במלאת 20 שנה למותו של הבובונאי הגאון ג'ים הנסון, הנה סיפורה של יצירתו המפורסמת ביותר והתוכנית האהובה עליי ביותר בילדותי: "מופע החבובות": מי הבובה הקשישה מכולן, איך הגיעו מיס פיגי ואריק איינשטיין לחלל, מה הקשר בין הלהיט "מה נה מה נה" וחילופי זוגות בשבדיה, ולמה השף השוודי זורק כל הזמן חפצים ואוכל באוויר
אחד מרגעי החבובות האהובים עליי לקוח מסרט הקולנוע השני בכיכובם. קרמיט, גונזו ופוזי מגיעים לחורבה מוזנחת, מתפוררת ונטושה למראה, המתיימרת להיות מלון לונדוני זול במיוחד בשם "Happinness hotel". פקיד מנומנם נועץ בהם מבט מופתע כשהם מביעים רצון לעשות צ'ק-אין, והודעה דרמטית זו מוציאה תוך שנייה את כל דיירי המקום ההמומים ממקום מחבואם. אחד מהם מתחיל לפרוט כמה תווים, ופתאום המקום מתמלא מוזיקה, חיים וצבע. על רקע שיר "ברוך בואכם" עליז מתוודעים השלושה לטיפוסים המשונים המרכיבים את החבורה המגובשת – חתולה עם רטייה, זמרי קאנטרי, חדרנים עכברים הפורצים בצעדי סטפס, להקת רוק כושלת, אנימל הקשור בשלשלאות הזועק בשמו של פייר-אוגוסט רנואר, תרנגולות מרקדות ושלל יצורים אחרים. שנייה אחרי שכולם מתקבצים יחד לסיום מפואר נוסח מחזה זמר של הקטע המוזיקלי ורגע קצר של השקט שאחרי נותר באוויר, נפתחת דלת בקומה העליונה.
סם הנשר מביט על החבורה מלמעלה בפרצוף מזועזע, מפטיר בבוז "You are all weirdos", נוחר נחרת גועל, וטורק בהפגנתיות את הדלת.
כשאני מתיישבת לכתוב על "The Muppet Show", התוכנית האהובה עליי בילדותי, הרגע הזה הוא האסוציאציה הראשונה שעולה לי לראש.
הסיפור מתחיל היכן שפוסט הטלוויזיה הקודם הסתיים: הצלחתה הפנומנלית של "רחוב סומסום". אחרי שנים שבהן בובותיו הופיעו בפרסומות, בהופעות קצרות בתוכניות אירוח, בפיילוטים וברצועות ערב בנות 5 דקות, סוף סוף זכה ג'ים הנסון בחשיפה אדירה וכלל ארצית. אלא שלהצלחה היו חסרונות: הנסון והחבובות הפכו מקוטלגים כבידור לילדים בלבד. כשהנסון וחבורתו נדדו בין רשתות הטלוויזיה המרכזיות בארה"ב עם הרעיון להפוך את החבובות לכוכביה הראשיים של תוכנית ערב בשעת הפריים-טיים ענו כולן: לא, תודה. המשך…
ישנם סרטים המלווים בפסקול המורכב מאסופה של שירים מוכרים פחות או יותר. "ספרות זולה", למשל. מאוחר יותר מגיע הדיסק עם התמונה מהפוסטר בחזית, והוא למעשה מתפקד כמעין אוסף להיטים שהסרט מהווה תירוץ לחיבור ביניהם. ככזה הוא יכול לקרוץ לך גם אם לא ממש טרחת לשלם 30 ומשהו שקל עבור כרטיס לקולנוע פלוס יותר מדי דקות מבוזבזות מזמנך מול פרסומות מעפנות בגלובוס-גרופ.
אחרים סומכים ידם על פסקול שנכתב במיוחד, רובו מטבע הדברים אינסטרומנטלי. כאן נדרשת סיבה טובה לרכוש דווקא דיסק נעימות על פני ההיצע האחר שקורץ לך מהמדף. למשל, כשהסרט בשילוב המוזיקה השאירו עליך רושם עז, וההקשבה מעלה בזיכרון את הסצנות שנרקמו לצלילים.
וכשלא? האם יש לפסקול כזה הצדקה כשהוא עומד לבדו?
ראיתי את הסרט "קלרה הקדושה" לפני שנים רבות. איני זוכרת רבות ממנו, רק שלא התרשמתי ממנו יותר מדי. כשבסוף רצועה מספר 2 בפסקול נכנס קטע שיחה בין הילדים המשחקים בסרט, שרובו נשמע כמו הקראה בבית ספר יותר מאשר שיחה אמיתית, זה אולי מרמז מדוע.
לעומת זאת, את האלבום "קלרה הקדושה" שמעתי השבוע. איני יכולה לשייך את רצועותיו לחלקי הסרט השונים שהשתכחו ממני, וגם ניסיונו של ברי סחרוף לסייע דרך שמות השירים ("המכונית האדומה", "המכון הוולקני", "מסדרון") לא ממש מעיר את זיכרוני.
הפסקול למעשה מחולק לשניים, והבה נקפוץ לרגע לסופו: החלק השני מורכב משלושת הרצועות האחרונות, שהן שירים של ממש – גרסה אקוסטית של "ניצוצות" שהוקלטה למעשה בתקופת פורטיסחרוף, שנים קודם לכן; גרסה שונה ל"חם על הירח", ושיר שהוקלט במיוחד, "הניצוץ", שלמעשה השיק את קריירת הסולו של שרון רוטר (ולדעתי מושפע לא מעט ברוחו מהפסקול של "טווין פיקס", האהוב על סחרוף). בצדק או שלא בצדק, המאזינים תמיד יתייחסו לרצועות אלו כלבו ועיקרו של הדיסק. מספיק להציץ בביקורת שנכתבה על הפסקול בשרת העיוור, שמתרכזת באותן שלוש רצועות. ככה זה, קל יותר לכתוב על שירים של ממש, כאלו עם טקסט שאפשר לצטט, ושעוזר לנו לתחום ולהגדיר. טקסט קל לתאר בטקסט אחר, מוזיקה היא מטבעה דבר חמקמק לתיאור במילים, ויכולה להכיל כל כך הרבה רגשות במעט צלילים ואלו יהיו שונים מאוזן לאוזן בהתאם לאדם אליו היא מחוברת. המשך…