אפילו עז


And in the end… צילומים ורשמים מאוחרים מפול מקרטני
יום יום שני, 29 ספטמבר 2008, 23:25
7 תגובות

b-paul_2777.jpg

b-paul_2548.jpg

b-paul_2560.jpg

יש חוויות שאתה חווה באיחור, אחרי שאלו כבר התקיימו וחלפו להן. איכשהו בזמן אמת לא היית לגמרי שם. אולי המעמד היה סוריאליסטי מדי מכדי להיקלט בתפיסת המוח שלך כשהוא התרחש סביבך. ההגעה לאוסטרליה, למשל. אני ובחורה בריטית הולכות ברגל שעתיים ארוכות מהפרבר הנידח והאלים שבו התגוררנו אל מרכז סידני, מקשקשות כל הדרך, ולפתע מולנו בבת אחת ניצב בית האופרה, מהאייקונים הגדולים של אוסטרליה, ואנו בוהות בו במין תדהמה מופתעת וחוסר אמונה. או היום הראשון בצה"ל. אני מסרבת להתרגש, ונועצת מבטים ציניים ומזועזעים בכל סצנות הפרידה המשפחתיות-בוכיות סביבי (אני באה ממשפחה צבאית – הורידו אותי בשער של הבקו"ם ואמרו לי: "תלכי ישר ושמאלה, יאללה ביי"). כל טלטלות הבקו"ם נראים לי כמו קייטנה מטופשת בהזייה בירוקרטית שתיכף תסתיים ואוכל לחזור ולהשלים שעות שינה. האוטובוס למחנה 80 חולף בצומת רעננה ואני באופן אינסטינקטיבי לוחצת על הפעמון כדי לרדת, והוא לא עוצר.
בזמן אמת אתה קצת במקום אחר. מתעסק בפרטים הקטנים והפחות חשובים של החוויה. למה כל כך חם בעיר הזו, לעזאזל? למה כל האנשים שעומדים לפניי בהופעה הזו מתנשאים מעל מטר שמונים? אם אני אנסה לזוז שמאלה אני אצליח לראות את הבסיסט? זה בכלל בסיסט או בסיסטית? הוא נראה כמו הכלאה בין לינדה מקרטני לבון ג'ובי שנעשתה במעבדה סקנדינבית. והעייפות הזו, להגיע שעות מראש. תמורת כל כך הרבה כסף הגיע הזמן שיוקם אתר פחות מתיש ויותר ממוזג מפארק הירקון. דמיינתי את ההתרגשות העצומה שתהיה מנת חלקי כשפול מקרטני יעלה על הבמה וזה לא קרה כמו שחשבתי. אולי אחרי כל כך הרבה זמן המתנה מייגע המוח ממאן לתפוס שהאדם החביב הזה מולך הוא באמת האייקון הענקי הזה, רבע מהלהקה ההיא, הפרצוף הידוע מעטיפת התקליטים שאתה כל כך אוהב. זה קצת גדול עליך.
המשך…



לינקס 14
יום יום שני, 29 ספטמבר 2008, 15:20
אין תגובות

חג שמח! אחרי כמה ימים של השבתה כפויה, התקלה תוקנה (היאח לגיאחה!) ועל כן היום יעלו צמד פוסטים בזה אחר זה. מה בראשון? קומץ לינקים על מוזיקה ישראלית, מאת חמשת ורבע הכותבים שלא היו עסוקים בפול מקרטני

עם בוא השנה החדשה כולם ממהרים לסכם את זו שחלפה. אני לא אוהבת סיכומי שנה. קשה לי לדרג ולתחום אלבומים בתאריכי תפוגה קשיחים. לפעמים שיר השנה שלך הוא בן חמש שנים, שהתוודעת אליו לאחרונה או שרק עכשיו פתאום מילותיו משיקות למה שמתרחש בחייך. אז הבה נוותר על מבט אחורה ונסתכל קדימה: יש שני אלבומים שאני מחכה לצאתם בשנה העברית החדשה, ולמרבה השמחה שניהם צפויים לראות אור ממש בחודשים הקרובים – האלבום המשולש של פורטיס ו"נבל דוד אדום" של יאפים עם ג'יפים שיגיע לחנויות בנובמבר. כמובטח, הנה שיר ראשון מתוכו להורדה: שנת החרב.
שנה טובה ומלאת מוזיקה משובחת לכולכם.

גם פסטיבל אינדינגב מעורר ציפיות רבות, במיוחד לאור רשימת האמנים הארוכה שפורסמה השבוע, ביניהם: רות דולורס וייס, ג'ירפות, אסף אבידן והמוג'וז, דויד פרץ, גבע אלון, רם אוריון, פלסטיק פיקוקס, בום פם, אלי לס, מד בליס, ערן צור, עמית ארז ועוד ועוד. כל הפרטים באתר. עכשיו נותר לחפש טרמפ. כדאי לכם, אני קצרה ולא תופסת הרבה מקום, ומביאה הרבה אוכל.

החברים של נטאשה מקליטים אלבום חדש, ראשון מאז פירוק הלהקה, בשם המפתיע (והזמני) "הדור האחרון – הפסטיבל". מיכה שטרית מבאר: "האלבום נע סביב פסטיבל דמיוני שמתרחש אחרי שעולם ישן של מושגים קורס ונחרב, ומתוכו מתחיל לצוץ עולם חדש. ככה אני מרגיש היום. 2008 היא שנה היסטורית. אני לא יודע אם זה ייראה טוב בעתיד הקרוב, אבל ההשלכות של חורבן העולם הישן יהיו לטובה, כי הוא כבר לא נותן לנו כלום. אהבה ושלום, המושגים האלה ריקים, ואנחנו לא יכולים לחיות בלעדיהם. החלק של הפסטיבל הוא אחרי הקריסה, כל מיני טרובדורים מספרים מה היה ומה הולך להיות. סוג של וודסטוק עתידי ודמיוני". ראיון לא משותף בעליל עם שטרית ודוכין.
המשך…



אהבתי את לנון, אהבתי את פול, אהבתי גזר יותר מהכל
יום יום רביעי, 24 ספטמבר 2008, 20:41
20 תגובות

ביטלס זה טוב לעיניים: לכבוד הופעתו של פול מקרטני בישראל מחר, 'אפילו עז' מכתירה את הזוכה בפרס התרגום העברי המשונה ביותר לשיר של להקת החיפושיות בתולדות הזמר הישראלי

למרות מאמציהם של הוועדה הממשלתית, האמרגנים המסוכסכים, אבא של יוסי שריד, קליף ריצ'רד והפובליציסטים ב"מעריב" ו"למרחב", או כל גרסה אחרת לסיפור שתבחרו – הביטלס, או "חיפושיות הקצב" כפי שהם נקראו אז, הגיעו בשנות השישים לישראל. אומנם לא בגופם, ולעתים רבות גם לא בקולם, אך המוזיקה שלהם עשתה לה כנפיים והחלה להתאזרח בארץ הקודש בשלל גרסאות מתורגמות, מוצלחות יותר או פחות.

יש מי שניסו לשמר את רוח הטקסט המקורי – למשל יהונתן גפן שתרגם למישה סגל את "Back to the USSR" ל"אין כמו ביו.אס.אס.אר" ("ברית המועצות" פשוט לא מתחרזת עם "שם אהיה מאושר"), אבל רבים מהם נטלו חופש יצירתי, לעתים רחב במיוחד. יש כאלו ששינו מגדר. יורם טהרלב הפך את ג'וליאן לנון, כוכב "Hey Jude", ל"היי רות", שביצעה חוה אלברשטיין. יוסי גמזו השאיר רק את שם הלהקה, בגרסה משונה להפליא ל"לילה של יום מפרך" בביצועו של אלברט כהן. שימו לב לבית הפותח: "יש בעולם הזה מינים רבים של מקקים שונים/ וכל מקק כזה/ סובל אצלנו/ נזקים שונים/ אך מסיבות שונות, יש מין של חיפושיות/ שזכה להצלחה". לא, זה לא הזוכה המובטח, אבל בהחלט ראוי למקום השני. אגב, השיר הזה יצא בדיוק באותה שנה שבה לא התאפשר לפול, ג'ון, ג'ורג' ורינגו לבדוק את הדיוטי פרי של נתב"ג, ואולי הוא מלמד קצת על הלך הרוחות בארץ בתקופה ההיא נגד אותה להקה ש"מדרדרת את הנוער".

אריק איינשטיין אימץ את אותם פורעים בכמה וכמה שירים. כולם מכירים את "היה לנו טוב, נהיה לנו רע" שתרגם (וגם זכה לקאבר של זקני צפת), אך הוא לא היה בן יחיד. עם שלישיית גשר הירקון הוא שר את "למה את לא יוצאת איתי" שכתב חיים חפר לצלילי "From me to you", עם יפה ירקוני את הגרסה העברית ל-"Yesterday" האלמותי, היתה גם גרסה ל"אובלדי אובלדה", אבל כלום לא ישווה ל"מזל":
"מזל, כמה זמן את מתלבשת?
כמה זמן זה עוד יקח?
מזל, אני עומד פה משלוש
את עוד לא הוצאת ת'ראש"

המילים של יורם טהרלב, הלחן של "Do you want to know a secret".

גם הלהקות הצבאיות לא טמנו את ידן בצלחת. השיר המוכר ביותר הוא "אין בגני שקדיה" של צוות הוויי פיקוד מרכז לצלילי "Here, There & Everywhere" ולמילים של נעמי שמר. המשעשע ביותר הוא שיר הלל לחיילים בכחול על פי – איך לא – "צוללת צהובה", כולל הבית המהמם: "לך אל הנמלה, עצל/ ראה דרכיה וחכם/ כשתהיה מספיק חכם/ תתגייס לחיל הים". זה, גבירותיי ורבותיי, צועד במקום השלישי. נדמה שאין עוררין על זהותו של המקום הראשון.

Is there anybody going to listen to my story
All about the girl who came to stay?
She's the kind of girl you want so much
It makes you sorry
Still, you don't regret a single day

לנון-מקרטני כתבו שיר על אהובה קשת לב וקראו לו "Girl". אנחנו בתיכון קראנו לו "השיר עם הקוקאין", על שום השאיפות הארוכות המשונות שמגיעות כל פעם אחרי ה"גי-אאאאאאאאאאא-רל" בפזמון. אינני יודעת מה שאף דידי מנוסי, אפשר רק לדמיין מה קדם לאותו רגע שבו נדלקה נורה מעל ראשו והוא זעק: אאוריקה! זהו זה! גזר!!!

הוא כתב את המילים, להקת שבעת המינים הקליטה אותן, וב-1965 יצא השיר הזה לרדיו:

שימו לב לחתרנות בשורה "אל תתנו לי פּוֹל או אפונה". אבל הבית המנצח הוא, כמובן:

"הנשים בדרך כלל הן עם מאוד מבטיח
ומעוררת הן תיאבון
אף כי יש כאלה אדירות כמו אבטיח
וישנן דומות למלפפון
או גזר, אחחחחח…"

ללא ספק, מילים שימסו לב כל נערה.

שמור בנושאים: כללי,מוזיקה | 20 תגובות


לינקס יום שלישי ה-13
יום יום שלישי, 23 ספטמבר 2008, 0:35
אין תגובות

אכן, התרשלתי בתפקידי בעדכון הבלוג בשבועיים האחרונים. ספטמבר היה ועודנו חודש רע ומייאש. אל דאגה, חמשת וחצי קוראיי, הלינקס שוב כאן, וגם אוקטובר אוטוטו בפתח. מה ברשימה? שירי סתיו, אוסף רמיקסים, חדשות טובות, מה הקשר של קליף ריצ'רד לביטול הופעתה ההיסטורית של הביטלס בישראל, זכרונות מגרייס ג'ונס והקולוסיאום, הופעה אינטימית של האזרח צודרוב והשפנפן, קלפטר חוזר, אהוד בנאי שר זמירות, פיטר האמיל מגיע לארץ, הופעה בשחור-לבן של כוורת, ומה בעצם מצויר בסמל השלום המפורסם?

b-leaf_4574.jpg
תמונה סתווית, בשביל ה-Wishfull thinking, מהחורף שעבר בגינתי

החדשות הטובות ביותר של השבוע עדיין נטולות לינק, אך ממש בימים הקרובים זה ישתנה וברשימה הבאה יתנוסס כאן לינק להורדה חינם של סנונית ראשונה מאלבום חדש ליאפים עם ג'יפים, שייצא בנובמבר. האלבום הקודם, "בשנת החרב מבחוץ והרעב מבית", הוא מהאלבומים המרתקים והמיוחדים ביותר לטעמי שיצאו בישראל מאז תחילת האלף, בלי שמץ הגזמה. הציפיות שלי בשמיים, אני מקווה שהאלבום הבא יעמוד בהן.

על הדרך, רשמו לעצמכם תאריך לפסטיבל אינדינגב: 25-24 באוקטובר. תוך שבוע בערך ישוחררו פרטים נוספים. בינתיים המארגנים מזמינים אתכם להשתתף בעריכת המוזיקה שתנוגן בין ההופעות.

יש יותר שירי סתיו ישראליים יפים מכמות ימי הסתיו בעשור ממוצע בגוש דן. יוסי בבליקי נזכר בכמה שירי סתיו וחושב: "כנראה ששירי הסתיו הם כאלה יפים דווקא בגלל שהסתיו הוא יותר געגוע לסתיו מישות ממשית". הרי שיר אחד שכזה לשמוע בזמן הקריאה.

אפרופו געגועים ושירים, מכירים את "פרויקט געגוע" של אינדי.איי.אל מ-2004? כותבי האתר נתבקשו לכתוב על אמן/הרכב שאלבומו האחרון האהוב יצא לפני שנים ובכל השמעה מעורר געגוע לאלבום חדש. חלק מאותם אמנים הוציאו אלבום מאז (דיקלה, אביתר בנאי, שי נובלמן) וחלק לא (נושאי המגבעת, למשל). ורק אני שהפרתי את החוקים וכתבתי על אלבום בן פחות משנה דאז, עדיין מקווה ששלומי ברכה ישוב.

אז למה בעצם לא הגיעו הביטלס לארץ בשנות השישים? בגלל אבא של יוסי שריד? בגלל מריבת אמרגנים? אם בחרתם באופציה א' או ב', טעיתם. מוסף הארץ מביא את הסיפור המלא וההזוי, מהוועדה הממשלתית שקבעה ש"מכל המאמרים והכתבות… מתברר כי ללהקה זו אין כל ערך אמנותי", דרך הלחץ התקשורתי (העיתון הפופולרי 'למרחב': "מוטב להשאיר את החיפושיות על גבי התקליט בלבד. גם זה יותר מדי") ומה תפקידו של קליף ריצ'רד במחדל הלאומי.
לידיעת הקוראים המתעדים להגיע להופעתו של מקרטני השבוע, הרי אזהרתו של מנכ"ל משרד החינוך דאז בעיתון 'דבר': "אין כאן חוויה מוסיקלית או אמנותית, אלא מפגן חושני המעורר רגשי תוקפנות רוויים גירויים מיניים". וו-הו!
המשך…



חצבים פורחים, הו הו הו (פוסט מצולם)
יום יום שבת, 13 ספטמבר 2008, 14:32
3 תגובות

משהו בסתיו תמיד מעורר נוסטלגיה. אולי בגלל שבאזור המרכז העונה הנפלאה הזו מסתכמת בפרק זמן חמקמק של שבוע וחצי לערך, ואילו בהמשך השנה יהיו לך לפחות ארבעה וחצי חודשי קיץ להתגעגע אליה. הטמפרטורות ירדו בכמה מעלות בודדות (לפני שיטפסו שוב בעוד יומיים), וכבר מתחילים להרגיש את ההקלה בקרבתו ומתחשק לחפש תקליט ישן של גידי גוב שלא שמעתם לפחות 15 שנה, לשיר איתו ובאמת להתכוון בידיעה שזהו, "תם השרב הגדול".

הסתיו עוד לא כאן, אך מבשריו הראשונים כן. ראשוני השליחים שנועדו להכריז על בואו – החצבים. שמורת חרוצים ליד בצרה-בני ציון נראית כשדה קרב עזוב לאחר שתמה מלחמת הקיץ והטבע. הכל יבש ומת, גם מהקוצים של ראשית הקיץ נותר רק שלד מתפורר וחורבות אחרונות. על הרקע הצהוב-חום הקמל הזה בולטים החצבים כמו מאורות הבוהקים בלבן, גדוד הסיור שלפני בוא המחנה הירוק של הפריחה המחודשת בחורף.

b-hazavim_mix.jpg

b-mix-summer-haruzim.jpg
את צמד התמונות העליונות בפוסט אפשר להגדיל בלחיצה עליהן.

החצב גם הוא פרח נוסטלגי. כמה כבר יוצא לכם לראות אותו בימינו אנו כשכל שדות הבר במרכזי הערים נכבשו על ידי קניונים ובתי דירות? השיר של תיסלם תמיד מזכיר לי את הרדיו ברכב בנסיעות ילדות לבית של סבא וסבתא בטבריה, שדות קוצים צהובים שפופים ונמעכים מסביב, שמעליהם מתנשאות האבוקות הלבנות הגבוהות של עמודי הפריחה הראשונים בעונה.

b-mix-summer-haruzim2.jpg
b-bw-haruzim_1934.jpg
כמו ציור אבסטרקטי, מגבעולים ושדרת עצים
b-shapirit_1892.jpg

עכשיו רק נותר לחכות לנחליאלי. הוא קצת מתעכב. לאור תחזית מזג האוויר ליום שני, קשה להאשים אותו.



לינקס 12
יום יום שלישי, 9 ספטמבר 2008, 0:01
אין תגובות

בודאי שמתם לב שלאט לאט רשימת הלינקים השבועית זזה מיום ראשון לשני. תמיד יש לי את ההרגשה שכל יום ראשון פרוש לפניי להכין את הלינקס, וכך מתחלפת שעה בשעה וראשון בשני. את הרשימה הזו התחלתי להזין למערכת כמה דקות לפני חצות ביום שני, על סף שלישי. כך, בטרם תרגישו, יתחלף מועד הרשימה לשלישי, אחר כך לרביעי, ומתיישהו עצלנותי המפורסמת תחזיר אותו בחזרה לראשון. היאח. ובינתיים, היום בתפריט: טעימות מהחדשים של אסף אמדורסקי ו-1:1, טעימה נושנה מבום פם, קטעי וידאו מחוצמזה, בילי הולידיי באשקלון, אפור גשום, רונן בן טל, חוה אלברשטיין בדואט, איזבו, צ'ארלי מגירה, רחוב סומסום והקול הדרמטי שליווה כל יציאה שלכם לקולנוע.

b-igor_4668.jpg
קרוזנשטרן ופרוחוד. קטע וידאו מפסטיבל חוצמזה בהמשך
המשך…



טרמינל ז'ה טם?
יום יום ראשון, 7 ספטמבר 2008, 11:53
7 תגובות

"שום שפה עלי-אדמות לא הפיקה מעולם את הביטוי 'יפה כמו נמל תעופה', ובלי ספק אין זו מקריות גרידא"
(דאגלס אדאמס)

מעולם לא הבנתי מדוע אנשים מחבבים שדות תעופה. נשגבת מבינתי הרומנטיזציה סביב אותם תחנות מרכזיות דמויות קניונים לאוטובוסים מעופפים, עם דוכן של אלאיטליה במקום קסטרו. מבחינתי, שדה תעופה אינו יותר מעוד הליך בירוקרטי הכרחי אך מעייף בדרך למחוז חפצך. שווה ערך להליכה לקופת חולים כדי להסדיר את הביטוח הרפואי לחו"ל, ותו לא. הלא לאהוב שדות תעופה זה כמו שחובב הופעות רוק יהלל את חוויית התור לקופת הכרטיסים. שער כניסה, זה הכל. העלייה לרגל לדיוטי פרי? – כולה עוד מרכז קניות מוכה תאורת ניאונים מדכאת, אלא שבניגוד לקניון הסמוך לביתך שבו אתה עוד עלול להתפתות לאיזו עוגת מוס שוקולד משמחת, כאן המחירים בדולרים (או חמור מזה, באירו) ועל כיסך רובצת תעוקת ה-1,500 דולר שהשקעת בכרטיס הטיסה שלך.

אם כך, מדוע אנשים מסוגו של מאיר אריאל מצהירים על אהבתם הנצחית לטרמינל? מהסיבה הפשוטה: הם לא נוסעים לשום מקום. הם לא זקוקים לתור המתארך מול בקרת הדרכונים, הם לא עשו חניית ביניים של שש שעות באדיס אבבה. הם רק צופים המביטים בעוברים והשבים ומנסים לתפוס איזו פיסת הרגשת חוץ לארץ שנושבת מהמדבקות שעל ידיות המזוודות, בעודם נוסכים דמיונות ורגשות לפניהם של הטסים, שבעצם היו שמחים להחליף את כל התהליך המייגע בשנייה אחת של "בים מי אפ, סקוטי".

ביום חמישי הייתי אחד מאותם צופים במתרחש. עבר יותר מדי זמן מאז טיסתי האחרונה, לעזאזל, וכך יצא שמעולם לא פקדתי את הטרמינל החדש. נדמה שמי שתכנן אותו היה חובב מבוכים. יותר מכל הוא הזכיר לי את הפיסקה הפותחת את "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש" מאת דאגלס אדאמס (והמוצלחת ביותר מתוכו):

שום שפה עלי-אדמות לא הפיקה מעולם את הביטוי 'יפה כמו נמל תעופה', ובלי ספק אין זו מקריות גרידא.
נמלי תעופה הם מכוערים. חלקם מכוערים מאוד. אחדים מהם מגיעים למדרגת כיעור שאי אפשר להשיגה בלי מאמץ מיוחד. הכיעור הזה נובע מכך שנמלי תעופה מלאים אנשים עייפים, אנשים נרגזים – משום שגילו זה עתה כי מטענם האישי הגיע למורמנסק (היוצא מן הכלל לכלל הברזל הזה נמצא במורמנסק) – והאדריכלים ניסו, רובם ככולם, לשקף זאת בתוכניותיהם.
הם ביקשו להדגיש את מוטיבי העייפות והרוגזה בקווי מתאר אכזריים ובצבעים מורטי עצבים, ניסו להקל עד כמה שאפשר על ניתוק הנוסע מעל מטענו ומעל יקיריו, שאפו לבלבל את הנוסע בחצים המכוונים אותו אל החלונות, אל דוכני עניבות מרוחקים או אל מקומה הנוכחי של הדובה הקטנה בשמי הלילה; כמידת יכולתם, השתדלו האדריכלים לחשוף את הצנרת, בתואנה שהיא פונקציונלית – ולהסתיר את מקומם של שערי העלייה למטוסים, מן הסתם במחשבה שאין הם פונקציונלים כל עיקר.

גם בנתב"ג 2000 הפונקציונליות נפקדת. היא כנראה איבדה את דרכה לטרמינל כשניסתה להבין איך לעזאזל מגיעים מהחנייה ל… ובכן, כל מקום אחר. באולם מקבלי הפנים של הטיסות הנוחתות לא היה ספסל אחד שממוקם מול הדלתות מהן יוצאים הנוסעים. היחיד שיכול היה להבחין ממקום מושבו בנוחתים היה פסל מכוער של בן גוריון שדמה מעט לפרצופו של רונלד מקדונלד. אומרים שמטרת התקרות הגבוהות בכנסיות היא להבהיר את אפסיותו של האדם בפני האל. לא ברור מה המניע מאחוריהן בנתב"ג. עמודי ענק תומכים בהן (ומסתירים בדיוק את אותה דלת מבין השתיים שממנה יצאו הורייך השבים ארצה), ואם תביטו מעלה – דבר שאף אחד מהאנשים השפופים בטרמינל בשלוש וחצי בבוקר לא עושה – תיווכחו שהן זכו לעיטור משעשע בדמות עשרות בלוני הליום בכל הצבעים והצורות שהשתחררו מידי מקבלי פנים עייפים ואיש אינו יכול לטפס כדי להורידם. דגים, לבבות, באגס באני, כלבים צוהלים ודורה משייטים להם בהילוך איטי על התקרה, מחייכים כשמחים לאיד כמי שמצאו את מקום הישיבה היחיד שממנו אפשר להשקיף כהלכה על התנועה.

b-airport_1783.jpg

b-airport_1781.jpg

שדה התעופה הבינלאומי היחיד שחיבבתי שוכן באי זנזיבר שבאפריקה. הוא הזכיר לי מגרש חנייה ספק מקלט ספק מחסן בבית דירות בקרית ביאליק, עם "מכונת שיקוף" בדמות איש ששאל אותי לתכולת תרמילי הנעול. "בגדים, בעיקר", עניתי. התשובה ריצתה אותו והוא סימן עליו V בגיר לבן. הדיוטי פרי הכיל שולחן עץ אחד שעליו נערמו תבלינים וכמה סרונגים שנראו כעודפים מהקאו-סן בבנגקוק. הפקידה נעצה בי מבט מוזר כשביקשתי מקום ליד החלון. הבנתי את פשרו כשנחת המטוס הקטנצ'יק, ובו אך כסא אחד ליד כל חלון. החנייה בחוץ היתה קטנה מדי לבואינג. אפילו ברוורס.

הזכרתי כבר שאני שונאת טיסות? אם נחזור למשל ההופעה והקופה, טיסה היא כמו אותו אוטובוס אגד בו תיסע בדרך למועדון דרום תל אביבי. סביר להניח שמהר מאוד המזגן ישבוק חיים והנהג מכור לזהבי עצבני או גלגלצ. בטיסה אומנם אין חשש לטעם רדיופוני רע במערכת הכריזה, אך המזגן יקפיא אותך עד סף דלקת ראות, ויהיה פחות מקום לרגליים מבאגד ופחות שטח חלון מכדי שתוכל להטביע בנוף את דכאונך.
אותה טיסה מזנזיבר היתה הטובה ביותר בחיי. במקום עננים סטטיים בגובה עשרות אלפי רגל זכית לפיסות איים מצודדות הטובלות בים תכול. היא נמשכה רק דקות ספורות יותר מהזמן שבו הדיילת הסבירה על יציאות החירום. תוך פחות מרבע שעה היית ביעדך, שמח ורענן וללא שרירים עייפים מחוסר תזוזה.

ואז, כמובן, נדרשו לנו עוד 16 שעות נוספות של המתנות בטרמינלים משמימים, טיסות קישור מייגעות ושלושה שדות תעופה, עד הנחיתה בנתב"ג.



לינקס 11
יום יום שלישי, 2 ספטמבר 2008, 0:55
2 תגובות

לינקים, לינקים, לינקים. ביניהם: פול מקרטני מת בגל"צ וחי על כביש 66, גלעד כהנא חושף את זהותו סודית כגיבור על, שירי מסע של מינימל קומפקט ואהוד בנאי, שני שירים חדשים של בבליקי, דיויד ברוזה מחליף את מצדה במועדון הפטיפון, מעריץ חדש לצביקה פיק, אבי לייבוביץ' ושאנן סטריט מג'מג'מים, קליפ סיום מורבידי מתחילת הניינטיז ועוד.

קרני פוסטל ואפרת בן צור יוצאות לסיבוב הופעות משותף, שבהמשך יוקלט לאלבום. ראיון, וגם ביצוע בחדר החזרות ל-Scarborough Fair הענוג של סיימון וגרפונקל.

עמי ברנד כותב על מסעות והשינוי העצמי שהם מחוללים דרך שני שירים: 'יוסף טס ללונדון' של אהוד בנאי ו-I Imagine של מינימל קומפקט (שהסרט אודותיהם, "נשמות גועשות", יצא ב-DVD).

דיויד ברוזה מג'מג'ם בערב פאנק בפטיפון בליווי אכזבות'?! מסתבר שכן. בקרוב בלבונטין: איתן רדושינסקי ושלמה ארצי בדואט משותף לצלילי גרסת איזי-ליסנינג ל-Die.

יש ברי מזל שלא נזדקקו ל-500-1500 שקל כדי להעיף מבט בפול מקרטני, ואפילו מקרוב. את החודש לפני הגעתו לארץ בילה מקרטני בן ה-66 בהסוואה כבן תמותה פשוט, עם מכונית ישנה וחבוטה ומפה של כביש 66 האגדי באמריקה. הי, ההוא שמתדלק שם לא נראה לך מוכר?

ובעצם, למה לשלם מאות שקלים כשפול מקרטני האמיתי מת מזמן? התוכנית המיתולוגית של יואב קוטנר מ-1975 להורדה, פלוס תמליל עם דוגמאות ותוספות.
המשך…

שמור בנושאים: כללי,לינקס,מוזיקה | 2 תגובות