אנשים נורמלים מנצלים את הקיץ למציאת דיל אטרקטיבי לחופשה קצרצרה של שבוע, עשרה ימים גג, לנופשון הכל כלול בתורכיה או לשופינג בפריז ולונדון. נו, אירופה. היבשת שאמרתי שאשאיר לגיל הפנסיה. השנה גם אני החלטתי להתבגר לשם שינוי, לשים בצד פעם אחת את חיבתי למסעות תרמילאים ארוכים ומאובקים ולמצוא דיל אטרקטיבי לחופשת קיץ קצרצרה של 10 ימים – אבל מאחר ונורמלית כנראה כבר לעולם לא אהיה, חלפתי ביעף מעל אירופה ב-4 טיסות לכל כיוון ונחתתי בשפיצברגן שבאיי סבאלברד, אי שם בקוטב הצפוני.
לפחות הפעם, בניגוד לטיול הקודם לאנטארקטיקה, היתה לי תשובה מנצחת לסתום את הפה לכל מי שעוד שאל: "לקוטב הצפוני??? למה???" – כי בדרומי כבר הייתי. כן, ככה אני אוהבת את הקיץ שלי: שמש יפה (24 שעות של אור יום מלא במקרה הזה), שמיים כחולים, חופים יפים, פריחה מלבבת, הרים מושלגים ברקע ופה ושם שרב טרופי של 7 מעלות צליוס. מושלם.
בשבועות הקרובים אכריח את עצמי להתיישב ולפרסם כאן כמה תמונות ומילים מהאזור הארקטי, בתקווה שהם ישפיעו עליכם ועליי פסיכולוגית ויצננו מעט את הקיץ הנוראי הזה בביתי נטול המזגן. אספר לכם על ניסיונות להבדיל בין נקודות חמאה לדוב קוטב (הסבר בוא יבוא), על פרחים עקשניים עם כושר הישרדות מרשים, על בירת שפיצברגן שהעיר הצפונית ביותר בעולם, ועל איי סבאלברד עם נופיהם הקודרים, זועפים, לא מסבירי פנים, אבל כל כך נפלאים. ובעיקר – תמונות.
נכון, זה קצת מוזר לכתוב על הקוטב השני כשמחסום הכתיבה הגדול מנע ממני כבר זמן רב מלהשלים את הפוסטים על הקוטב הקודם, אנטארקטיקה אהובתי. אבל עוד אחזור אליה אחר כך. היא הקוטב המוצלח יותר, ועדיין יש לי כמה מאות תמונות יפהפיות של פינגווינים מלכותיים להתרברב בהן.
בפעם הבאה: כל מה שלא ידעתם על איי סבאלברד ויכולתם לשאול לו ידעתם על קיומם.
שלושה שירים של ארקייד פייר, והדרך מאוטובוס ללא מיזוג ברמת גן לקור הנצחי בסוף העולם.
על סיפו של יעד חדש: את זה הייתי רוצה לראות מאדן החלון שלי. לזמן קצר, הצלחתי.
גם לכם קורה שפתאום נתפסתם על שיר בודד, שמצליח ברגע אחד לשלוח אליכם יד מתוך אי הקשב המעורפל, ואתם מטים אוזן, ומגלים שהוא מפליא לשרטט בדיוק את החיים שלכם או המחשבות שלכם באותה נקודת זמן, ואתם שומעים אותו שוב ושוב, בלופ אינסופי? בפעם האחרונה שזה קרה לי, היו אלו שניים.
כך נפתח הראשון מביניהם:
I don't want to hear the noises on TV
I don't want the salesmen coming after me
I don't want to live in my father's house no more
I don't want it faster, I don't want it free
I don't wanna to show you what they've done to me
I don't want to live in my father's house no more
I don't want to choose black or blue
I don't wanna to see what they done to you
I don't want to live in my father's house no more
הייתי – כמו תמיד לאחרונה כשאני לא בין קירות מבנים, כך זה לפחות מרגיש – באוטובוס. עייפה. לציין שהייתי עייפה זה קצת כמו להתעכב על כך שהייתי גם עסוקה בלשאוף אוויר, ולנשוף פחמן דו חמצני החוצה. העייפות הזו כבר הפכה לדרך חיים. התעייפתי מתחבורה ציבורית גרועה, מהשגרה, מהכלכלה, מהמצב, אפילו מהופעות המוזיקה המקומית שכה אהבתי, שמתאחרות עד אין קץ, ומוסיפות לעייפות הפיזית שתתקוף למחרת בבוקר. אפילו מכתיבה לשם כתיבה. באיזשהו שלב נוכחתי שלא באמת הפסקתי לכתוב בבלוג מחוסר זמן. הכתיבה, שהיתה הנאה גדולה וחלק בלתי נפרד מהחיים, נשארה רק כעבודה, הכרח. בבית הרגשתי שזה חמק ממני – הלהט והכיף שבכתיבה לשם כתיבה בלבד, היצירתיות, הרגעים הללו שכל השורות נכתבות מעצמן בראש ומסתדרות זו אחר זו כבמטה קסמים, מלאות תובנות והפתעות, ורק צריך להניח את האצבעות על המקלדת ולקרוא מה שמופיע על המסך.
אבל פתאום התעורר ניצוץ קטן. התאהבתי – באיחור שערורייתי משהו – בארקייד פייר. החצאי שעות החטופות הללו, כשהבלתי יאומן קרה ועלית לאוטובוס שיש בו מקום ישיבה ושחלקיו השונים לא פוצחים בעת נסיעה במקהלת רעשים קקפונית שגוברת על כל מה שתנסה לשים כנגדה באוזניות, אלו הרגעים הטובים של היום. זמן איכות עם מוזיקה שאתה מאוהב בה, לא שמיעה "ברקע". לא קלטתי כמה זה חסר לי. או כמו שאמר משורר אחד, מזמן כבר מילים לא נגעו בה.
וכשסיימתי עם "Funeral", הגעתי ל-"Neon Bible", ובשני השירים לפני האחרונים נעצרתי. ושמעתי שוב. ושוב. ושוב. המשך…
שכנים חדשים הופיעו בחצר ביתי בחודש מרץ והחלו לבנות בה את ביתם. לא בדיוק מפקיעי קרקע – הם העדיפו ללכת על פנטהאוז עם נוף, הנתלה גבוה על ענף של עץ הארואקריה הסמוך.
הצצנו מפעם לפעם בעוברנו בחצר בזוג הצופיות החרוץ העובד במרץ על אתר הבנייה, אלא שיום אחד פקד אסון את המבנה: רוח חזקה טלטלה את הקן והפילה אותו ארצה. נדמה היה שזה היה סופם של הגוזלים הרכים. לא נראתה תנועה, רק גוש נוצות אחד קטן השוכב ללא ניע. אלא שלאחר שנתנו להורים ההיסטרים קצת מרחק, פתאום צצו מגוש הזרדים והעשבים הדומם שלושה מוסקטרים:
בימים הבאים עקבנו אחרי משפחת הצופיות החביבה, מההאכלות התכופות של הגוזלים בשפירית תועה, בעשים, בתולעים ובצוף, דרך ניסיונות תעופה כושלים עד לקבלת כנפי טייס למופת.
(במאמר מוסגר: כל התמונות שלהלן צולמו עם זום נאה במרחק ובמסתור כדי לא להפריע למנוחת הצייצנים. לגבי סלסילת המתכת המופיעה בחלק מהתמונות: לאחר הצלה של הרגע האחרון של הגוזלים מתקיפתה של חתולה משוטטת ניסינו לתלות שוב את הקן גבוה בעזרת סלסילה כדי למנוע תקיפות נוספות. ההורים לא אהבו את זה והתקשו לאתר אותו, והקן הוחזר עם הסלסילה אחר כבוד למטה. הגוזלים דווקא נהנו מהתוספת שאיפשרה להם לטייל סביב הקן ולשחק בטיפוס על גבי מתקן השעשועים החדש…)
כך נראה האלבום המשפחתי של משפחת צופית בוהקת: המשך…
סקס, סמים ופינגווין: סרט אימה, סטיות של פינגווינים, שימושים מוזרים בסמים פסיכודליים, תעלומה קולינרית וסרטן בעל דימיון ביזארי לכוכב טלוויזיה דלוח שגר בארובות מעשנות בקרקעית האוקיינוס הקר – החדשות הכי מעניינות ומוזרות מהשנה החולפת ביבשת הקפואה.
תוכנה חדשה תוכל לענות על השאלה הקיומית: הכתם שם, זה סלע או פינגווין?
כבר סיפרתי לכם על נטייתי הנלוזה להתעכב בכתיבת סיכומי שנה עד שכבר חלפה מחצית השנה שאחריה. עיכובים ואיחורים שכאלו אינם הולכים יד ביד עם אקטואליה. החדשות, כמו שכולנו במדינת ישראל יודעים, משתנות ומתעדכנות ללא הרף, וכדי להיות בעניינים עליך להשאיר את היד על הדופק, כי המציאות כאן יכולה להתהפך לחלוטין עד מבזק החצי הבא.
אלא אם אתה באנטארקטיקה – יבשת גדולה יותר מאירופה אך נטולת תושבים (למעט עובדי מחקר אירעיים), שקבורה תחת קילומטר וחצי-שניים של קרח. מטבע הדברים, מדורי האקטואליה לא עמוסים במיוחד בדיווחי חדשות על המתרחש באנטארקטיקה, ומעט החדשות שיש עוסקות כמעט תמיד בפינגווינים או בקרח.
עם זאת, כבעלת תחביב ביזארי להתעדכן באקטואליה אנטארקטית מכל הדברים שבעולם, אני יכולה לספר שזו היתה שנה די תוססת. למשל: חגגו בה מאה שנה לכיבוש הקוטב, הצליחו סוף סוף לקדוח אל מי אגם ווסטוק שהוא האגם העתיק בעולם וקבור כבר מאות אלפי שנים כ-4 ק"מ מתחת לקרח, היו אסונות ימיים ואוויריים (כי כל יבשת נידונה לסוג כזה או אחר של תאונות דרכים גם אם אין בה ולו כביש אחד), וגילו שמתחת לשכבת הקרח יש כמות אדירה של 4 ביליון טונות גז מתאן – מה שאומר שאם ההתחממות הגלובלית תפשיר את הקרח, הגז ישתחרר בבת אחת ויפער חור אדיר בשכבת האוזון, וההתחממות תואץ במידה ניכרת.
אבל לא באמת נכנסתם לבלוג בעל שם אידיוטי כמו "אפילו עז" כדי לקרוא מבזק חדשות רציני, נכון?
ולכן, הנה מצעד החדשות המוזרות, המצחיקות או סתם כאלו שחביבות עליי במיוחד מהשנה החולפת באנטארקטיקה: המשך…
אי אפשר להוריד אותו מהבמה, גם כשאין כזו בנמצא. בתחילת דרכו הופיע בחדרי סלון של מי שהסכים לארח (וכמה חבל שהיינו צעירים מכדי לנדב את הסלון הפרטי שלנו). עם מינימל קומפקט הופיע בדירה שוודית, ומחוסר מקום לעמוד מול ספותיהם של הצופים (וכי ברי כבר תפס את כל המטראז' של המטבח), השמיע את יללות הגיטרה שלו מחדר השירותים.
גם גיטרה בראש לא תעזור. לפני מספר שנים ראיתי אותו בהופעה עם כנסיית השכל בבריכת אוניברסיטת תל אביב. צעד לא נכון אחד הוביל למפגש בין מצחו של פורטיס לגיטרת הבס, ועד מהרה הגיע אל מאחורי הקלעים צוות רפואי לתפור את הפצוע – אך על אף שהוא היה רק אורח בהופעה, למרות שיכול היה לסיים בזאת ולא לחזור להדרנים, עם התפר האחרון שב וחזר למקומו (ואחרי שלוש דקות, בקפיצה סימולטנית שלו ושל הבסיסט, כמעט פתח את הראש שוב).
הוא פרפורמר בנשמתו. והכל אמיתי. שום טירוף או הצגות על הבמה, רק עוד צד שלו שיוצא לאור, כמו שהוא. הפעם הראשונה שראיתי אותו לייב היתה ב-1990, לפני עשרים ומשהו שנה, והוא עדיין עם אותן אנרגיות באופן בלתי ייאמן. עשרים שנה מעייפות אותך, מאיטות אותך. גם אני מרגישה את זה אצלי. בהופעות עמידה יום אחרי יום הרגליים כבר מראות סימנים של חולשה, והסבלנות להגיע מוקדם כדי לתפוס מקום טוב לצפייה אחרי יום עבודה מתפוגגת על הספה הנוחה בבית.
אבל הוא איכשהו גילה איזה קסם, איזו סוללה נצחית שלא מתרוקנת, שמאפשרת לאנרגיות הבלתי נדלות שלו על הבמה לצחוק בפני הזמן. גם כשהוא חוזר לילה קודם מהופעה בצפון הקר עם גרון דפוק וניחר וצריך שוב לעלות על הבמה, וזהו ראש השנה 2002 ואין אף בית מרקחת בסביבה, ומתגלה שהכלב של השכנים מקבל קורטיזון והרופא של פורטיס אומר "נו, זה אותה תרופה". הוא מסומם "מתרופה של כלב!", מאבד את הקול קצת אחרי המחצית, ובכל זאת מרים את הקהל של הבארבי על הרגליים לקצת יותר משעתיים של הופעה בלתי נשכחת, וגורם גם להם לאבד את הקול יחד איתו. מה אני אומרת – עזבו את הגרון. בהופעת פורים אפילו הלב לא הצליח למתן את התלהבותו והלהט שלו על הבמה במשך כשעה ומחצה, עד שלא היתה ברירה אלא להפסיק. פנומן.
ובגלל זה, יותר מעשרים שנה אחרי, גם אנחנו מסלקים כל מחשבה על עייפות מהראש והרגליים, ועדיין מגיעים מוקדם תמיד כדי לתפוס את השורה הראשונה שם, מול הבמה.
החלמה מהירה, פורטיס, ועוד (לפחות) עשרים שנה נוספות כאלו.
נו, בקרוב יהיה יותר גרוע. ובכל זאת, עשו את המאמץ הקטן שלכם היום לשינוי, לעתיד טוב יותר.
בדרך לקלפי נזכרתי בסטיקר שהכנו כבדיחה למערכת הבחירות של ינואר 2003:
היום זה אולי היה נראה כך:
הקלפי שבה אני מצביעה תמיד היתה בגן ילדים קטן בשכונה ליד. השנה העבירו את כל הרחוב שלנו להצביע בבית ספר יסודי. אח, לו רק הפוליטיקאים שלנו גם היו עולים כיתה עם השנים ולא ההיפך.
את התיאורים המשתפכים אשאיר לאנשים פחות עייפים ממני, שגם יש להם מזגן בחדר המחשב. היתה הופעה מקסימה, שהרגישה קצרה מדי ותמיד תהיה קצרה מדי בלי קשר לאורכה, רק מפאת העובדה שלכל אחד בקהל יש עוד שיר אחד, או שניים או חמישה, שהוא כל כך קיווה שגם הם יפציעו, אבל משהו היה חייב להישאר בחוץ. בשבילי זה היה – נדוש אולי, אבל לא אכפת לי – There's a light that never goes out, שנאלצתי להסתפק בביצוע המקורי שלו באוזניות, בדרך הארוכה הביתה באוטובוס מאסף, שמזגזג בין כל כך הרבה ערים הגורמות לך לזמזם "Come, armageddon, come".
יאללה, לתמונות!
But my heart is open, my heart is open to you
מציג את מפתח העיר שקיבל מראש העיר חולדאי (ששמו עורר מיד שריקות בוז בקהל). מעניין מה זה פותח. בטח דירה מחולקת של 20 מ"ר בלי מטבח או חלונות.
הצעקה האחרונה: חצאית דגל לגבר.
Last Night I Dreamt That Somebody Loved Me !
חולצה לקהל (שהוחלפה דקותיים קודם, כדי לא לאבד את חולצת הפסים)
כן, היה גונג ענקי מאחור!
לילה טוב לכם, או בוקר, תלוי מאיזה צד אתם קוראים את הפוסט…
על שני סרטים תיעודיים נפלאים על מוזיקה והמאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה.
לא פעם בדיונים הרבים סביב הביטולים של הופעות חו"ל בישראל בשנים האחרונות יש מי ששולף את דוגמת "גרייסלנד" – אלבומו של פול סיימון, שנסע בלב תקופת האפרטהייד לדרום אפריקה, להקליט עם אמנים מקומיים, על אף החרם התרבותי של האו"ם. לכן קפצתי על ההזדמנות לראות את "Paul Simon – Under African Skies", סרטו של ג'ו בלינגר, שהוקרן באופן כה מלבב על הקיר החיצוני של בניין הבימה בפסטיבל דוק אביב האחרון.
הסרט הנהדר הזה, שאם אתם זריזים מספיק לקרוא את הרשימה בזמן תוכלו לראותו בערוץ יס דוקו הערב, חוזר אל האלבום במלאת 25 שנה להוצאתו, עת סיימון נוסע לדרום אפריקה לאיחוד עם האמנים שנטלו בו חלק. הוא מתחיל במפגש בין סיימון לנציג המתנגדים לפרויקט דאז – דאלי טאמבו, מייסד הארגון "אמנים נגד האפרטהייד". כל אחד מהם מספר את סיפור האלבום מהצד שלו: סיימון על ההקלטות ותהליך העבודה, המפגש עם האמנים המקומיים וההתמודדות עם הסערה הפוליטית בזמן סיבוב ההופעות, וטמבו, על הלחימה במשטר מהגלות וחשיבות החרם.
כפי שמגלה הסרט, סיימון לא יצא לדרך המוזיקלית הזו מונע ברגשות פוליטיים: הכל התחיל בקסטה של נעימות אקורדיון שהתגלגלה לידו, ובה מקצבי גרוב שבהם התאהב לחלוטין. בחיפוש אחרי מקורה, הגיע אל הרכב בשם בויויו בויז בדרא"פ, ומיד החליט שאינו יכול לוותר על ההרפתקה המוזיקלית המצפה לו ביבשת השחורה. לחרם הוא התייחס בשוויון נפש ובביטול. זה כמו שאבא לא נותן לך את המכונית, הוא אומר, אבל יש לך דייט שאתה לא רוצה לפספס, אז אתה בכל זאת לוקח את המפתח. בהמשך הגיעו התרעות על פצצות באולמות המופע, כתבות זועמות והפגנות סוערות. האלבום לא היה פוליטי כשלעצמו – הפוליטיקה היתה שייכת לעולם בו נוצר. משזו השתנה ונעלמה, המוזיקה נשארה לבדה, כאלבום עמוס שירים יפים. המשך…
שימו רגע בצד את צבעי הכחול והלבן ואת יום ההולדת למדינה. היום הוא יום שכולו שחור ולבן – יום הפינגווין העולמי! לרגל התאריך שמסעיר, ובכן, בערך 30 אורניתולוגים שיודעים עליו, אפילו עז מגישה עובדות מעניינות עד משונות אודות אחת הציפורים המופלאות בתבל: למה לפינגווינים יש חליפה בשחור-לבן? איזו מדינה גייסה אחד מהם לשורות הצבא שלה? ואיזו אגדה אורבנית אנגלית משעשעת אודות פינגווינים נופלים גרמה לחיל האוויר הבריטי לטוס לצד השני של העולם בשנת 2000?
מהר, צריך לתפוס מקום טוב בבמות הבידור. (צולם במושבת פינגווינים מלכותיים בג'ורג'יה הדרומית)
Suit Up! נפתח באחד הדברים שבהם פינגווינים מפורסמים במיוחד – השילוב בין הגוף השחור עם הלבן מלפנים, שלעינינו האנושיות נראה כחליפת טוקסידו מהודרת. לצורת הלבוש האלגנטית הזו יש סיבה ואפילו שם: Countershading Camouflage. זו מעין הסוואה דו-צדדית: ציפורים אלו הלא מבלות את רוב חייהן בשחייה במים. כשחיות טורפות כמו כריש או הידרורגה נמרית (זה כנראה הבלוג הישראלי שיש בו הכי הרבה פוסטים עם הביטוי "הידרורגה נמרית") אורבות לפינגווין מלמטה בים, הן רואות את החלק הלבן שלו, שמשתלב עם הצבע הבהיר של האור הנכנס לתוך מי הים. חיות המתקיפות מלמעלה (ציפורי טרף) פוגשות את החלק השחור, שנעלם לתוך הצבע הכהה של האוקיינוס.
החיים אינם רק שחור ולבן. אחד לכמה עשרות אלפי פינגווינים נולד בטעות עם צבע בהיר, חום או צהבהב – תופעה שנקראת "איזבליין". למרבה הצער, החדשנות האופנתית הזו לא טובה להסוואה, ולכן קורבנות אופנה אלו לרוב לא מאריכים ימים. ממש לאחרונה צולם אחד שכזה באנטארקטיקה, בצבע בז'. לעומת זאת, פינגווין שחור לגמרי הוא מחזה נדיר במיוחד.
פינגווינים בלונדינים נהנים יותר? (פינגוויני מקרוני, ג'ורג'יה הדרומית 2009)
לא צפונבונים: אחת הטעויות הנפוצות לגבי פינגווינים, עליה כתבתי גם בפוסט שעסק בעובדות מפתיעות על אנטארקטיקה, הוא שמדובר בחיה המתגוררת בשני הקטבים לצד דובי קוטב. למעשה, יש 17 מיני פינגווינים בעולם, החיים רק בחצי הדרומי של כדור הארץ (להוציא מין אחד שגר בגלאפגוס, ליד קו המשווה), בעוד שדובי קוטב מתגוררים רק בצפון. זה לא שהם שומרים מרחק בטוח אחד מהשני, אלא שציפור זו חיה רק במים קרים, ואין שום זרם ימי קר שהיא יכולה לחצות בעזרתו צפונה. דובי קוטב, ניצלתם!
לקבלת הפינגווין המסדר יעבור לדום: בנורבגיה הצפונית אין, כאמור, פינגווינים – אבל אחד מהם כן משרת במשמר המלכותי שלה. תכירו את סר נילס אולף, פינגווין מלכותי שמתגורר בכלל בגן החיות של אדינבורו בסקוטלנד, אך בשנת 1972 גויס כטוראי ראשון לתפקיד הקמע הרשמי של המשמר, ומאז טיפס לאטו בסולם הדרגות. בקיץ 2008 החליט מלך נורבגיה להוקיר את החייל המצטיין בתואר אבירות רשמי, שהוענק בטקס רב כבוד בהשתתפות 130 מחיילי המשמר במדים ייצוגיים, וכלל הקראה של דברי המלך ("אתה, כפינגווין, ראוי בכל דרך לקבל עליך את הכבוד והמעמד של אביר…") וטקס הנפת החרב המסורתי מעל מה שאמור להיות הכתפיים של הציפור המופתעת, שניסתה לברוח מנושא החרב המוזר.
יש לציין למען האמת כי נילס המקורי בכלל נפטר לאחר קבלת דרגות הסמל בשנות ה-80, אבל הוחלף בבנו, מבלי שמישהו שם לב להבדל (הפיכה!).
ניתן לצפות בטקס ההכתרה המהמם של נילס אולף כאן, בכתבה של ה-BBC (שלא התאפקו וכאחרוני הצהובונים דיווחו על "שלולית לבנה חשודה" שהשאיר האביר לעתיד על המגרש לפני הטקס – עיתונות חוקרת במיטבה).
מושבת הפינגווינים הראשונה שביקרתי בה, באיי פוקלנד. לפוסט המצולם>
העם נקרא למסרגה: נילס גויס לטובת המלוכה הנורבגית, אך לעתים אנו נקראים להתגייס למען חברינו הפינגווינים. באוקטובר 2011 אירע אסון אקולוגי בעקבות דליפת נפט מספינה שעלתה על שרטון מול חופי ניו זילנד, שבו נפגעה אוכלוסיית הפינגווינים הכחולים במקום. רבים התגייסו לעזור בהצלתם של הציפורים מהנפט, אך נדרש סיוע ציבורי כדי לטפל בבעיה שנוצרה במהלך שיקומם של הנפגעים – ציפורים נוטות לנקות את נוצותיהן, וכשאלו עדיין מזוהמות בנפט הן בולעות אותו ומורעלות. פתרון טיפשי למראה אך יעיל לבעיה הומצא כבר שנים קודם לכן: הלבשת הפינגווינים ב-Penguin Jumpers – סוג של סוודר שנסרג במיוחד למידותיהם, המונע מהם להגיע לנוצות עד שיקומם המלא ושחרורם לטבע.
עד מהרה נקרא הציבור לדגל, ובעזרת הוראות סריגה מיוחדות (הנה הן, לטובת קוראיי הסורגים) החלו רבבות מתנדבים לסרוג סוודרים לפינגווינים. הבקשה הביזארית להתגייסות המונית לסריגת סוודרים הפכה לוויראלית, הגיעה עד ל-CNN, ועד מהרה הוצפה ניו זילנד בכמויות מטורפות של משלוחי סוודרים מכל רחבי העולם, משוודיה ועד מונגוליה. מאחר וההיצע עלה בגדול על הביקוש, נמכרים כעת הסוודרים העודפים על בובת מודל פרוותית, כשכל ההכנסות קודש לשמירת אוכלוסיית הפינגווינים בניו זילנד.
אגב, במהלך המחקר שלי ברשת למען כתיבת פוסט זה, גיליתי שסינגר-סונגרייטר קנדי עלום כתב לפני אי אילו שנים שיר על אותם סוודרים מופלאים. לשמיעה לחצו כאן – ראו הוזהרתם, זה מדבק.
בואו נדבר במספרים: יש 17 מיני פינגווינים בעולם, על פי הדעה הרווחת (יש קצת ויכוחים בנושא). הנמוך ביניהם הוא הפינגווין הכחול הקטן, כ-35 ס"מ גובהו. הגדול הוא הפינגווין הקיסרי, שמתנשא לגובה של 1.15 מטר לערך, במשקל של עד 38 קילו. והוא עוד נחשב קטנצ'יק לעומת אבות אבותיהם של יצורים אלו, שהתנשאו לגובה 1.75 מטר!
הפינגווין הקיסרי הוא שובר שיאים אמיתי. הוא הכי גדול, הכי מפורסם (בזכות סרטים כמו "משפחת הקיסרים" ו-"Happy Feet") והכי חזק בצלילות עומק: הצלילה הגדולה ביותר שלו שתועדה היתה לעומק של 565 מטר! בל נשכח, זוהי ציפור ולא דג, כלומר, היא אינה נושמת תחת המים אלא צריכה (כמונו) לעצור את נשימתה. השיא המתועד כרגע הוא פינגווינים קיסריים שצללו תוך עצירת נשימתם ל-22 דקות תמימות!
זוהי גם החיה היחידה בעולם שמתרבה ומקננת באנטארקטיקה בחורף, בתנאים הקשים ביותר עלי אדמות: קור של מינוס 40, עם רוחות של עד כ-150 קמ"ש.
פינגווין סלעים, הכי פאנק-פינגווין שיש. פוסט מצולם>
איג-נובל: פינגווין הוא חיה מרתקת, אין ספק, ולכן הוא עומד במרכזם של מחקרים רבים מזה שנים רבות. עם זאת, כמה מהם, אפעס, טיפה משונים. בשנת 2006 ניתן פרס איג נובל (הפרס המדעי המצחיק בעולם, שעליו כתבתי כאן) למחקר גרמני-פיני-הונגרי שעסק בחישובים הפיזיקליים של הלחץ הנוצר בתוך גופם של שני סוגי פינגווינים, המאפשר להם להעיף למרחק את… ובכן, פסולת המזון פוסט עיכול מגופם, בואו נקרא לזה. יש אפילו תרשים עם דיאגרמה. הייתי מוותרת על פיסת האינפורמציה הריחנית הזו, לולא היא היתה מובילה אותנו כה יפה לפסקה המופלאה הבאה.
זה אפילו לא המחקר המשונה ביותר על בעלי הטוקסידו החביבים. בשנת 2001 יצאו טובי בניה של בריטניה לברר אחת ולתמיד אגדה אורבנית עיקשת מימי מלחמת פוקלנד. טייסים במלחמה ההיא דיווחו אז על תופעה משונה: פינגווינים רבים באיים היו זוקפים את ראשיהם כדי להתבונן במסוקי הצבא שחלפו מעליהם, עקבו אחריהם עוד ועוד במבטם בעניין רב – עד שמרוב הטיית ראשיהם לאחור הם היו מאבדים את שיווי משקלם ונופלים אפיים ארצה. כן, כן.
19 שנה לאחר המלחמה ההיא נזעק הצבא לבדוק את הסוגיה במחקר מדעי מעמיק באי הנידח ג'ורג'יה הדרומית בואכה אנטארקטיקה, שכלל טיסות בגבהים שונים במשך 5 שבועות שתיעדו מלמעלה את תגובות הציפורים ב-100 שעות צילום, והכול בעלות של 36 אלף דולר. המסקנה המדהימה: לא, הם לא נופלים.
החוקר הראשי טען שזו לא מתיחה של 1 באפריל וגם לא מטרתו הראשית של הסקר: הוא נועד לבדוק למטרות שימור ומחקר עתידי האם כלי טיס מפריעים לפינגווינים, ואיך הם מתייחסים להליקופטר שעובר להם מעל הראש. התשובה: הם לא מתים על הרעש. אכן, ניצול יעיל של כספי מיסים.
עוד שתי הופעות חלפו עברו להן ואיתן נגמר הסיבוב. אין לי מה לכתובעל מינימל שלא כתבתי כבר בפוסט הקודם, בתחילת הסיבוב. רק אומר קצרות – ולמראה כמות החיוכים בפוסט המצולם הזה כנראה שתסכימו איתי – שזה בלתי יאומן עד כמה המפגש המחודש הזה בלייב עם המוזיקה של מינימל קומפקט, זו שאפשר לתאר במילים כמו קרה, מנוכרת, עגמומית ואפלה, היה במפתיע אושר צרוף ממש.
היי, אפילו ברי לא יוכל להכחיש שהוא ממש נהנה במוצ"ש לנגן בחיוך רחב את הקטע האינסטרומנטלי בסוף Disguise (בביצוע שסוף סוף תפס את היופי שלו), שאותו קטלג בעבר כ"כבד ומדכא". מה אומר, הלוואי שהכבדות והדיכאון של הסיבוב הזה יחזרו במהרה לאיחוד נוסף (:
