בחולצה אדומה וצמה אחת

אני מתה על התמונה הזו (:

עוד שתי הופעות חלפו עברו להן ואיתן נגמר הסיבוב. אין לי מה לכתובעל מינימל שלא כתבתי כבר בפוסט הקודם, בתחילת הסיבוב. רק אומר קצרות – ולמראה כמות החיוכים בפוסט המצולם הזה כנראה שתסכימו איתי – שזה בלתי יאומן עד כמה המפגש המחודש הזה בלייב עם המוזיקה של מינימל קומפקט, זו שאפשר לתאר במילים כמו קרה, מנוכרת, עגמומית ואפלה, היה במפתיע אושר צרוף ממש.
היי, אפילו ברי לא יוכל להכחיש שהוא ממש נהנה במוצ"ש לנגן בחיוך רחב את הקטע האינסטרומנטלי בסוף Disguise (בביצוע שסוף סוף תפס את היופי שלו), שאותו קטלג בעבר כ"כבד ומדכא". מה אומר, הלוואי שהכבדות והדיכאון של הסיבוב הזה יחזרו במהרה לאיחוד נוסף (:

זהו, מכאן והלאה רק תמונות!
(המשך…)

כולם שאלו אותי אתמול: נו, אז כותבת על מינימל קומפקט?
אבל מה יש לי לכתוב על מינימל קומפקט? יש לי הרבה מה לומר בעקבות ההופעה המרגשת של "יאפים עם ג'יפים", יותר מכפי שמצאתי זמן השבוע לשבת ולשפוך אל המקלדת. אבל על מינימל? מה אומר? מה אפשר להגיד חוץ מ"מעולה!!!" בעיניים בורקות? חשבתי על משפטים, כותרות, אסוציאציות, ואת כולם כתבתי באיחוד הקודם. הלהקה הזו היא כמו קפסולת זמן, שנפתחת ונסגרת קצרות בכל איחוד, ממשיכה בדיוק מאותו מקום כאילו לא עברו שנים, קמטים, שערות לבנות ושאר צרות הזמן. מינימל קומפקט היא מנייה בטוחה: להופעות הבודדות שלה מדי כמה שנים אתה הולך בהתרגשות שגורמת למוח שלך לנגן את שיריה מעצמו כבר מהבוקר ומצפה לצאת מאושר עד הגג ולחייך מאוזן לאוזן, וזה בדיוק מה שאתה מקבל.

אז אין מה לומר ולנתח. רק להיות מוקסם מהרגעים הקטנים: סמי ומקס פורצים בריקוד במעגל בניתורים כאילו חזרו אחורה 50 ומשהו שנה לימי הגן. להסתכל על ברי שמנצח מהצד על העסק ומחלק הוראות, מאושר מעצמו כשהשיר נעצר בדיוק עם הינתן הסימן ותופס את פניו ב"אלוהים, איזה לילה!" כשהתקשורת שוב משתבשת באופן חינני, ובפעמים אחרות עומד בפרצוף בוחן ורציני כשל מורה ומסמן עם הראש כן ולא כמבוגר האחראי המשגיח על הילדים. הבעיטה בבטן שמגיעה כשסמי פתאום מרים מקלו על הסנר כמה סנטימטרים ממך. הליין של הבס שמנוגן ממש בחבטות ביד פתוחה על כל המיתרים ב-The Well. הבס, הבס, בכל שיר. כמה נוכחות יש לבס במינימל קומפקט. המפגש המחודש עם ההתחרעות של פורטיס על הגיטרה שעליה ויתר בסיבוב הסולו האחרון. האיטיות המכשפת של Loosing Tracks, לצרוח עם כולם את הפזמון של Deadly Weapons עם העלייה לפלצט בסוף ה-"the only danger". הפנים הזורחות של ליאור שעומד מאחוריי, שבשירים הראשונים צורח כל מילה ומילה אפילו יותר חזק מהרמקולים. להסתכל על ברי כשהוא מנסה לשחזר את הריצה הקבועה על הבמה עם הגיטרות בסולו של Piece of Green אבל כולם נעמדים לו במיקום הלא נכון ופולשים לו לטריטוריה, והוא מנסה להשליט סדר תוך שמקס בכלל מסיים לו את השיר שתי דקות קודם… הקסילופון המצחיק של מקס, הצרחות של יונתי בפתיחה ל-Immigrant Song. שמישהו על הבמה סוף סוף שר יחד איתי את הטקסט הנלחש בפזמון של Inner Station ויודע את המילים! החיוכים, החיוכים. של כל אחד ואחד על הבמה ומולה.
מעולה.
(המשך…)

"אני רואה אותנו כסוג של סמוראים, קמים בבוקר, לוקחים את החרב והולכים לשרוד"
(אבי בללי, ראיון לידיעות אחרונות, 2003)

אם היה זה יום טוב באמת, הוא היה מתחיל בשעה שמונה בערב, ברגע שהתיישבתי על הבר בויטרינה אהובתי, עם כוס לימונדה ורודה וצ'יזבורגר מנחם ומשיב כוחות, וקבלת הפנים החמה כתמיד של נתי.
אם היה זה יום טוב באמת שהיה מתחיל רק בארוחת הערב, כל מאורעותיו היו מתרחשים מוקדם יותר והייתי מספיקה לאוטובוס האחרון, ולא נזקקת לשירותיה של מונית מת"א לשרון במחיר שערורייתי, בסך יותר ממחצית הוצאותיי החודשיות הממוצעות על תחבורה.
אבל כשהלכתי לאורך הטיילת בחזרה מההופעה של נקמת הטרקטור ביפו, נהנית מהטאץ' הסתווי לבריזת הים, הודיתי שלמרות 12 שעותיו הראשונות של היום, היה זה ערב מוצלח ומעודד מספיק כדי להצדיק הוצאה כספית חריגה בצורה פנומנלית מבלי להיתקף היסוסים וחרטות, ואף לפוגג את מרביתו המבאסת.

זו לא היתה ההופעה הטובה ביותר של הטרקטורים שראיתי. אפילו לא קרוב. אין זה מעיד לרעה על טיבה, כמו לטובה על כך שראיתי כמה וכמה הופעות מעולות שלהם במידה יוצאת דופן שקשה להתחרות בהן.
(המשך…)

לא פעם מכנים את המוזיקאים הקשישים המגיעים לארץ "דינוזאורים" או "מאובנים חיים". מסתבר שלפחות במקרה של חלקם (ג'וני ליידון ופול סיימון, למשל), זה אפילו נכון מבחינה מדעית. על אבות הפאנק בתקופת הפלאוזואיקון, על תחייתה המחודשת של תספורת אלביס פרסלי באנטארקטיקה, ועל הדרך המשונה ביותר להשיג דייט עם פרנק זאפה.

ג'וני רוטן, הגרסה האנושית. צולם בכנס המוזיקה של הייניקן בתל אביב, 2010.

טרילוביט בּוֹפּ

תכירו את גריגורי ד. אדג'קומב, פלאונטולוג נודע, או בעברית – חוקר בעלי חיים שנכחדו לפני מיליוני שנים. בדמיונכם אתם בוודאי חושבים עכשיו על דינוזאורים מפחידים, עצומי ממדים ומחודדי שיניים, מהסוג שכל מוזיאון טבע ישמח למלא בשלד של אחד מהם את חלל הכניסה שלו בתור מוצג מושך קהל. אך לא, גריגורי מיודענו כנראה חשב שדינוזאורים זה יותר מדי מיינסטרים, ובחר למקד את הקריירה שלו בחקר טרילוביטים.

הטרילוביטים הלכו על אדמת… בעצם, בתוך מי כדור הארץ, עצרו, התפגרו והתאבנו, וכל זה כמה עשרות מיליוני שנים לפני שהדינוזאור הראשון או קית ריצ'רדס בכלל נולדו. הטרילוביטים היו פרוקי רגליים ימיים, שזה בעצם דבר שנראה כמו משהו שאבות אבותיו של המין האנושי, לו היו קיימים אז, היו הורגים בכפכף אם היה נכנס אליהם הביתה (היו מינים בודדים בגודל חריג של כמה עשרות סנטימטרים, אז אולי טוב שלא מיהרנו להגיע). באותם ימים קדומים, כשהחיים בכדור הארץ היו רק בצעדיהם הראשונים, הטרילוביטים היו בכל מקום בהמוניהם. למעשה, עד כה התגלו כ-17,000 מינים של דמויי החרקים החייזרים הללו ברחבי הגלובוס (לעומת כאלף מיני דינוזאורים) – מה שמהווה צרה צרורה אם אתה פלאונטולוג נודע ובדיוק גילית עוד 5 מינים לא מוכרים.

הבעיה היא כזו: לכל מין של בעל חיים או צמח צריך לקרוא בשם. מציאת השם הנכון היא עסק מסובך גם כשאתה מחפש אחד עבור ילדך או להקת הרוק החדשה שהקמת, אבל בטקסונומיה המדעית אתה גם צריך לעשות זאת תוך עמידה בכללים קפדניים שניסח חוקר טבע שבדי במאה ה-18: בין השאר, השם חייב להיות ייחודי ויחיד במינו, בעל שתי מילים בלבד, כשהראשונה חייבת להיות שם הסוג אליו משתייך המין. ואם זה לא מספיק מורכב, את כל זה צריך לעשות בכתיב לטיני תקני.

לפעמים המילה השנייה היא "מצוי" בלטינית, או תיאור כמו "פחוס", "רחב", "ירוק". אבל הגיוון הוא אפעס מעט קשה לביצוע ככל שאתה מתקדם לכיוון מין הטרילוביט ה-15,780. אולי בשל כך, אדג'קומב ושותפו אדריאן החליטו לזרוע מעט אנרכיה במיון המדעי, ולקרוא ל-5 טרילוביטים חדשים שמצאו על שם חברי הסקס פיסטולס: Arcticalymene viciousi, Arcticalymene rotteni וכן הלאה. גם לפאנק האמריקאי מגיע ייצוג, הם חשבו, והעניקו לראמונס את אותו הכבוד: Mackenziurus johnnyi, M. joeyi, M. deedeei, M. ceejayi. וזו רק ההתחלה. גם סיימון וגרפונקל הוכנסו על ידם להיכל התהילה של המאובנים: Avalanchurus simoni ו-Avalanchurus garfunkeli לצד קרובי המשפחה Avalanchurus lennoni ו-A. starri. החצי השני של הביטלס גם הוא קיבל ייצוג טרילוביטי: Struszia mccartneyi ו-S. harrisoni.
מיק ג'אגר קיבל את Aegrotocatellus jaggeri, שלא רק שמנציח את שמו, אלא שגם שם הסוג בהתחלה פירושו "בובה רעה" בלטינית. וכמובן שאי אפשר בלי האדם שכנראה עוד הספיק בחייו לדרוך על טרילוביט אחד או שניים, הלא הוא עמיתו של ג'אגר, Perirehaedulus richardsi.
(המשך…)

ובבורסה אמרו שכולם מרוויחים
וכולם כאן שמחים וכולם מברכים
את כולם
כי כולם כאן אחים
הנשים כאן יפות והאוכל טעים
ים המלח מלא בדגים נפלאים
(מפעלי ים המלח שוקלים לאמץ את השורה האחרונה לקמפיין הבא)

האמן הראשון שבו נתקלתי במאהל בשדרות רוטשילד היה יהלי סובול. הוא הגיע עם אקוסטית והזמין את הנוכחים לחרב בזיופים את מיטב שיריו. באותו רגע היתה זו בחורה אלמונית שהמיטה קלון על "נשכור לנו חדר בדרום תל אביב ונחיה כמו גדולים" ("כמו גדולים" = עם אוברדרפט?). זה היה שיר מתבקש לאירוע, אבל אני חשבתי על תחילתו של שיר אחר. "שנים חסומות, שנים בלי רגש, שנים מהצד, מנותק". כל כך הרבה שנים חסומות כל זה פעפע בלי לפרוץ. ובסוף, כשזה קרה, ההתפרצות האדירה לא קרתה בזעם אלים. כן, יש גם זעם, אבל איכשהו הרבה ממנו הפך לסוג של סולידריות מפתיעה של שותפות לגורל, ואולי, אפילו, למין תקווה כלשהי לשינוי.

המאהל גדל כל כך מאז הלילה הראשון, בו עמדנו פחות ממאה איש עם מגפון ואוהלים בודדים (וללא תור בטוני וספה). עכשיו הוא עיר בתוך עיר, חיה ורוחשת, שכל הזמן קורה בה משהו היכן שהוא ללא לוח אירועים מסודר. לפעמים אתה שומע על זה בדיעבד וחושב לעצמך שכל כך חבל שאותו אמן לא נותן לך איזו התרעה מוקדמת במייל: "יעל, מחר בחצות בין שיינקין לבר אילן, סודי ביותר, נתראה!".
במאמר מוסגר, עלי לומר שבעיניי דווקא ההרצאות בנושאים חברתיים/ כלכליים/ תכנון עירוני והשיח הער (אם במעגלים מסודרים או הבינאישי) פעמים רבות מרגשים ומרתקים יותר מההופעות. מומלץ לנסות.

אבל על ההופעות המוזיקליות כנראה יותר מעניין לדווח ולהתנצח. ביום ראשון בלילה יש דיבור ערני מי ראה את מי. אחת מספרת רשמים מיהוא ירון, אחר מאוהד פישוף, אני מספרת על אוחנה בראס בנד (Oh*B*B) הנהדרים, וכל מי שהיה באותו לילה שכתבי מוזיקה אוהבים לומר עליו "מכונן" אומר בעיניים נוצצות ובמבט של ניצחון: "ברי".

אך בעיניי הרגע המוזיקלי הטוב ביותר במאהל לא היה של אמן גדול וחשוב (בקנה מידה מסחרי, הכוונה), הוא לא התרחש מול קהל ענק של מאות אלפי אנשים, ולא כלל להיט ממלכתי ואופטימי שכו-לם יכולים להתאגד סביבו. הוא קרה ביום ראשון בערב בשני שירים של הבילויים.

וזה לא כי התגעגענו. זה לא כי היתה שם איזו התרחשות מוזיקלית יוצאת דופן. זה פשוט כי הם שרו את מה שיש, מה שקורה סביבנו.
(המשך…)

(גם לברי, על הדרך)
בארבי תל אביב, 8 ביולי 2011.

תמונות וכמה מילים מהופעה שהספיקה למלא את גופי העייף באנרגיה כדי לכתוב עליה ב-5:30 בבוקר.

יש שירים שתמיד יהיו עבורך חלק מתקופה מסוימת. סווייד אצלי מתקשרים לצבא, למשמרת לילה בקראוון שבקצה הבסיס. שלוש בבוקר, הרדיו פתוח על ווליום מזעזע, ואנחנו צורחים עם ברט אנדרסון את הפתיחה של So Young, כי אין אף אחד ער מלבדנו כרגע בעולם.

ואין לנו באמת מושג מה הוא צועק שם, לפני שמתחיל הטקסט של השיר, ועוד אין אינטרנט ב-1996 כדי שנברר. זה לא באמת משנה. רק הצעקה הזו שרותחת ופורצת מבפנים והכוונה שבה, ואתה מבין ומרגיש את הכוח שבה, וצועק איתם מלל ג'יבריש עם מצלול דומה במלוא הכוונה, בשלוש בבוקר. Because we`re young, because we`re gone.

לשיר הזה, כמו Animale Nitrate או Trash, ואפילו The Beautiful Ones שתמיד מזכיר לי את הנסיעה לתוך סן פרנסיסקו אחרי שבועות ארוכים של נדודים בטבע (פתאום הרעש, ההמולה והאקשן של עיר גדולה שמצלצל לך כמו הפתיח מכל העברים), ולעוד הרבה אחרים של סווייד, יש תכונה נפלאה להישאר באותה נקודה, צעירים, רלוונטיים, שכל כך כיף לצעוק איתם ולהיות פתאום בבת אחת צעיר ב-15 שנה. So Young פשוט לא יכול להיות שיר בן כך וכך שנים, הוא שייך לרגע הזה, לגיל הזה שבו אין מספיק עבר מאחוריך כדי להסתכל בו ולראות את כל ההזדמנויות שפספסת, והעתיד לפניך כל כך גדול ורחוק שאין טעם בכלל להביט בו, כי ממילא מחכה לך שם כל כך הרבה זמן לפספס ולתקן. יש רק הווה.

יש הופעות שאתה בא לראות, להסתכל מהצד בהתפעלות. בזו אתה בא לצעוק את המילים, לחיות לרגע בתוך By The Sea כאן ועכשיו, גם אם אתה לא רואה כלום מעל הראשים הרבים סביבך. לא לשבת על כסא בשורה מסודרת, בלי יציעים מחורבנים ומרוחקים באצטדיון ענק, אלא מרחב צפוף וחם של המון חברים ואנשים שעומדים וצועקים ביחד את המוזיקה בכל הכוח ממעמקי הגרון ועד לקצות הידיים המונפות. כיף.
(המשך…)

קיצו, יהוא ירון, השפן הנכון, קרולינה, חיה מילר ורם אוריון, אדיר והילדות, ירון בן עמי ועוד – תמונות וביקורת קצרה מיום אחד בפסטיבל יערות מנשה 3, שנערך לפני שלושה שבועות.

תמונה עליונה: קרולינה. תמונה אמצעית: הבמה הקטנה בהופעה של דנה עדיני

למטה: הצללית של בוריס מרצינובסקי על רקע העצים בבמה המרכזית

סוף סוף נענה צוות פסטיבל אינדי כלשהו לתחינותיי, ועל פני העונה החמה – שבינינו, כבר משתרעת פחות או יותר לאורך רוב השנה בישראל – ביכר להזיז את התרחשותו לעונת האביב המלבבת. אומנם יש בכך מן ההימור, כפי שיעיד הגשם בלילה שלפני והלחות והאפרוריות בליל הפסטיבל ולמחרת, ועדיין אקח את אלו בשתי ידיי על פני כל שרב אחד מיני רבים. לרקוד בנוף ירוק בלי להזיע! איזו המצאה! ובכלל, כל פסטיבל ותיק ומפורסם בבריטניה מתהדר בגשם לרוויה ובוץ מלוא החופן – אז למה לא אצלנו?
(המשך…)

אני שונאת להכין סיכומי שנה/עשור מוזיקליים.

כי לרוב הם יותר רשימת מכולת מנימוקים מעניינים.

כי אחרי 500 סיכומים כאלו בעיתונות, בפורומים, וכיום גם בבלוגים, אתה לא באמת זוכר מי בחר באיזה אלבום. הכל הופך למיש-מש אחד גדול.

כי נדרשות שעות ארוכות, וגם ייסורים, להחליט מי כן ומי לא ייכנס לרשימה. אני אדם לא החלטי. התקליטייה שלי נעדרת סדר קבוע ("נעדרה", בעצם – כבר שנתיים היא שוכבת בארון מפאת היעדר דרך לנגן מוזיקה, אל תשאלו). היא מורכבת מערימות על פי מידת השימוש. כך לכל אלבום יש הזדמנות לכבוש את הפסגה לראשונה או מחדש בהחלטה של רגע.

כי אי אפשר לדרג במדויק אלבומים שאתה אוהב. בעוד שבועיים החיים שלך יקחו תפנית ופתאום כל שורה באלבום-השמיני-הטוב-ביותר-של-השנה תקלע לך עמוק אל תוך הלב ולא תוכל להוציא אותו מהמערכת במשך חודשיים. או להיפך, בעוד חמש שנים תתבגר ולא תבין מה לעזאזל מצאת באלבום מס' 3, שבהווה הוא עבורך כאמת ויופי מגולמים בצליל, אבל מי יודע, לכל דור יש את ההיי-פייב/מודרן טוקינג שלו.
(אפרופו, בתוכנית שנערכה בגלגלצ לכבוד עשור למצעד שנות השמונים בגל"צ, סיפר תמיר קמחי, יוזם המצעד, שהם "טעו קצת בספירה" בכוונה תחילה כדי לקדם את Bico של פיטר גבריאל, ובדיעבד הוא לא מבין למה)

כי אם אתה בוחר לסכם את האלבומים הטובים של השנה אתה מפספס כמה מהשירים הבודדים שהכי קימטו לך את הלב גם אם מעולם לא קנית את האלבום, או רכשת אותו וגילית שרובו מורכב מפילרים. אם תסכם את השירים, מה יהא על ההופעות שלא הכילו אף אחד מעשרים הגדולים אבל חזרת מהן טעון בכל כך הרבה אדרנלין שיכולת להקיף איתו בריצה את איצטדיון בלומפילד 15 פעמים בשלוש בבוקר?

כי אי אפשר להספיק לשמוע הכל בזמן ולא תמיד נופל האסימון בעשור ש…נו, שעוד היו בו אסימונים. האלבום הישראלי הטוב ביותר שלי לשנת 2008 המבאסת יצא בכלל ב-1996 ("דיואלט"), אבל לאוזניי הוא הגיע באיחור ניכר. באופן משעשע, אחד השירים המוצלחים בו כולל את השורה העתידנית "מה יעלה בגורלנו באלפיים ושמונה? חוביזות בחלל או שואה בירוחם?" (כן, זה הצליח כמעט כמו הנבואה של "בחזרה לעתיד" על המכוניות המעופפות ב-2015).

כי גם באשר לכל מה שכן שמעתי בעתו, אני סנילית מדי לזכור את כל מה שיצא בשנה האחרונה, כל שכן בעשור האחרון. חמש דקות אחרי סיום הכנת הרשימה למצעד שנה או עשור אזכר שהותרתי בחוץ חמישה מהאלבומים הכי בלתי נשכחים השנה – או לפחות כאלו שהיו בלתי נשכחים עד שהתחלתי לכתוב את הרשימה.

כי יש אלבומים שנופלים בין הכסאות כשהם יוצאים בדצמבר או באלול ואתה לא מספיק להתאהב בהם בשבועיים האחרונים של השנה הלועזית/עברית כדי להכניס אותם לסיכום השנה, אבל כן מספיק לשכוח מהם עד סיכום השנה שאחרי.

כי יש את המתחכמים שמוציאים את אלבומיהם בדיוק על הסילבסטר (מה שלומך, ברי?).

כי למוזיקה טובה באמת אין תאריך התיישנות. היא לא תחמיץ, תעלה עובש או תמלא את המקרר בארומה משונה אם תכתוב עליה ברגע הכי מתאים, כשהמילים המדויקות יושבות לך על קצה הלשון ובוער לך לשתף אותן עם העולם, גם אם הרגע הזה יגיע באיחור של שנתיים.

כי אם מתחילים לתת זכות הצבעה לקהל הרחב זה עוד ייגמר עם "למבדה" כשיר היובל ברשת ג', או חמור מזה, עם ביבי כראש ממשלה.

כי כדי לסכם "אלבומים חשובים" צריך פרספקטיבה, והיא מגיעה בחלוף הזמן. יש לנו כזו לגבי שנת 1999, קורות 2010 אפילו לא חלפו מחיובי כרטיס האשראי.

כי בכל הקשור בתאריכים, אני לרוב מאחרת את זמני. עצם העובדה שהרשימה הזו מתפרסמת שבוע אחרי תחילת ינואר אומרת הכל.

כי האמת שאני מאחרת הרבה יותר מכפי ששיקרתי בסעיף הקודם. כתבתי את הרשימה הזו כפתיח לרשימת הרהורים על העשור שחלף בדצמבר 2009, שאותה לא טרחתי להמשיך מעולם. שונאת לכתוב סיכומי שנה/עשור מוזיקליים כבר אמרתי?

שתי הופעות ללא מכנה מוזיקלי משותף על שתי במות פסטיבל אינדינגב 2010: בצהרי שישי אינגה דינגו מספקים מנת רעש גדולה בבמה הקטנה, כמו גם "פוזות תיפוף" נפלאים למצלמה. כמה שעות אחר כך, דניאלה ספקטור ומיכל לוטן נהנות משמש אחר הצהריים הענוגה בבמה המרכזית.

ונתחיל בבמה הקטנה, בצהרי היום:
(המשך…)