לכבוד יום אוסטרליה שנחגג ביום שלישי האחרון, "אפילו עז" מגישה לקט עובדות טריוויה על היבשת הדרומית: על התעלומה המסתורית ביותר בפוליטיקה האוסטרלית, על האדם שגנב את הכתר של בורגר קינג, על שיאן היונקים בכמות כרומוזומי מין, ואיך מטפחת אף אחת סידרה לג'יימס ברדלי אזרחות אוסטרלית לכל החיים. ראשית, הרי הפסקול המתבקש לקריאת הרשימה:
לחצו play ונתחיל! המשך…
גם אני זממתי להשתתף באתגר הופעת החלומות של "עונג שבת", ולו בזכות פרס האוזניות של פיליפס שאולי יצליח להציל אותי מזוועות פלאפונים מנגנים בתחבורה הציבורית. אלא שמסתבר שההשתתפות אסורה על בני משפחת העונג, שבה ה-HTML סמיך מדם (זה אומר שאנחנו לפחות מקבלים משהו בירושה? כסף, דירה, את הבובה של וול-E מהסלון של גיאחה?). היות וכבר רקמתי לי הופעה ובמה הולמת, אספר לכם עליהן כאן
זו תהיה הופעה בשחור-לבן: ארבעת המופלאים יעמדו שם בחליפות בריטיות מעונבות, מאחוריהם תפאורה שאף אדם לא יכול לבנות כמותה, של הרים שחורים אדירים מכוסי שלג וקרחונים תלויים. מולם באופק הרחוק ישתרע אוקיינוס אפרפר המנוקד במעט פיסות קרח תכולות, ולפניו קהל עצום ורב של חצי מיליון מעריצים צווחניים אך בו בעת עטויים חליפות מהודרות. ובכל זאת, אף אחד לא יסתיר לי. איך לא חשבו על זה קודם, לקיים הופעה במקום שבו כולם נמוכים ממטר? שבו הקהל כולו לבוש חגיגית, כולו שורק במלוא גרון, כולו מורכב אך ורק מפינגווינים מלכותיים. ההרמוניות הקוליות היפהפיות יהדהדו באוויר הכי נקי בעולם מתחת לשמי ההמיספירה הדרומית במפרץ סנט אנדרוז. אני אשב שם עם צמרמורת לא רק מקור ודמעות בעיניים לא רק בגלל הרוח המקפיאה והטורדת, ולא אצליח להחליט ממה אני מתרגשת יותר: מהביטלס שמולי או מכך שהצלחתי לחזור בשנית לעוד כמה רגעים שובי לב ביבשת האהובה עליי, אנטארקטיקה?
ככה פותחים שנה חדשה ועשור חדש. הייתי מרחיבה ומספרת על הופעתם הפנטסטית של אביב גדג', להקתו ואורחיו באוזן בר במוצ"ש שעבר – אבל נועה מגר עשתה את זה הרבה יותר טוב.
"אבק של חרטה הולך ומכסה ריסים"
"ובבוא הבוקר לעיני השמש הדקלים זזים ומתלקחים ברוח"
"אני מפנה להם עורף ומדבר אל האבנים" (שורה שתמיד שולחת אותי אל "גלוי ונעלם" היפה)
העלאתו והורדתו של הקונטרבס מהבמה עבור האירוח היתה ארוכה כפליים מהשיר של רות
"אש". לא מהשירים האהובים עליי של אהוד, אבל תיאור קולע לאירוח הנהדר שלו
האזרח האחד. השיר הכי טוב של שבן, בביצוע הכי טוב שאי פעם שמעתי
אזהרות לנפש
"חרש חרש, בצעקה"
"מנועים קדימה! וכל האגרופים קפוצים!"
לפני תחילת ההופעה סיפרתי לנועה שלא מזמן ראיתי הופעה של אמן אהוב בהיכל תרבות רחב ידיים ומסודר, וכל כך היה חסר לי בסוף ביצוע טוב לשמוע במקום מחיאות הכפיים של הקהל הישוב איזו קריאת "yeah!" הגונה וספונטנית כתגובה הולמת לסולו נגינה מוצלח. משהו באווירה היה נקי מדי, חסר להבה.
יש יופי מיוחד בהופעות קטנות. כשהבמה בגובה מדרגה ואתה מסתכל לאמנים היישר לתוך העיניים, במרחק נגיעה (עמדתי בשורה הראשונה והזזת מיקרופון מהירה אחת של גדג' כמעט ריסקה לי את המצלמה…), בלי מסך של מכונת עשן. היה חם וצפוף באוזן, קור ינואר בחוץ, ממטרים בלב, רעמים על הבמה, ברקים בעיני כל מי שעמד שמולה. עשור חדש נפתח.
פוסטים נוספים באותו נושא:
פעמיים אביב – אביב גדג' ואביב ברק, בהופעות בבארבי וברשת ג'
כבר אחרי חצות – הופעות בשעות הקטנות: גדג' בפסטיבל הפסנתר, מידנייט פיקוקס באוזן בר
אפילו עז נתקפת רעב לפעמים, ובפרץ של ספק נוסטלגיה ספק אי שפיות זמנית, מכינה עוגיות חמאה של ילדים, דוקטור הו סטייל. גזרו את המתכון ושמרו ליום פנאי גשום.
אתם לא יודעים מיהו "דוקטור הו"? בושו לכם. קפצו מיד אל הפוסט הזה
כשאני מציצה בבלוגי אוכל נפלאים כמו בצק אלים, אוכל זה טעים, ביסים או Room For Dessert, תמיד מתחשק לי לפתוח בלוג שכזה בעצמי ולצלם אליו מנות מושקעות פרי מטבחי. אלא שלמרות שנושא הצילום הנ"ל זמין להפליא, אף פעם לא יצא לי לצלם אוכל. כשאני בתנופת קיצוץ ירקות מהיר למרק הירקות-מיטבול שלי או מקציפה חומרים לעוגת פרג-שוקולד-תפוחים (רררר…) אין לי חשק לעצור ולתעד. כשהאוכל מוכן, זה נראה בזבוז זמן מוחלט להתעסק עם תאורה והעמדה כשאפשר לנעוץ מזלג באוכל החם. או כמו שאומרים במשפחתי הרעבה תמידית: למתמהמהים נשארים רק פירורים.
טעים מ-אוּד (סליחה, אבל זה היה כל כך מתבקש)
אלא שבסופ"ש האחרון עם הגשם ועם העצלות הנעימה והשקט של שישי אחר הצהריים, נתקפנו קצת נוסטלגיה להכנת עוגיות של פעם. סבתא שרה ז"ל היתה מכינה את הבצק כשבאנו לבקר בחופשות, ואנחנו היינו עומדים וקורצים צורות במשך שעות בחותכני העוגיות שחלקם משמשים אותנו עד היום. אלו לא העוגיות הכי טעימות שאנחנו מכינים – יש טובות, מושקעות ומרשימות מאלו (ובכלל, אני בגישה שאם כבר טרחנו להפעיל את התנור עדיף לתקוע בפנים דג אמנון במעטפת או עוף שלם בלימון וירקות שורש). אבל לאלו יש את הטאץ' הנוסטלגי המיוחד שאין לאחרות, שבזכותו הן טעימות אפילו כשאנחנו שורפים בטעות את הנגלה הראשונה (מה שקורה תמיד, וטעים מאוד), והכיף הטמון בחזרה לילדות דרך ההכנה הכיפית בעיצוב ובחיתוך כל הצורות המשונות.
המשך…
