבית האחרון.

– "אני שלך, אבל שייך לתחנת המוניות"
– "תשירו, כולם! גם אתם עבדים למקצוע שלכם!"
(דודי לוי ודן תורן, בהופעה בתיאטרון תמונע 2003)

אי שם ב-1990 היה סרט קטן, טיפשי וזניח בכיכובם של טום הנקס ומג ריאן ושמו "ג'ו נגד הוולקנו". לא ברור למה, אבל שתי סצנות ממנו נחקקו בראשי. אחת מהן היא הפתיחה.

שוט של נחיל של אנשים לבושים בחליפות כהות בדרכו לעבודה, כולם נראים אותו דבר כמו סרט נע בפס ייצור אפור. שפופים, צועדים בכבדות מתוך אינרציה. עיניים כבויות כמי שלא התעורר בבוקר, והבוקר הרדום הזה נמשך כבר תקופה ארוכה מאוד. מצעד רגליים על מדרכה, על הבוץ. באמצע פרח צבעוני אחד וגם הוא נרמס בנעל שחורה בהיסח הדעת. ברקע שיר בלוז שחור שהפזמון שלו נחרט בזכרוני: I sold my soul to the company's store. הייתי ילדה אז, ועולם העבודה היה נראה רחוק ממני שעות אור, אך התחברתי מאוד לתחושה הכבדה של מציאות ברירת המחדל המבהילה הזו, כשאפרוריות השגרה משתלטת עליך והעייפות גורמת לך לפספס את הדברים היפים ששוכנים במרחק פסיעת רגל, ואזי נדרכים מתחתיה בלי משים.

אם הייתי מצלמת עיבוד מודרני לסצנה הנ"ל, הייתי משתמשת ב"אין פקקי תנועה" של יאפים עם ג'יפים. בלוז של ימינו אנו. צילום של אוטובוס ישן ומזדחל בשעת בוקר מוקדמת מדי, עמוס לעייפה. מבט בעיניים קרועות מחוסר שינה בוהות בצפיפות כלי הרכב שמעבר לשמשה המאובקת. מכוניות-מכוניות כמו קופסאות סדורות בנתיבי איילון, הרבה אפור של אספלט ובניינים שעשן וזיהום דבקו בהם. הצבע היחיד מגיע משלטי פרסומת ענקיים ומאיימים.

אין פקקי תנועה בדרך לגן עדן
ומצדי זו הדרך לגיהינום
הקצב שובר למלאך את הכנפיים
עוד שיגור כושל לחלל החיצון

אוטובוס בצבע ירוק משתעל מלוא אגזוז על הולכי רגל עייפים. רכבת ממהרת גולשת מתחת לנתיב אל תחנת השלום החשוכה תמידית. קירותיה של התחנה עשויים לבני זכוכית כדי לנצל את האור הטבעי, אך זרם המכוניות הפך אותן למלוכלכות ולסמי-אטומות, תורמות עוד יותר לתחושה האפרורית. מהחלון התחתון של רכבת דו קומתית רואים רק ים של רגליים רצות כאיש אחד על רצפת הבטון. כאב ראש המום הולם ברקות. המנון הבלוז מתנגן בטון של השלמה מתוך ייאוש, קולו רוטן וסרקסטי:
המשך…

נו, בקרוב יהיה יותר גרוע. ובכל זאת, עשו את המאמץ הקטן שלכם היום לשינוי, לעתיד טוב יותר.

בדרך לקלפי נזכרתי בסטיקר שהכנו כבדיחה למערכת הבחירות של ינואר 2003:

היום זה אולי היה נראה כך:

הקלפי שבה אני מצביעה תמיד היתה בגן ילדים קטן בשכונה ליד. השנה העבירו את כל הרחוב שלנו להצביע בבית ספר יסודי. אח, לו רק הפוליטיקאים שלנו גם היו עולים כיתה עם השנים ולא ההיפך.

דברים שלמדתי בעקבות זוג הזמנות חינם לאלטון ג'ון באצטדיון רמת גן.

– מאיפה הגיעו כל המכוניות האלה?
– זה בגלל ההופעה של אלטון ג'ון.
– מי זה?
– נו, הזמר הזה. אתה יודע, ההוא שהגיע.
(מתוך שיחה שנשמעה ברקע)

הדרך הבטוחה לכבוש את לב הקהל הישראלי בקיץ 2010 היא פשוט להגיע. ולהכריז על כך, רצוי כמה שיותר.
שלום ישראל! (מחיאות כפיים סוערות) אני כאן! (תשואות נלהבות) הגעתי! (הקהל משתולל) אף אחד לא יכול לעצור אותי מלבוא לכאן! (10 דקות של שריקות אוהדות וקריאות הלל) כן, אני עדיין כאן! (מטחי כבוד) כאן בישראל! (אייטם אוהד עם ציטוט מפי לימור לבנת) הגעתי למרות הכל! (צהלולים ומחולות) אפילו למרות הלחות! (שאגות הזדהות מצד ירושלמים בקהל)

ואז, כמובן, בשנייה בה הסתיימה ההופעה, האמן נמלט מהבמה כדי לברוח מהחור מוכה השרב הזה בהליקופטר ליעד שפוי יותר כמה שיותר מהר.
(לא שאנחנו לא היינו נוהגים כך לו יכולנו. ולא רק בגלל שחיכתה לנו עוד שעה פלוס של נסיעה בפקקים)

אפרופו פקקים: איך זה שדיווחי תנועה בגלגלצ מפרטים ארוכות על כל עומס של שש מכוניות במעלה יששכר, וכל טמבל שתיזמן 7 דקות ברמזור המקולקל בפאתי אום-רשרש – אבל שום מילה על הפקק המרכזי שבו אתה תקוע כבר 30 דקות?

ושמתם לב שבכל רכב שנושא על הפגוש האחורי את המדבקה עם הכיתוב "איך אני נוהג?", יש נהג שמצדיק תשובה בת ארבע קללות לפחות?

התהיתם פעם מה רואים מהשורה הרביעית לפני האחרונה ביציע הכי מרוחק מהבמה באיצטדיון רמת גן?
ובכן, אענה במשל: לפני שש וחצי שנים הייתי באפריקה. מדריך הספארי היה נחוש לאתר עבורנו את כל החיות הגדולות. ביום הרביעי הוא פרץ בקריאות: קרנף! קרנף! כולם אחזו במשקפות בהתרגשות ומיהרו לצלם את… אין לי מושג, לא ראיתי כלום. המדריך העביר לי את המשקפת המשודרגת שלו.
– תסתכלי לכיוון ההוא. רואה?
– הכתם מימין?
– לא, זה שיח. תסתכלי הלאה, כמה מטרים אחריו.
– אני רואה איזו נקודה שחורה.
– בדיוק!
– זה הקרנף?
– לא, זה פיל. הקרנף עשרים מטר מאחוריו.
נדמה לי שלשותפתי לטיול יש עד היום תמונה של "הקרנף" באלבום, ובה שדה ריק. מעין גרסה אפריקאית לחידת הציור השבועי לילד, שאף אחד לא מצליח לפתור ולצבוע בצבעים עליזים.

בשורה האחרונה רואים עוד פחות מזה, אבל לפחות אם תושיטו יד מתוחה לאחור יש מצב שתצליחו להגיע איתה למילקשייק בסניף מקדונלדס בקניון איילון.

כשאתם יושבים ביציע המרוחק אל תתלוננו על אי-סינכרוניזציה בין התמונה במסכי הוידאו לקול. אם תשימו לב, תנועות השפתיים במסך מקדימות את המילים, ולא להיפך. זו לא אי-סינכרוניזציה, זו העובדה שאתם נמצאים כל כך רחוק, עד שלוקח לקול זמן להגיע (הוא גם קצת נח בדרך, כי בכל זאת, הלחות).
המשך…

זהו רציתי להוציא את זה. ובכוחות נפש אדירים הצלחתי לשמור על איפוק ולעצור איפשהו במפרק כף היד את זרם הקללות מהמוח שלי אל המקלדת.

רק אתמול אמרתי שאני חושבת שהפיקסיז יהיו האחרונים לבטל את הופעתם בארץ. באופן מרענן הם לא טרחו יותר מדי להסתיר את העובדה שהם לא סובלים זה את זה ומופיעים בשביל הכסף. מי חשב שהם יצמיחו פתאום אידיאלים? (סביר להניח שהם לא. רוב הסיכויים שהם פשוט מאמינים שבטווח הארוך הביטול יותר ישתלם כלכלית, או בגלל איומים אלימים שקיבלו)

מבאס קשות. ברמה האישית, כי חיכיתי כל כך להופעה הזו. כי בשנה כל כך מחורבנת הגעתם של הפיקסיז היתה לי, ובכן, לא ממש "אור בקצה המנהרה", אבל איזשהו פנס תאורה ישן של רשות שמורות הטבע באמצע מערה. מאובק, קצת עייף באופן שכנראה יגרום לך לפספס איזו מדרגה ולדפוק את הברך, אבל עדיין מספק אור משמח לעיניים לכמה ימים טובים. גם זה לא מעט, לפעמים. הביטול גם מרגיז ומאכזב בכך שהוא נעשה לחינם. איכשהו, מסופקתני שנתניהו חופן כעת את ראשו בין ידיו ואומר "לעזאזל! ואני ביטלתי את הנסיעה לפסטיבל פרימוורה! אין מנוס, הם צודקים! חייבים להפסיק את הכיבוש למען קים דיל!". לו זו היתה הדרך לפתור את הבלגן הפוליטי והמדיני באזורנו ולהקים סוף סוף את המדינה הפלשתינאית שתהיה ביום מן הימים כך או אחרת, הייתי שמחה לבטל בעצמי למען המטרה את המוזיקה בכלל בישראל לשנה כמנהג עדות הטליבאן. אפילו את קיומם של המזגנים. אבל בפועל דבר מזה לא פותר את המצב המייאש כאן. צעד כשל אלביס קוסטלו הוא בעיניי יותר רצון לפרובוקציה מאשר אידיאולוגיה – אם אתה מתנגד בתקיפות שכזו להופעה בישראל, אל תקבע אותה מלכתחילה. אני מנסה לדמיין מה אני הייתי עושה לו הייתי במקום אותם אמנים ומוזמנת להופיע במקום שממשלתו גורמת לי שאט נפש מוחלטת. בורמה (מיאנמר), למשל. הייתי כנראה בוחרת אחד מהשניים: מסרבת מיד בכל תוקף, או מסכימה רק כדי שאוכל לנצל את מעמד ההופעה כדי להטיח במהלכה את דעתי בפרצופה של המדינה בקול גדול (עם אפוד מגן, מאחורי זכוכית משוריינת ועם מסוק הצלה הממתין בירכתי הבמה, במקרה הזה), באופן שיהיה הרבה יותר אפקטיבי להעברת המסר מביטול שישכח. וכי בסופו של דבר, כמאמר המשפט המפורסם, מוזיקה לא נועדה לממשלות, אלא לבני אדם.
(אגב, האין זה מוזר שאף אחד מהאמנים המתנגדים לכיבוש – למעט לאונרד כהן שניסה – לא חושב לקבוע הופעה בטריטוריה הפלשתינאית? בעיניי זו יכולה להיות הפגנה ראויה ובעלת כוח תקשורתי רב)

לעזאזל. איזו אכזבה. כשראיתי את הידיעה על הביטול כל כך הרבה קללות החלו לגדוש את מערכת העצבים שלי. בניסיוני הפולני לשמור על שפה קצת מכובדת יותר בפני העולם, עברתי לאלימות המכובסת של באגס באני, ואיחלתי ללהקה כל מיני כלי נגינה גדולים במיוחד שיפלו על ראשם, רצוי אופרת נבוקו במצדה במלואה, כולל הסוסים.
לא ברצינות, כמובן. שחרור קיטור. עם כל האכזבה, ברור לי שאהבתי למוזיקה שלהם לא השתנתה ולא תיפגע, וגם אשמח לתפוס הופעה שלהם בהזדמנות אחרת – אפילו ביום רביעי הקרוב, אם זה מסתדר לכם, חברי להקה יקרים. בכל זאת, גם בכיוון ההפוך, אני שומעת ואוהבת את הפיקסיז בגלל המוזיקה, לא בגלל קבלת ההחלטות של יוצריה.
ועכשיו אשב לי לבד בחושך ואשיר את "Here (not) comes your band".

וידידי חובצי הוסיף: אלוהים הוא 7, השטן הוא 6, האדם הוא 5, והפיקסיז, מסתבר, הם 4.

והרי החדשות: לא רק שכולם מתים בסוף, אלא שכולם נפטרים – גם יהודים וגם גויים. הגיע הזמן לחסל אחת ולתמיד את התיקון הלשוני השגוי והמעצבן לפיה "יהודי נפטר, גוי מת"

הפעם הראשונה שנתקלתי בשטות הזו היתה לפני כשנה וחצי, בתגובה לאחד הפוסטים בבלוג זה. באופן מנומס תיקן אותי המגיב והסביר שהמילה "נפטר" היא למעשה "נפטר מעול מצוות". לפיכך, כך טען, אי אפשר להשתמש בה לגבי מי שאינו יהודי, ואינו חייב כל חייו במצוות האל. ההערה נשמעה לי מוזרה. התעלמתי. אלא שבשנה האחרונה אני נתקלת שוב ושוב בקביעה המרגיזה והגזענית הזו – בהתחלה בעיקר מכיוון טוקבקיסטים אלמונים ומתלהמים ברחבי הרשת, אבל בהמשך נפלו ברשתו של התיקון הגזעני רבים וטובים (כמה מחבריי הקרובים, כמו שנאמר) שהאמינו בנכונו ובהיותו מעוגן מימי ימימה במקורות בלי לערער על הקביעה המשונה. לבסוף, המילה "נפטר" הוחלפה בעריכה במאמר שכתבתי במסגרת עבודתי. זהו זה, גמרתי אומר בלבי. הבה נחסל את החארטה הזו אחת ולתמיד.

והרי העובדות:

מעולם, עד התקופה של השנתיים האחרונות לערך, לא היתה אבחנה לשונית במילה "נפטר" בין בני דת שונים. הן בספרות מתורגמת והן בספרות הישראלית תמצאו את שתי המילים, "נפטר" ו"מת", בהקשר של בני אדם מכל דת ומין, ואפילו בעלי חיים. זו המצאה מאוחרת, שאיני יודעת אם נולדה מבורות גרידא, ממניעים פוליטיים או מקנאות דתית. מעולם לא נתקלתי בשום מוסד חינוכי בהפרדה הזו בין מתים, ובצדק: עולה ממנה ריח לא טוב של גזענות במסווה.

פיתחו מילון. המילה "נפטר" על פי מילון אבן שושן פירושה: "1, השתחרר, נחלץ, סר מעליו החיוב. 2, נפרד, הלך מן-. 3, מת, נסתלק". בנוסף מופיעים הביטויים "נפטר מן העולם" ו"נפטר לגן עדן". שום מילה על עולן הכבד של מצוות ישראל.

אתם, שקיבלתם את ההפרדה הזו כמובן מאליו כמעוגנת במקורות, הטרחתם אי פעם לבדוק האם יש לה סימוכין בתנ"ך, במשנה או בלשון חז"ל? גם אני לא, כי למזלי גיגול מהיר גילה לי שרן הכהן מעיתון "הארץ" עשה עבורי את העבודה. למתעצלים ללחוץ על הלינק, הנה התקציר: בתנ"ך אין נוכחות כלל וכלל לפועל "נפטר". הוא מופיע לראשונה בלשון חז"ל, וגם אז רק כמילה נרדפת ל"מת", ללא שיוך ספציפי ליהודים או לעול מצוות. גם במשנה ובקיצור שולחן ערוך אין כלום. נאדה.

למען הלא משוכנעים האחרונים, פניתי למוקד הפניות של האקדמיה העברית ללשון באינטרנט. הם מאוד נחמדים ומגיבים במהרה, ואפילו מציעים באתר שלהם לעבור על שירים שכתבתם כדי לבאר מתוכם טעויות לשוניות, לתשומת לב המוזיקאים שביניכם. וזו תשובתה של ד"ר קרן דובנוב:

"נפטר" משמעו העיקרי 'הלך', 'עזב'. בחלק מסידורי התפילה כתוב בסוף כל תפילה ותפילה "ונפטרים לבתיהם", כלומר "הולכים הביתה". הצירוף "נפטר מן העולם" במשמע 'מת' עתיק הוא, ו"נפטר" הוא קיצורו.
לא נודעה כל סיבה לייחד את הפועל "נפטר" – לשון נקייה ל'מת' – דווקא לישראל. מכאן שאפשר להשתמש בו גם לגוי.

הבנתם? אפשר להרוג באופן סופי את האגדה האורבנית הזו? ברוך שפטרנו.

אם מנת המורבידיות הזו לא הספיקה לכם, חכו לפוסט הבא הגדוש בקברים פוטוגנים בחמישי.

"שום שפה עלי-אדמות לא הפיקה מעולם את הביטוי 'יפה כמו נמל תעופה', ובלי ספק אין זו מקריות גרידא"
(דאגלס אדאמס)

מעולם לא הבנתי מדוע אנשים מחבבים שדות תעופה. נשגבת מבינתי הרומנטיזציה סביב אותם תחנות מרכזיות דמויות קניונים לאוטובוסים מעופפים, עם דוכן של אלאיטליה במקום קסטרו. מבחינתי, שדה תעופה אינו יותר מעוד הליך בירוקרטי הכרחי אך מעייף בדרך למחוז חפצך. שווה ערך להליכה לקופת חולים כדי להסדיר את הביטוח הרפואי לחו"ל, ותו לא. הלא לאהוב שדות תעופה זה כמו שחובב הופעות רוק יהלל את חוויית התור לקופת הכרטיסים. שער כניסה, זה הכל. העלייה לרגל לדיוטי פרי? – כולה עוד מרכז קניות מוכה תאורת ניאונים מדכאת, אלא שבניגוד לקניון הסמוך לביתך שבו אתה עוד עלול להתפתות לאיזו עוגת מוס שוקולד משמחת, כאן המחירים בדולרים (או חמור מזה, באירו) ועל כיסך רובצת תעוקת ה-1,500 דולר שהשקעת בכרטיס הטיסה שלך.

אם כך, מדוע אנשים מסוגו של מאיר אריאל מצהירים על אהבתם הנצחית לטרמינל? מהסיבה הפשוטה: הם לא נוסעים לשום מקום. הם לא זקוקים לתור המתארך מול בקרת הדרכונים, הם לא עשו חניית ביניים של שש שעות באדיס אבבה. הם רק צופים המביטים בעוברים והשבים ומנסים לתפוס איזו פיסת הרגשת חוץ לארץ שנושבת מהמדבקות שעל ידיות המזוודות, בעודם נוסכים דמיונות ורגשות לפניהם של הטסים, שבעצם היו שמחים להחליף את כל התהליך המייגע בשנייה אחת של "בים מי אפ, סקוטי".

ביום חמישי הייתי אחד מאותם צופים במתרחש. עבר יותר מדי זמן מאז טיסתי האחרונה, לעזאזל, וכך יצא שמעולם לא פקדתי את הטרמינל החדש. נדמה שמי שתכנן אותו היה חובב מבוכים. יותר מכל הוא הזכיר לי את הפיסקה הפותחת את "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש" מאת דאגלס אדאמס (והמוצלחת ביותר מתוכו):

שום שפה עלי-אדמות לא הפיקה מעולם את הביטוי 'יפה כמו נמל תעופה', ובלי ספק אין זו מקריות גרידא.
נמלי תעופה הם מכוערים. חלקם מכוערים מאוד. אחדים מהם מגיעים למדרגת כיעור שאי אפשר להשיגה בלי מאמץ מיוחד. הכיעור הזה נובע מכך שנמלי תעופה מלאים אנשים עייפים, אנשים נרגזים – משום שגילו זה עתה כי מטענם האישי הגיע למורמנסק (היוצא מן הכלל לכלל הברזל הזה נמצא במורמנסק) – והאדריכלים ניסו, רובם ככולם, לשקף זאת בתוכניותיהם.
הם ביקשו להדגיש את מוטיבי העייפות והרוגזה בקווי מתאר אכזריים ובצבעים מורטי עצבים, ניסו להקל עד כמה שאפשר על ניתוק הנוסע מעל מטענו ומעל יקיריו, שאפו לבלבל את הנוסע בחצים המכוונים אותו אל החלונות, אל דוכני עניבות מרוחקים או אל מקומה הנוכחי של הדובה הקטנה בשמי הלילה; כמידת יכולתם, השתדלו האדריכלים לחשוף את הצנרת, בתואנה שהיא פונקציונלית – ולהסתיר את מקומם של שערי העלייה למטוסים, מן הסתם במחשבה שאין הם פונקציונלים כל עיקר.

גם בנתב"ג 2000 הפונקציונליות נפקדת. היא כנראה איבדה את דרכה לטרמינל כשניסתה להבין איך לעזאזל מגיעים מהחנייה ל… ובכן, כל מקום אחר. באולם מקבלי הפנים של הטיסות הנוחתות לא היה ספסל אחד שממוקם מול הדלתות מהן יוצאים הנוסעים. היחיד שיכול היה להבחין ממקום מושבו בנוחתים היה פסל מכוער של בן גוריון שדמה מעט לפרצופו של רונלד מקדונלד. אומרים שמטרת התקרות הגבוהות בכנסיות היא להבהיר את אפסיותו של האדם בפני האל. לא ברור מה המניע מאחוריהן בנתב"ג. עמודי ענק תומכים בהן (ומסתירים בדיוק את אותה דלת מבין השתיים שממנה יצאו הורייך השבים ארצה), ואם תביטו מעלה – דבר שאף אחד מהאנשים השפופים בטרמינל בשלוש וחצי בבוקר לא עושה – תיווכחו שהן זכו לעיטור משעשע בדמות עשרות בלוני הליום בכל הצבעים והצורות שהשתחררו מידי מקבלי פנים עייפים ואיש אינו יכול לטפס כדי להורידם. דגים, לבבות, באגס באני, כלבים צוהלים ודורה משייטים להם בהילוך איטי על התקרה, מחייכים כשמחים לאיד כמי שמצאו את מקום הישיבה היחיד שממנו אפשר להשקיף כהלכה על התנועה.

שדה התעופה הבינלאומי היחיד שחיבבתי שוכן באי זנזיבר שבאפריקה. הוא הזכיר לי מגרש חנייה ספק מקלט ספק מחסן בבית דירות בקרית ביאליק, עם "מכונת שיקוף" בדמות איש ששאל אותי לתכולת תרמילי הנעול. "בגדים, בעיקר", עניתי. התשובה ריצתה אותו והוא סימן עליו V בגיר לבן. הדיוטי פרי הכיל שולחן עץ אחד שעליו נערמו תבלינים וכמה סרונגים שנראו כעודפים מהקאו-סן בבנגקוק. הפקידה נעצה בי מבט מוזר כשביקשתי מקום ליד החלון. הבנתי את פשרו כשנחת המטוס הקטנצ'יק, ובו אך כסא אחד ליד כל חלון. החנייה בחוץ היתה קטנה מדי לבואינג. אפילו ברוורס.

הזכרתי כבר שאני שונאת טיסות? אם נחזור למשל ההופעה והקופה, טיסה היא כמו אותו אוטובוס אגד בו תיסע בדרך למועדון דרום תל אביבי. סביר להניח שמהר מאוד המזגן ישבוק חיים והנהג מכור לזהבי עצבני או גלגלצ. בטיסה אומנם אין חשש לטעם רדיופוני רע במערכת הכריזה, אך המזגן יקפיא אותך עד סף דלקת ראות, ויהיה פחות מקום לרגליים מבאגד ופחות שטח חלון מכדי שתוכל להטביע בנוף את דכאונך.
אותה טיסה מזנזיבר היתה הטובה ביותר בחיי. במקום עננים סטטיים בגובה עשרות אלפי רגל זכית לפיסות איים מצודדות הטובלות בים תכול. היא נמשכה רק דקות ספורות יותר מהזמן שבו הדיילת הסבירה על יציאות החירום. תוך פחות מרבע שעה היית ביעדך, שמח ורענן וללא שרירים עייפים מחוסר תזוזה.

ואז, כמובן, נדרשו לנו עוד 16 שעות נוספות של המתנות בטרמינלים משמימים, טיסות קישור מייגעות ושלושה שדות תעופה, עד הנחיתה בנתב"ג.

מסיבות שונות נזכרתי השבוע בהודעה הזו, שפורסמה במקור בפורום מוזיקה ישראלית של ynet בקיץ 2005. עבדתי אז במשרה מלאה מתישה שלא אהבתי במשרד קלסטרופובי ומחניק בדרום תל אביב. מין פריקת מחשבות שעלו בדרך למשרד לפני שנוטשים את הדי המוזיקה שכבתה והדיכאון שעוד מנגן וצוללים לשעמום העבודה היומי.

כל אותם ימות הקיץ. נוף שרוט בחלון הרכבת

את ההחלטה לא להגיע להופעתו של אהוד בנאי אמש עשתה בשבילי רכבת ישראל. כבכל יום בזמן האחרון, היא איחרה. בתחילה עצרה לעשר דקות בראש העין (מפגש רכבות), אח"כ מחוץ לראש העין (תקלה בסימנאור), משם הנהג נסע על עשרה קמ"ש ואז עצר לחמש דקות המתנה במרחק הליכה מהתחנה בכפ"ס מסיבה שנשארה עלומה, כי הסדרן היה עסוק בפלאפון עם זוגתו. הטרמפ הממהר שלי נסע לדרכו, והותיר אותי לכתת רגליי מהתחנה הממוקמת בקיבינימט 45 דקות בדרך אל ביתי. כשהגעתי באיחור ניכר מאוד, ממוטטת, מעוצבנת, מיוזעת וסחוטה, לא עניינה אותי "הכנאפה מתוקה" – רק "פסטה ברוטב עגבניות". "ממשיך לנסוע"? אני אבחר ב"מתעלף על הספה ומת". מזגן במלוא עוצמה, לזרוק לבלנדר רבע אבטיח עם עלי נענע וטיפת לימון+סוכר לשייק מרענן, קצת טלוויזיה לניקוי המוח, ולישון.

בבוקר זה מתחיל מהתחלה. כאב ראש נוראי. הרכבת לא מגיעה. בהתחלה מודיעים שהיא תאחר בחמש דקות, אחר כך עשר, אחר כך עשרים. אני כבר רואה את עצמי מאחרת למשרד בחצי שעה, נשארת עד מאוחר כדי להשלים, יוצאת בחשיכה רק כדי לגלות שבוטלה הרכבת בגלל המכביה ונותרו רק אוטובוסים מאספים עם מסלול ארוך במיוחד. זמן רב לא סיננתי כל כך הרבה "בני זונות" בבוקר אחד.
עוצרים לעשר דקות עמידה באמצע הדרך לראש העין. התסכול המצטבר מהרכבת מוציא ממני כל כך הרבה מחשבות אלימות בכמות שלא פקדה אותי מאז הטמבל ההוא בקהל שניחן ביכולת זיוף של דניאלה ושרונה פיק גם יחד, שהחליט ללוות את הופעתם של הטרקטורים ורביעיית כלי מיתר ב"לה לה לה" רועם. שמישהו ישים מטען חבלה מתחת למכוניות של הנהלת רכבת ישראל. לא, אני חלילה לא מייחלת להם נזק גופני – אני בעד סבל נפשי: אני רוצה להשבית את כלי הרכב שלהם כך שיאלצו כמוני לסבול כל יום את התחבורה הציבורית שהם בישלו עבורנו.

מתקרבים לפתח תקווה ומהחלון אני רואה את האסון מתקרב. רק לא לקרון שלי, רק לא ל… כן, זה היה ברור. קייטנה שלמה של בני חמש צווחניים מסתערת על יושבי הקרון האומללים. אני נזכרת ב"מתנייייי, תפסיק ללקק את החלון" מחופש פסח, וכבר הגננת צורחת: מתןןןןןןןן, בוא תשב כאן ליד הבחורה!". לא, זה לא קורה לי. מתן הסרבן מתיישב בכסאות הנגדיים. למרבה מזלם של החלונות יש ילד בכיין אחר שמפריד בינו לבינם (אם כי גם הוא מנסה לבדוק את טעמה של הזכוכית. מה עובר על הילדים האלו לעזאזל?), והצעקות מתחלפות ל"מתניייייי, די לשחק עם האצבעות באף!". אני מגששת בבהלה אחר הדיסקמן בתיק להצלה מהרעש. כפי שהוכיח מקרה "שוטר, פושע והענק הלוחש", לעתים מה שהכי עוזר לזכך ולהרגיע את הכאוס בראש והשאון מבחוץ הוא רעש חזק עוד יותר. דודי לוי, שהפיק מוזיקלית את האלבום השני של מופע הארנבות של ד"ר קספר, אמר שהסאונד שלו עמוס וכבד, גודש באוזניים. אני מגבירה. צלילים ראשונים מזדחלים לאוזן.

חיילים מבדיל שיש לה על מדף כחול
מסתכלים בתוך עיניה, שם מונח הכל
גם היום וגם הלילה הכל בתוכה
לא רוצה לגדול יותר כי שילה לא שמחה
כל הזמן, כל הזמן…

והקצב מתגבר, הגיטרות מגיעות:

אם תסתכלו אל תוך עיניה אלף פנים מגלות
אם היא תרצה הכל ייראה לה קטן מול עיניים גדולות
ואם היא בוכה, תאמרו לה מה לך
ואם היא בוכה, תאמרו לה די לך
ואם היא בוכה, תראו למעלה, היא לא לבדה…
המשך…

כשאתה נתקל בביקורות הופעות ממש מרושעות בעיתון הן לרוב מציפות אותך בהרגשת חוסר נעימות של מפגש עם רוע למען רוע, למען לטרת בשר ורייטינג. אבל כשהן באות בצורת הערות ציניות בינך לבין החברים באמצע הופעה כל כך איומה עד שאתה מתחיל להזדהות עם ואן גוך, זה סיפור אחר. היו הופעות שהערות הקהל בינו לבין עצמו היו מוצלחות יותר מביצועי האמנים שכלפיהם הוטחו, עד שכמעט דגדג לך להעלות אותן על הכתב, אלא שהגנים הפולניים התערבו ואמרו בקול מצקצק "לא נעים" ו"אם תמשיכי להקליד באור הזה תהרסי לעצמך את העיניים".

הייתי לפני אי אילו שנים באירוע כלשהו שלא נחשוף את זהותו. הוא היה כל כך, אבל כל כך, משעמם. הכרתי מישהו מעובדי ההפקה. היו לו דעות נחרצות נגד שימוש בסמים, וכשראה אותי סיפר לי שבאותו יום ויתר על עקרונותיו לטובת סיגריה ירקרקה. מה קרה? שאלתי. "נאלצתי לשמוע גם את הבלאנס!".
– ואיך אתה מסכם את החוויה?
– לא משהו. אני חושב שרק ציאניד יעזור.
כשיצאתי לרגע החוצה לקנות שתיה פגשתי כמה נמלטים וביניהן אחת הנגניות. "את נהנית לנגן בהרכב הזה?", שאל אותה אחד הנוכחים.
– בדרך כלל, מאוד.
– ועכשיו?
היא קימטה את המצח ואמרה בטון יבש: בדרך כלל.

אחרי שמחצית ההופעה חלפה היתה נהירה לא מבוטלת החוצה. אדם כלשהו מתעשיית המוזיקה עמד שם בכניסה, וסיפר שבכל פעם שהתחיל שיר משעמם הוא היה יוצא לעשן סיגריה. "כששואלים אותי 'נו, מה דעתך על החצי הראשון של הערב?' אני עונה – חצי פאקט".

למה נזכרתי בכל זה? ובכן, סבתא שלי היתה ממלאת כל שבוע לוטו. מדי שבוע היא היתה משוכנעת שהיא זוכה בפרס הגדול, ומדי שבוע היא לא זכתה בשקל. אחי ואני ממשיכים לזכרה את מורשתה, לצערנו בכל שלושת הסעיפים הנ"ל. ממלאים בסכום הכי נמוך, כי הזכיה היא אפשרית, ההפסד הוא ודאי. אבל יש תקופות כאלו שכל מיני אירועים מורטי עצבים או מעציבים בשילוב העייפות או השגרה או שתיהן גם יחד מוציאים אותך מדעתך באופן שאתה חסר סבלנות, מתופף בעצבנות באצבעותיך ומת למצוא דרך מהירה החוצה מהחיים הרגילים הללו. אלו הרגעים שאתה מוכן להאמין לחצי שנייה באפשרות הבלתי תיתכן בעליל שברגע אחד המזל יחייך אליך והכל ישתנה, ולהגיד: יאללה, תן לי טופס מלא לוטומטי. אתה לא עושה את זה, כמובן, מהסיבה הפשוטה שלו היה לי מספיק כסף לזרוק על שטות כמו טופס מלא בכל יום מרגיז מצבי הכלכלי היה פחות זקוק לשדרוג, מן הסתם. אבל ההרגשה הזו של "טופס מלא", גורמת לי להיזכר בהופעה ההיא ועל אף שאינני מעשנת להיאנח: אוף, רק יום שלישי וכבר הלך חצי פאקט.

עיניים כמו שני זיתי קלמטה ולחיים תפוחות יותר משל משה דץ. גם כן יצירת מופת

שנאתי אותו

כן, קל לומר את זה היום, אבל כשהיינו ילדים זה היה אחרת. עם מעצבן, הילדודס. עדר צווחני שבו כולם רוצים להיות בדיוק כמו כולם, להתנהג כמו כולם, להתלבש כמו כולם (אויה, בגדי הגלישה ההם, זוכרים את טרנד "גזוז סנסיישן" שתקף אומה שלמה עם גלים של רבע מטר בים ביוב השפד"ן?), ולאסוף את האוסף התורן שכולם אוספים כרגע, של מחקים בצורת גלידות ואננס או מכתביות של סו אלן. מכל הקאסט של דאלאס תמיד נתקענו בסוף עם עודף מכתביות של סו אלן יואינג המשעממת שאף אחד לא רצה להחליף. בכלל, תמיד תמהתי מה קרה לאותם מחקים אחרי גיל "האיסופים" – לאן הם נעלמו כשהילד איבד בהם עניין (לטובת קלפים של חבורת הזבל, מן הסתם)? מי מחק את כולם עד אבדון?

ונחזור לנושא: גם כך נחשבתי תמיד לילדה משונה, אנטי חברתית ומנותקת מהסביבה. עד גיל 7 לא ידעתי להבדיל בין השירים של עופרה לבין אלו של ירדנה וכמובן סירבתי להביע עמדה באישיו הנוקב שריתק את כל הבנות, "האם לירדנה יש שיער יותר יפה מעופרה?", והמשכתי להעדיף על פניהן רדיו חזק, אוהבת, שמנגן. כמו כן נמנעתי בעקשנות ליטול חלק בכל משחקי הקלאס, החבל והגומי ששטפו את המדרכות (לקפוץ?! בחום יולי אוגוסט?! אתם השתגעתם?!). ובניגוד לכולם, אני שנאתי אותו. הילד הכי פופולרי, שכולם דיברו עליו, אי אפשר היה להתחמק ממנו. אפילו כשנגמר החופש הגדול הוא המשיך להתקרצץ. בשעות הלימודים בכיתה ג', בני, המורה ללשון וטבע, היה מקרין על הקיר במקלט של בית ספר שקופית עם טקסט משמים על פעלים ונושאים או חלקיו של הפרח, אומר שמי שיעתיק אותה מהר ויפה למחברת יקבל בדף חותמת של הדרדסים, ואם נסיים מהר בזמן הפנוי נוכל לראות בוידאו של הבית ספר את חברנו. אח, כמה שמחתי שבני מחק בטעות חלק מהפרקים ועבר ל'קרובים קרובים'. לך הביתה, ילד נודניק.
שנאתי את מרקו.

אז נכון, מנגינת הפתיחה היתה אלמותית. עודנה היום. אפילו בליל הסדר בפוקרה, נפאל, שרנו אותה ב-150 קולות בין 'והיא שעמדה' ל'משיח', כשהרב החב"דניק מחצר הרבי מלובביץ' רוקד בסערה על השולחן לצלילי ה"אמא! שם מחכה לו דרך ארוכה…". אבל ברגע שנגמר הפתיח, הכל התדרדר. איזה ילד קרציה, אמרתי לעצמי. לא פלא שאמא ברחה לארגנטינה. הלוואי ואני יכולתי לעשות כמותה. גם כן מסע הירואי – זב החוטם כולה רצה להבריז מבית ספר, את מי הוא מעניין? ואם כבר הגעת לדרום אמריקה, מה עם איזה סן פדרו קטן, אסאדו, סיבוב בשמורת טורס דל פיינה עם הצוקים הענקיים (כמעט גדולים כמו האמא שתפסה מסך שלם, איך אפשר לאבד אותה בהמון, יא אללה?). לא יכול בלי אמא? נראה אותו בטירונות, נראה אותו. ותמיד כל הילדים הכריחו אותי לשבת מול הטלוויזיה, אני מפהקת ומנסה לחלום בהקיץ על תוכניות טלוויזיה טובות יותר, שייגמר, שייגמר.
איך שנאתי אותו.

פעם ראיתי את הספר 'הלב' בבית של סבתא. כבר לפני 20 שנה הוא נראה ישן ומסמורטט כאילו עשה דרכו לכפר סבא באוניית מעפילים, ונפל למים כמה פעמים בדרך. ישבתי לקרוא, ומה מסתבר? שבכל הספר העבה יש בערך אולי 7 עמודים עם הסיפור על מרקו דנן, וזהו. הרגשתי מרומה לגמרי. אפילו ממציאו לא פרגן לו עשירייה, אז למה אני צריכה להיתקע עם עשרות פרקים יומיומיים כל שנה?
ואיזה יום, אני זוכרת, למחרת היה הפרק האחרון. זה היה מפתיע, כי לסדרה הארורה היו יותר פרקים מאשר סך ימי החופש הגדול, ותמיד היא נקטעה עם בוא שנת הלימודים באנטי-קליימקס משווע. הגענו לבית ספר לאיזו פעילות טרום לימודים מיותרת וכל הילדים דיברו על מה יהיה ו"הוא בטח ימצא את אמא" (לאאאאאאא. ואני חשבתי שהוא ייעצר בגבול על ידי המכס על הברחת קוף פרא). רק אני שתקתי. לרגע כמעט שמחתי שעוד יומיים נגמר החופש. אחרי דקה וחצי זה עבר, כמובן.

שנאתי את מרקו, את 'הלב'.
ואם כבר, גם 'פינוקיו' היה אובר-רייטד מטורף.

אין אין אין מנוחה לרשעים

אנו מתגוררים בשכונה שקטה, כל כך שקטה עד כי בשעת בוקר בשבת אפשר לשמוע את הנקר מבצע עבודות בנייה בעצים מהצד השני של הכביש. אך עת מתקרבות שעות אחר הצהריים המוקדמות של אותה שבת באזור חודש יוני, הכל משתנה.

נותרו עוד כמה שעות אור קסומות אחרונות של סופשבוע. אני משתרעת במיטה בחדר שטוף השמש מול המאוורר משיב הנפש, קוראת עיתון ומזמזמת עם ניקו בקומפקט את Sunday Morning. אבל פתאום הבית מזדעזע ממכת הדף פתאומית של סאונד. משה דץ פורץ לתוך השקט שלנו, צורח בקולי קולות. מה זה? מישהו מהשכנים יצא מדעתו? מה קורה כאן?
ואז נשמע קול צווחני במיקרופון: "ילדים, כולם ביחד: יום הולדת שמח ל…" – וקולם של חמישים זאטוטים מצטרף – "יו-נ-תן!". אויה.

כמו הנחליאלי המבשר על בוא הסתיו, כמו הפתעתן המוחלטת של הרשויות כשהגשם הראשון שוב מציף כמדי שנה את שכונת הארגזים בדרום תל אביב המבשרת את בוא החורף, כך אחד ממבשרי פתיחתה של העונה המאוסה בשנה הוא קיומן של מסיבות ימי הולדת וסוף שנה בווליום נוראי בכל גן ציבורי בסביבה.

תמיד מדובר בכשלושים-חמישים ילדודס בגיל היסודי ומטה, מלווים בהוריהם, עליהם מנצח מארגן מסיבות בקול מלטף כאורית שחף צווחת את מלוא ריאותיה בדיסק אנפלגד, ועוד במיקרופון, למקרה שמישהו בשני הרחובות הסמוכים פספס את הנאום המרגש של יונתן לאורחיו או את "כל מי שרוצה פיפי להרים יד!". להוראות ה"כולם לרוץ! מי מנגן בדרבוקה? איפה אמא, בואי תברכי את יונתן!" בקולי קולות מצטרף פסקול קבוע של הקלאסיקות ששום מסיבת ילדים רועשת אינה יכולה בלעדיהם: 'אין אין אין חגיגה' של אורנה ומשה דץ (לרוב מלווה בשירים עוד יותר מעצבנים של השניים), נומה נומה היי, שושה, שרית חדד, שירה היחיד של להקת עדן, סאבלימינל, וביניהם תקועה כעצם בגרון בעל כורחה 'אחרית הימים'. נדמה לי שאני שומעת את יצחק קלפטר מתחנן מבעד לצלילים: "די, אז כתבנו שיר אחד על יומולדת, לנצח תזכרו לנו את זה? לפחות תגוונו קצת, מה דעתכם על 'התעמלות בוקר' לשינוי אווירה?". אני מסכימה. לך על זה, יונתן: משוך גווך למטה אל האדמה, גע במצחך בעשבים קטנים, והופ, הופ, הופ, הופ… ודי!

תוך חמש דקות כבר כל השכונה ידעה שיונתן, בעודו עסוק במשחק כסאות מוזיקליים רועם עם חבריו, חוגג את יומולדת חמש, ורובם איחלו בלבם שלא יגיע לשש, או שלפחות יעשה את זה בשכונה אחרת. ידענו גם שלא נכונה לו קריירה מזהירה בכוכב נולד, אחרי שהתעקש לזייף במיקרופון במשך 7 דקות תמימות את "טרללה, גדלתי בשנה".

מיונתן עוד יצאנו בזול. הלהיט הנוכחי הוא להביא אטרקציה נוספת בדמות מתקנים מתנפחים המופעלים באמצעות גנרטור הומה ומטרטר, שהדבר היחידי שמונע ממני לחטוף התמוטטות עצבים בגינו הוא העובדה שהוא נמוג מתחת לרעש המסגריה שמפיק המזגן המקולקל של השכנים. בניו זילנד הוציאו בשנת 2000 דיסק מיוחד למצבים שכאלו, המכיל תגובת נגד בדמות 45 דקות של מכסחת דשא בקולי קולות לנקמה בשכנים רועשים. מעצבן, ללא ספק, אבל מה זה לעומת קלטת ילדים לבית דץ. או אותה מסיבה שבה החליטו לקיים תחרות מי יצרח "אהההההה!" רציף במשך יותר זמן. יעקב ואביטל תזמנו זמן זהה של 48 שניות, ולכן, הודיעה המנחה ההיפראקטיבית בהתרגשות, "נשים! את המיקרופון!! באמצע!!! ונעשה גמר! חוזר!!!".

אני מאשימה את ההורים, אמרתי לחברתי יעל בטלפון. ילדים בגיל 5 לא בוחרים בעצמם מנחת מסיבות שצורחת בדציבלים של נתב"ג 2000 שלם, הם לא מסדרים סט-ליסט של שירי 'המורדים' והם בטח לא שמעו מעודם על אחרית הימים והתלבטו קשות בין 'יש לי יום הולדת' ל'חייו ומותו של מר גוסקין'. אלו ההורים שמחליטים להנחיל לילדיהם מגיל אפס את המטען התרבותי הכי רדוד שיש, לשפוך כסף על מנחה ומערכת ולא להשקיע טיפה של מחשבה. ילדים בגיל 5 עוד לא הקריבו חצי עור תוף לאיגי פופ בגני התערוכה, הם בהחלט מסוגלים לשמוע אדם הנמצא במרחק שני מטר מהם גם בלי מערכת הגברה אימתנית. אם את הולכת לארגן מסיבה שכזו לילד שלך בעוד חמש שנים, תשכחי ממני.
"תגידי תודה", היא ענתה בחזרה, "המוסד הטיפולי מתחת לחלון שלי עושה כרגע מסיבת סוף שנה עם רוני סופרסטאר, רחמים!"
– כן, הם תמיד משמיעים שירים שלה.
– לא, זו באמת רוני סופרסטאר, לייב! היא רוקדת כרגע ממש מתחת לחבל הכביסה שלי!
– מה?! אין צבא הבוקר?
– זה כבר חצי שעה כך, אני שוקלת לשפוך דלי מים מלמעלה.
– נו?
– אני מתלבטת אם להרתיח אותם קודם.

הביאו את הסתיו. של-אאאא-כת.

הידיעה הזו שעשעה אותי השבוע: בחור בשם תומס קונסטאם התוודה כי המציא חלקים נרחבים ממדריכי המטיילים שכתב עבור לונלי פלאנט, ולפרקים העתיק חומרים ממקורות אחרים. את הזמן שחסך על בדיקת אתרים ובתי מלון העביר בסחר בסמים וקבלת טובות הנאה. במקרה אחד אף התעצל לנסוע לקולומביה, עליה נשכר לכתוב – "כתבתי את הספר כשהייתי בסן פרנסיסקו. באותו זמן יצאתי עם בחורה שעבדה כמתמחה בקונסוליה הקולומביאנית, והיא עזרה לי".
המשך…