הרשימה ע"ש חתול הבר הנכחד ובה חופן לינקים על מוזיקה ישראלית ברשת בשבוע החולף. והפעם: פסטיבל שירי דיכאון, מיקסטייפים להורדה, מוזיקה בטלוויזיה וברדיו, כוכב צעיר פורץ בתשדיר שירות מהאייטיז, סינגל חדש לאהוד בנאי, צמחים טורפים משתלטים על בנייני תל אביב, ראיונות עם סגול 59 וגלעד כהנא, מפגש בין ספרות לרוק ועוד.

למקומות, היכון, הסתער!!! מתוך מלחמת המים השלישית, בהמשך הלינקים

לאחרונה לא רק שיש תחייה לשירי משוררים, אלא גם קטעי פרוזה זוכים לליווי מוזיקלי. מה מוסיפות המלודיות לטקסטים של סופרים כמו דויד גרוסמן, א"ב יהושע וס' יזהר? דויד פרץ, פרופ' ניסים קלדרון, ערן צור, א"ב יהושע ועמוס עוז עונים.

רואה את פנייך מבעד לסורגים
הייתי מחבק אותך לולא האזיקים
בין ארבע קירות דמעותיי קופאות
וכך לאט לאט השנים עוברות…
אין לי שם, קוראים לי אסיר
זהו גורלי, בין סורגים לשיר
(מתוך 'בין סורגים לשיר' של תמיר גל. בחייעת, אתם חייבים לשמוע את הפתיח)
'מקור ראשון' מספר על סצנת מוזיקת הדיכאון המזרחית בשנות האלפיים – או כמו שזמריה מעדיפים, 'מוזיקת נשמה'. תמיר גל, חנן ילד הפלא (שעל פי התמונות כבר עבר את גיל 25), ראובן המלאך ואבי גואטה מוכרים נהדר אך אלמוניים לגמרי בתקשורת הממוסדת. על המעבר של אמני הקסטות ל-mp3, הקהל, הנחשדים בהתאשכנזות וטענות הקיפוח.
היה מתבקש לשים כאן לינק למערכון המיתולוגי 'פסטיבל שירי דיכאון' של הגשש החיוור, אבל לא מצאתיהו ברשת. אגב, הידעתם שאת השירים האלמותיים מתוכו כתבו יהונתן גפן ואריאל זילבר?

אוטוטו עולה בערוץ ביפ סדרת טלוויזיה על הכוכב הגדול של סצנת הדיכאון, אבי ביטר, ועל פי עיתון תל אביב, מהנעשה מאחורי הקלעים ניתן לכתוב כמה וכמה להיטים לז'אנר: הבמאי והמפיק שמאחורי להיטיו הקולנועיים של ביטר טוענים שגנבו להם את הרעיון, ערוץ 2 נגדם, ובמאי הסדרה בכלל אינו מבין את האיכות הפילמוגרפית של ביטר.

גם אקו"ם היא שיר דיכאון אחד גדול. הבחירות לדירקטוריון מתקרבות והרוחות סוערות מתמיד. רוטבליט, יו"ר הדירקטוריון: "אקו"ם נוהגת בחברים שלה באופן שמזכיר את ההסתדרות בימים הטובים ומרכז הליכוד בימים הרעים".

ראיון עם סגול 59, שאומר: "זאת אחת המחלות של המוסיקה הישראלית. הכל נורא כבד, נורא אישי, כל סבלות העולם על כתפיך. זאת הסיבה שאני כל כך אוהב את דני סנדרסון. הוא בוכה וצוחק באותו זמן… קצת הומור ואירוניה וסאטירה לא יכולים להזיק. לא כל דבר הוא כזה א-גרויסע. אנחנו בסך הכל שרים על קצב".

גלעד כהנא בראיון צ'ט לריקי כהן. על ההופעה בהאנגר 11: "בהאנגר יש לך מגע עם 1500-2000 איש, אבל מה עם ה-1500 הנוספים? הדברים מתפזרים יותר ויש פחות אינטימיות. זה כמו לחבק אישה מאוד מאוד גדולה. אם אין לך מוטת ידיים מספקת, היא אפילו לא תבין שניסית לחבק".
המשך…

ברי סחרוף ורע מוכיח, בהופעה בבארבי באוקטובר 2007

רע מוכיח נעלם מהופעתו של ברי סחרוף בבארבי אמש. לגמרי. התפוגג אל תוך האוויר. והפך לבחור אלמוני מזוקן. ברי ניסה לשפוך אור על הסוגייה ולהסביר, וכך נפתחה ההופעה דווקא בשורת תודות לכל העושים במלאכה, שבדרך כלל מסיימת את ההופעה. כפי שסיפר, רע ניגן בהופעתם בירושלים ביום חמישי שעבר. במוצ"ש כבר לא. לפתע הצלע המרכזית בהרכב (והמפיק המוזיקלי) התאיידה, ממש בתחילת סיבוב הקיץ ולפני ערב השקתו התל אביבית. השינוי הפתאומי הזה העמיד בספק את קיומן של ההופעות הבאות, אלא שהבחור המזוקן שמופיע בשורה הראשונה מציל את המצב במערכה השלישית, כלומר, בבארבי ובית קשת. אביב כהן (שניגן עם בייב, עדי מדנס, אלי דג'יברי ועוד) הפליא ללמוד את כל תפקידי התופים ביומיים בלבד, ועשה עבודה מצוינת, במיוחד כשמדובר בסחרוף, שאוהב להאריך את שהייתו על הבמה מעבר לשעתיים וגם לגוון את הסט-ליסט באופן תדיר. בחוסר קוהרנטיות, שאיכשהו תמיד עובד אצלו בזכות טונות של קסם אישי, הסביר ברי ארוכות שעכשיו התחלת הסיבוב היא בעצם סוג של הופעת סיום, פרידה מההרכב שרץ יותר משנה וחצי ואז סיכם: "אז זה סוף, אבל בעצם הסוף הוא גם התחלה". כאן הגיעה רשימת התודות שהוזכרה קודם, ולגימה מהעארק שברי הבטיח לצרוך בשטף במהלך ההופעה. הוא הרגיש צורך למלא את החלל ביותר דברי קישור, וחוסר הביטחון של פעם, מתחילת שנות התשעים כשהיה מוחק את שירי הסולו שלו מרשימות הסט-ליסט של פורטיסחרוף, בצבץ שוב והוטבע כליל בעארק. להופעה הוא כבר הגיע במצב תודעתי משוחרר מהרגיל (אם כי לא לרמת ההופעה האחת והיחידה בתחילת האלף באודיטוריום כפר סבא), פטפט הרבה, פלרטט עם הקהל ורקד המון בשמחה שהדביקה את הבארבי. השינוי הכולל נוצל באופן משמח גם להשבת שירים שמזמן לא נוגנו, כמו 'רועד', 'למעלה', קאבר ל'ג'ינג'יות' ו'רואים שלא רואים' (כולל טעות קורעת במילים: "השמן תמיד גדול מסך החלקים", והמבט שלו כשתפס מה יצא לו מהפה היה פרייסלס). אם נדמה לכם שאני בונה כאן את הרגע לקראת אמירת "אבל", הנה הוא בפסקה הבאה.
המשך…

במשך מספר שנים ערכתי את רשימת 'לינקים לסופ"ש' בפורום מוזיקה ישראלית ב-ynet, מאגר אובססיבי משהו לכל הכתבות, הביקורות ושאר לינקים העוסקים במוזיקה המקומית שעלו ברשת במהלך השבוע החולף. לפני יותר משנה היא עברה לידיה המוכשרות של נגה, ולפתע התחשק לי לקאמבק אותה לכאן. בפורמט מקוצר יותר, כי, איך נאמר זאת, מסתבר שזו עבודה מפרכת משזכרתי, וכבר אין לי את הסבלנות שהיתה לי כשהייתי צעירה, מובטלת או מנסה למרוח עוד שעה במשרד קלסטרופובי בדרום תל אביב. אומנם יש בצד הבלוג לינקים מתחלפים, אך הם כשמם מתחלפים ללא היסטוריה נגישה, הם בצד ולכן קל לכם לפספס אותם ולי לשכוח לעדכן אותם. כך יוצאת לדרכה פינה חדשה זו, ונראה איך העסק ילך. ולפני שאסיים את ההקדמה הנדמה-לי-שהיא-הכרחית אבל משעממת הזו, אוסיף רק שהשם 'לינקס', אם לא ידעתם, לא נבחר להתנוסס מעתה ועד שיימאס לי בראש רשימות הלינקים כחלק מהאופנה המאוסה לתת שמות בלועזית כשאין כל צורך בכך, אלא כי הוא מפאר חתול בר חתיך. כבר השכלתם.
הנתחיל?

עיתון תל אביב על סצנת מוזיקת האינדי התל אביבית, 2008, היש והאין: יותר מוזיקה, יותר להקות, ללא הד תקשורתי מינימלי ובלי מספיק קהל (כולל תמונות של המתעדת הרשמית של האינדי הישראלי, יעל מאירי).

פעם היה יותר טוב? רז שכניק כנראה חושב שכן, וארז מתמרמר. גם בימי רוקסן, הנחשבים לתור הזהב של הרוק הישראלי, היתה סצנה אלטרנטיבית שוקקת, כפי שאפשר לראות בכתבה זו מערוץ 2, אי שם ב-1994 (חלק ראשון ותמשיכו משם). בין המשתתפים: Satan UFO, נשרפת, Wet Bones (מיכל קהן), קוקו בלוף והיתושים, קובי אור. הקריינות היבשה, במיוחד בפתיח, הורסת. כנראה שלא השתנה המון מהפליאה האנתרופולוגית והצקצוק הפולני של "תראו את הילדים המשוגעים האלה" מאז הכתבה של הערוץ הראשון על סצנת הפאנק הישראלי ב-1978.

נשארים בימי רוקסן: בפוסט על מינימל קומפקט סיפרתי לכם שיואב הקוטנר היקר העלה ליוטיוב את הופעתם ברוקסן מתוך תוכניתו המיתולוגית 'קול הפופ'. הנה מציאות חדשות שעלו השבוע לארכיון שלו: הופעות חיות מהמועדון ההוא של תערובת אסקוט, זקני צפת, איפה הילד וגן חיות. יישר כוח, י'!

"אם לשפוט על פי תמונת המצב העכשווית, לא יהיה מוגזם לקבוע שמוטב למנות את האמנים הזרים שלא יופיעו בישראל הקיץ, מאשר לנקוב בשמם של אלה שעתידים לבוא לכאן" – כתבה על מאחורי הקלעים של יבוא הופעות חו"ל לארץ ועל אינספור השמועות שמתעופפות מדי קיץ על אמנים שממש לא ממהרים לארוז ולצאת לכיוון נתב"ג. שוקי וייס נשמע כמעט כאילו הוא מתייחס למה שכתבתי כאן לפני שבועיים לגבי קניית כרטיסים ברגע האחרון ואומר: "אין ממש בציפייה להנחות בדקה התשעים". אלא שגיאחה חושף בלינקים השבועיים שלו שבמקרה התחיל כעת מבצע באורנג' למוריסי. זכרו את מילותיי: כשמדובר בהופעת ענק מיובאת, תמיד תחכו עם הקנייה לבוא המבצעים.

אלא אם מדובר במקום קטן כמו הזאפה, שבו הכרטיסים מתחסלים במהירות. הכרטיסים לשלושת הופעותיה של מינימל קומפקט בחודש הבא נגמרו. אם לא הצטיידתם בזמן, תיאלצו להסתפק בדיווחים והצילומים שלי מההופעה הראשונה והשלישית.

לא מספיק להביא אמנים לארץ, אומר עינב שיף, צריך לדאוג למקום ראוי לארח את הופעותיהם. תוחזר הסינרמה!

נחתום את פרק הופעות חו"ל עם האיש ששמו הפך נרדף לנושא, מיסטר שוקי וייס. בראיון לנענע 10 הוא מספר שהוא מייבא רק אמנים שהוא אוהב באופן אישי, מדבר על חסויות סלולריות, הביטול הכואב של דפש מוד ומקווה בכל זאת לצ'אנס נוסף לביורק בארץ הקודש.
הערה בצד: גם אתם חושבים ששינוי שמו של מדור התרבות בנענע למדור 'בידור' מעידה באופן עצוב על ראייתו של ערוץ 10 על התרבות שלנו?
המשך…

הופעות ימי סטודנט הן קצת כמו ארוחה במקדונלדס: הן זולות יחסית (לא תמיד, בשנים האחרונות, אם אינך סטודנט), מהירות וקצרות. ברגעיהן הטובים – תוך התעלמות מכך שהקמפוס התל אביבי מוקף ביותר שלטי תאגידים מהטיימס סקוור – הן יכולות להיות כיף, זאת אומרת, בורגר קינג, אך נטולות התרגשות של ממש. מי חשב שנמצא אותה בבר אילן?

ההרכב 'דני, גידי וחברים' רץ לדעתי כבר עשור ומתמחה בהופעות מוזמנות שכאלו, שרקומות מהנוסטלגיה בילד-אין אצל כל ישראלי, של השירים התמימים של גזוז, האלו-שאי-אפשר-לא-לשיר-איתם של כוורת והשיר היחיד שלא מתמתח על פני יותר משבע דקות של דודה. עמדתי לתפוס אוטובוס הביתה, אך על הבמה ציפתה הפתעה. בין סנדרסון, גוב, מזי כהן ואפריים שמיר נפער חלל שבדרך כלל מאוייש על ידי אלון אולארצ'יק. אחרי כמה שירים נעימים אך לא מסעירים, הוצב בו כסא לאורח המיוחד.
המשך…

תמונתו של מתי כספי מעטרת מן הסתם את הערך 'פני פוקר' במילון הישראלי, אבל יש רגעים שגם הוא לא יכול לשמור על שלוות נפש בפניהם.

לפני כמה חודשים, בשעות הקטנות של לילה קר, זפזפתי לי בשלט בניסיון עצל לדחות עוד קצת את היציאה מהגנת השמיכה על הספה לכיוון המיטה. נעצרתי על תוכנית ישנה בשידור חוזר בערוץ 1 לרגל שמונים שנה לתנועה הקיבוצית. מערכונים, ראיונות, קטעי תעודה וגם אוצר קטן בדמות ערימה של חבר'ה על הדשא שכללה את שלום חנוך, מתי כספי ומאיר אריאל ז"ל שרים ומנגנים בגיטרות כמו היו שוב צעירים אלמונים על מדשאת הקיבוץ. צפיתי חצי מנומנמת כשלפתע הגיע אותו קטע קאלט מופלא שהעיר אותי מעלפוני וגרם לי לצחוק בקול רם מול הטלוויזיה ואחרי כן לחפש אותו ביוטיוב לצפייה שנייה. אתמול בצהריים סוף סוף נמצאה האבידה.

הבמאי החליט לגוון ולצלם את אחד המעברים המוזיקליים ברפת. פסנתר כנף לבן הדור הוצב בין הפרות, ומולו התיישב מתי כספי. מהר מאוד הוא למד על בשרו שלעתים דווקא טוב היות האדם לבדו, הו-וואו, אבל הוא מוקף פרות בין כה וכה. שימו לב איך הוא מתעקש בעוז להמשיך לנגן את השיר כסדרו למרות התערבותם של איתני הטבע, אבל לאט לאט ארשת הפנים הנונשלנטית הולכת ונסדקת.

קטע הווידאו הבא אומנם התנוסס זמן מה בטור הלינקים המתחלפים של הבלוג בצד ימין, אבל למקרה שפספסתם, הנה הוא שוב: בראשון באפריל הפיץ ה-BBC פרומו אודות סרט תעודה על תגלית מדהימה בדמות קהילת פינגווינים יוצאת דופן.

הגרסה הבריטית למתיחות של יהודה ברקן כל כך מקסימה, אינטליגנטית ומלאת השראה, שהיא גורמת להרהר בהשבת המנדט הבריטי לארץ ישראל (תחושה שתוקפת אותי מדי צפייה ב-Antique Road Show).

שאלה אליכם: תהיתי לאחרונה האם לקאמבק לבלוג את פינת 'לינקים לסופ"ש' שהיתה לי בזמנו בפורום מוזיקה ישראלית של ynet, אולי בגרסה מקוצרת מעט. מה דעתכם?

ימי ויסלר: אנחנו מתקרבים לסוף ההופעה ואנחנו רוצים להודות לכם שבחרתם לגור בכפר סבא.
~מחיאות כפיים~
ימי ויסלר: מישהו היה צריך לעשות את זה.
~צעקת "ווואווו!" עולה מהקהל~
ימי ויסלר: אתם לא מכפר סבא?
קהל: לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!
כפר סבאי אחד בסדום: כן!
ימי ויסלר: כן, מי גר בכפר סבא, אה? רק מפסידנים גרים בכפר סבא!
~חצי דקה של תשואות ומחיאות כפיים סוערות~
(מתוך הבוטלג 'רק מפסידנים גרים בכפר סבא', שהוקלט בבארבי המקומי בספטמבר 2004)

כשכתבתי כאן לראשונה על סגירתו הצפויה של סניף הבארבי בעיר בה גדלתי, הרהרתי באפשרות לכתוב אחרי ההופעה הסוגרת פוסט פרידה ממועדון הרוק היחידי ביותר ממאה שנותיה של העיר שייאגד כל מיני אמירות והתייחסויות משעשעות לכפר סבא שנאמרו במהלך הופעות במקום, כמו זו שלעיל. אין יותר מדי כאלו. רוב האמנים כנראה העדיפו להדחיק את המיקום. זה בסדר, גם אנחנו. אלא שבינתיים סגירת הבארבי נדחתה בחודש, ועוד שבועיים, ואז עוד כמה שבועות, והיתה הופעת סיום, והופעה אחרת אחריה, ועוד אחת, ופרידה סופית בהחלט (אגב, כל ההופעות החגיגיות היו של להקות קאברים להרכבי חו"ל באופן מבאס בהחלט – ככה נפרדים ממקום שמתפאר בסלוגן 'בית ליוצרים ישראליים'?), ולסיום הופעה אלמונית לגמרי. והשער נסגר. אך לא באופן סופי, מסתבר.

אלו החדשות הטובות: את מה שלא הצליחו לשנות פניות רבות מתושבים, אמנים וראש העיר, שינתה הצעה מפתיעה. יעל שחם זנדר ודוראל זנדר, שניים מבעלי מועדון הקמלוט בהרצליה שמכרו לאחרונה את חלקם בו, הציעו לבעליו של הבארבי, שאול מזרחי, להיכנס לסניף הכפר סבאי כשותפים ולהמשיך להפעילו החל מחודש יולי הקרוב.

על פניו השידוך הזה בין הבארבי לקמלוט השונים כל כך בהווייתם אולי נשמע קצת מוזר: המועדון האפלולי, המעושן והמחוספס באזור התעשייה, עם החומוס והקהל הצעיר, מול המקום המעוצב והמואר, העמוס בשולחנות וכסאות מהוגנים המסמנים שאסור לרקוד, שתמיד החזיק במדיניות משמחת נגד עישון בחלל המרכזי, הפונה לקהל בורגני ומבוגר ומציע לו תפריט ארוך עם קנלוני חצילים ותרד וסופלה שוקולד. השוני הזה התבטא בזמנו כשאלג'יר, להקת הבית של הבארבי, הגיחה להופעה אחת בקמלוט והרגישה כה זרה, עד שמיהרה להציע לקהל את מה שבקמלוט נשמע כלא ייאמן – לדחוף את השולחנות והכסאות הצידה כדי לעמוד ולרקוד (וליתר ביטחון, ירדה מהבמה כדי לעזור בהזזת הרהיטים).
לטעמי, אם שני השותפים החדשים ישכילו לשלב את היתרונות של כל מקום, מדובר בשידוך משמח עם פוטנציאל אדיר. תארו לעצמכם את הבארבי, עם אותו תמהיל של הופעות, אווירה וקהל, אבל בסטנדרטים של הקמלוט. נדמה שזה כבר מתרחש: החל מתחילת החודש עובר המקום שיפוצים נרחבים, מהרצפה ועד תקרה אקוסטית, תאורה, הגברה ושירותים. יש לקוות שבתוכנית כלולים גם מפלסי גובה שונים לטובת בחורות בגובה מטר שישים כמוני בהופעות עמידה (בנקודה הזו תמיד העדפתי את הסניף התל אביבי). נשמע מבטיח, וביולי – הי, בדיוק בזמן לסיבוב החדש של סחרוף – תסתיים ההמתנה ונוכל לבדוק את הבארבי המחודש והמסקרן. אפשר להתחיל לנחש מה תהיה ההופעה הפותחת: שוב אהוד בנאי? פורטיס, בהופעה ראשונה של ממש בעיר? קספר? עוד להקת קאברים (בררר)? אני אהיה שם, עם או בלי חפצים קהים.

המלצה קטנה ולא קשורה בעליל: מחר, יום ראשון, בשעה 16:00, תהיה סוף סוף סיבה טובה להאזין לגלגלצ – שידור חוזר לספיישל במלאת 30 שנה לאלבום המקסים 'הכבש השישה עשר', כולל שיחה עם החבורה המוכשרת הזו. איזו דרך מקסימה לפתוח את חג הגבינות המלבב.

אין לי מה לכתוב על איאן בראון. נדמה לי שהיה קונצנזוס באשר להופעה: היא לא היתה מאכזבת ועם זאת לא ממש מלהיבה, הסאונד דרש שיפור והאנגר 11 הוא מקום מחורבן להופעות. אם חשקה נפשכם בדיווח מורחב יותר, נסו אצל השכן גיאחה (שגם סידר לי טרמפ מהנמל, תודה!) שסיכם יפה ב'עונג שבת'.

משום מה, כמו אחרון אנשי הציוד גם בראון עצמו ענד על גופו תג הפקה לכניסה מאחורי הקלעים. תיאור תפקידו באותיות הקטנות שעליו, למקרה שייתקל כנראה באיש ביטחון שמעדיף את אייר סופליי, הוא Brown. לביורק זה לא היה קורה.

תודה, תל אביב! – כנראה המילים היחידות בקטעי הקישור שפענחנו מבעד למבטא הכבד.

ההופעה המיובאת שהכי חיכיתי לה הקיץ, זו של ביורק, בוטלה. הסיבה הרשמית היא המכירות הדלות ביחס לעלויות הגבוהות של ההופעה. מבאס, וקצת נמהר לטעמי. אני חושבת שביורק היתה מצליחה להביא את ההמונים לפארק עם שיווק נכון וקצת סבלנות – אם היו מרווחים בחודש את התאריך מזמן ההופעה היקרה של מוריסי, בתוספת להקת חימום אטרקטיבית, יותר יחסי ציבור, ובעיקר, מבצעים. מחיר כרטיס מלא להופעת ענק (בטח כשמדובר ב-350 ש"ח) הוא מבחינתי הצעת מחיר ראשונית. תמיד יש הנחות שונות ומשונות: כוכבים של ישראכרד, נקודות של לאומי קארד, ועדי עובדים, לקוחות חברת סלולרי וכן הלאה. הופעות קודמות שהפיק שוקי וייס, כמו רוג'ר ווטרס ודפש מוד, הציגו למשל הסכם הנחות עם חבר משרתי הקבע ופנסיונרים של צה"ל, שהינו מארגוני העובדים הגדולים ביותר בארץ. בדפש מוד היו הנחות משמעותיות דרך חברת פלאפון. הקהל מכיר את הנוהל, והוא לא ירכוש כרטיסים לפני סקר שוק. לביורק לא פורסם שום מבצע, והקהל לדעתי פשוט המתין בשקט לבואם. כך, אגב, עשיתי אני וכן חלק ניכר מחבריי. בנוסף, הקהל הישראלי אוהב לדחות הכל לרגע האחרון. הייתי השנה בהופעה כלשהי באמפי רעננה שנמכרו אליה כ-1,500 כרטיסים בלבד והמארגנים כבר התכוננו לפיאסקו, אלא שביום ההופעה עצמו נמכרו לפתע 5,000 כרטיסים נוספים. השמועות על ביטול הגעתה של ביורק החלו בתחילת מאי, כשההופעה עצמה יועדה ל-31 ביולי. למה לרכוש כרטיסים כל כך מוקדם? בארץ כמו שלנו, לך תדע מה יהיה בעוד שלושה חודשים. אולי תפרוץ מלחמה (ע"ע דפש מוד), אולי ההופעה תועבר למיקום פחות נוח (ע"ע איאן בראון) או תבוטל כליל (ע"ע, ובכן, ביורק).

וזה מזכיר לי את הסיפור הבא:

גם ב-1995 נאלצנו לקבל הכרעות כואבות בין הופעות חו"ל. כצעירה תפרנית כספי הושקע אז ב-R.E.M, שהצטיידו בחימום הלא פחות אטרקטיבי של רדיוהד. בין האמנים שעמדו בביקורת הדרכונים בנתב"ג היתה גם גליקריה, כך גילינו בארוחת יום שישי אצל סבתא. אבי תיאר ארוכות הופעה שלה בה היה לאחיו, בעוד בן דודי גיא ואנוכי מאזינים בחצי אוזן בשעמום ובולסים שניצלים. לא אמרת שאתה גם הולך להופעה? שואל אבא. היה לך חבר עם קומבינות בקיסריה, לא? "אוי, אל תשאל", משיב הדוד בתנועת ביטול מרוגזת, "ליצן כזה". מעשה שהיה כך היה:
הם הגיעו לקיסריה, ארבעה חברים, נרגשים ומצוידים בהזמנות חינמיות. המושבים שקיבלו היו מעולים, בשורות הראשונות. הם התיישבו שמחים וטובי לב וסקרו את הקהל סביבם. "הרוב היו צעירים", הוא סיפר, "כל כך שמחתי. סוף סוף נוער שמבין במוזיקה טובה!" – ומחווה בידיו לכיווננו – לא כמו הזבל שאתם שומעים!". האורות באמפי העתיק כבו. ההופעה החלה. להפתעתם, גליקריה נראית מעט שונה ממה שזכרו. הם מצמצו בניסיון להבין האם מדובר בטיפול עשרת אלפים פלסטי, אבל מיד נדלקה נורה אדומה כששמו לב לעניין החמור באמת: "לא ניגן שם אף בוזוקי. איזו מין הופעה יוונית זו?". המסקנה היתה ברורה: כמו צופי דבנדרה בנהרט מול איציק אזולאי, שוב דפקו אותנו עם מופע החימום.
עובר שיר. עוברים שניים. חמישה חולפים בסך, אך הזמרת המסתורית מסרבת לפנות את מקומה למופע המרכזי של הערב. מה מסתבר? "הטמבל ביקש כרטיסים לתאריך הלא נכון! הוא טעה ביום!". כועסים ומאוכזבים הם קמו והלכו הביתה. גיא ואני מגחכים.
– לא שמת לב? לא היה שלט בכניסה, שם המופע על הכרטיס?
– היה איזה שם משונה, אבל ביוונית, אז זה נראה מתאים. מה, אני אמור לדעת לקרוא יוונית? איך קראו לה…
ואז הוא אומר את השם שגורם לגיא ולי לשאוג לנוכח הבזבוז: "אהההההההההההההההההה!!! לאאאאאא!!!" ולפרוץ במטח קללות שהבלוג הזה לא יסבול (לפחות עד היום שבו אכתוב פוסט על רכבת ישראל): ביורק.
"השם שלה נשמע כמו קללה ביוונית", הוא ניסה להתגונן. אבל במפתיע, הוא נזכר, באמת לא היה לה בוזוקי.