אפילו עז


פסטיבל פרימוורה סאונד, ברצלונה – היום הראשון (29/5/2014): ארקייד פייר ולבבות ורודים
יום יום שני, 23 יוני 2014, 16:24
2 תגובות

כל מאורעות והופעות היום הראשון בפסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה עמדו בצילה של הסיבה להגעתי עד הלום: ארקייד פייר בבמת סוני, חצי שעה אחרי חצות.

b-AFlondon.jpg

כשאתם אוהבים משהו, אתם יכולים לדבר עליו שעות בהתלהבות עד אין קץ – להתעכב על כל פרטי הטריוויה הקטנים שלא מעניינים איש חוץ מכם, לצטט שורות שלמות מבי-סייד של סינגל שאף אחד לא מכיר, לנתח משחק כדורגל נשכח מ-1957 או להתפייט בשירי הלל על כל קו מתאר של הנוף במדינה שגנבה פיסה מלבכם. רק נסו לפתוח עמי בשיחה על ההיסטוריה של המשלחות לאנטארקטיקה בעידן ההירואי, ותתחרטו שאי פעם פגשתם אותי.

כשאתם אוהבים משהו, אתם יכולים לכתוב עליו מאסות שלמות מבלי להרגיש. רק נגעתם במקלדת, והנה, 6000 מילה הופיעו מולכם, ואין לכם מושג איך לקצץ בבשר החי של מושא אהבתם לכדי משהו קריא. קל לכתוב על להקה שאוהבים, ומכיוון שנדמה לי שיש בידי איזשהו קורטוב זעיר של כישרון כתיבה מינימלי, אני יכולה לעשות זאת בצורה רהוטה, אולי אפילו מעניינת לכלל הציבור. אבל זה אחרת כשאתם מאוהבים.

כשאתם מאוהבים המילים נגמרות. יש פרפרים בבטן, צבעים בשמיים וגשם של קונפטי בצבע זהב שמתפזר באוויר סביבכם במעוף משובב כמו פתיתי שלג נוצצים. כל יכולות הכתיבה משתתקות וכל מה שאני מצליחה לנפק מסתכם באריזות ענק לכל המשפחה של סימני קריאה (שביום רגיל היו נתקלים בבוז מפי עורכת תוכן שכמותי), ושלל שרבוטים של לבבות ורודים מסביב לחזרות רפטטיביות על שם מושא אהבתי.

b-AFprim_7360.jpg

ארקייד פייר!!!!!!!!!!!!!!!
ארקייד פייר!!!!!!!!!!!!!!!
ארקייד פייר, ארקייד פייר, ארקייד פייר!!!!!!!!!
ארקייד פייר, ארקייד פייר, ארקייד פייר!!!!!!!!!
ארקייד פייר, ארקייד פייר, ארקייד פייר!!!!!!!!!
א-ר-ק-י-י-ד פ-י-י-ר!!!!!!!!!!!!!!

(אין לי מושג איך משרבטים לבבות ורודים בוורדפרס)
המשך…

שמור בנושאים: כללי,מוזיקה | 2 תגובות


אין פקקי תנועה (נגד הוולקנו)
יום יום ראשון, 8 ספטמבר 2013, 12:54
3 תגובות

פורסם במקור בפורום מוזיקה ישראלית של וויינט, אי שם בשנת 2006.


היום בבוקר, בשעה מוקדמת מדי ברכבת, הקשבתי לשיר ההוא של יאפים עם ג'יפים, זה שכתבתי עליו לפני שנתיים, כשהייתי מובטלת, שהוא יהיה המנון הבלוז הפרטי שלי בפקקי הבוקר לכשאתחיל לעבוד, וחייכתי. הטון הציני מלגלג שלו כבר לא נראה אכזרי עד כאב במראה הריאליסטית שהוא מציב בפניי. יכולתי לחייך איתו. יכולתי לגעת בשאיפה של הבית האחרון.

– "אני שלך, אבל שייך לתחנת המוניות"
– "תשירו, כולם! גם אתם עבדים למקצוע שלכם!"
(דודי לוי ודן תורן, בהופעה בתיאטרון תמונע 2003)

אי שם ב-1990 היה סרט קטן, טיפשי וזניח בכיכובם של טום הנקס ומג ריאן ושמו "ג'ו נגד הוולקנו". לא ברור למה, אבל שתי סצנות ממנו נחקקו בראשי. אחת מהן היא הפתיחה.

שוט של נחיל של אנשים לבושים בחליפות כהות בדרכו לעבודה, כולם נראים אותו דבר כמו סרט נע בפס ייצור אפור. שפופים, צועדים בכבדות מתוך אינרציה. עיניים כבויות כמי שלא התעורר בבוקר, והבוקר הרדום הזה נמשך כבר תקופה ארוכה מאוד. מצעד רגליים על מדרכה, על הבוץ. באמצע פרח צבעוני אחד וגם הוא נרמס בנעל שחורה בהיסח הדעת. ברקע שיר בלוז שחור שהפזמון שלו נחרט בזכרוני: I sold my soul to the company's store. הייתי ילדה אז, ועולם העבודה היה נראה רחוק ממני שעות אור, אך התחברתי מאוד לתחושה הכבדה של מציאות ברירת המחדל המבהילה הזו, כשאפרוריות השגרה משתלטת עליך והעייפות גורמת לך לפספס את הדברים היפים ששוכנים במרחק פסיעת רגל, ואזי נדרכים מתחתיה בלי משים.

אם הייתי מצלמת עיבוד מודרני לסצנה הנ"ל, הייתי משתמשת ב"אין פקקי תנועה" של יאפים עם ג'יפים. בלוז של ימינו אנו. צילום של אוטובוס ישן ומזדחל בשעת בוקר מוקדמת מדי, עמוס לעייפה. מבט בעיניים קרועות מחוסר שינה בוהות בצפיפות כלי הרכב שמעבר לשמשה המאובקת. מכוניות-מכוניות כמו קופסאות סדורות בנתיבי איילון, הרבה אפור של אספלט ובניינים שעשן וזיהום דבקו בהם. הצבע היחיד מגיע משלטי פרסומת ענקיים ומאיימים.

אין פקקי תנועה בדרך לגן עדן
ומצדי זו הדרך לגיהינום
הקצב שובר למלאך את הכנפיים
עוד שיגור כושל לחלל החיצון

אוטובוס בצבע ירוק משתעל מלוא אגזוז על הולכי רגל עייפים. רכבת ממהרת גולשת מתחת לנתיב אל תחנת השלום החשוכה תמידית. קירותיה של התחנה עשויים לבני זכוכית כדי לנצל את האור הטבעי, אך זרם המכוניות הפך אותן למלוכלכות ולסמי-אטומות, תורמות עוד יותר לתחושה האפרורית. מהחלון התחתון של רכבת דו קומתית רואים רק ים של רגליים רצות כאיש אחד על רצפת הבטון. כאב ראש המום הולם ברקות. המנון הבלוז מתנגן בטון של השלמה מתוך ייאוש, קולו רוטן וסרקסטי:
המשך…



No Cars Go: כך הפכתי לבחורה דו-קוטבית
יום יום שני, 29 יולי 2013, 0:26
5 תגובות

שלושה שירים של ארקייד פייר, והדרך מאוטובוס ללא מיזוג ברמת גן לקור הנצחי בסוף העולם.

b-svlbrd-wndwsill_4252.jpg
על סיפו של יעד חדש: את זה הייתי רוצה לראות מאדן החלון שלי. לזמן קצר, הצלחתי.

גם לכם קורה שפתאום נתפסתם על שיר בודד, שמצליח ברגע אחד לשלוח אליכם יד מתוך אי הקשב המעורפל, ואתם מטים אוזן, ומגלים שהוא מפליא לשרטט בדיוק את החיים שלכם או המחשבות שלכם באותה נקודת זמן, ואתם שומעים אותו שוב ושוב, בלופ אינסופי? בפעם האחרונה שזה קרה לי, היו אלו שניים.
כך נפתח הראשון מביניהם:

I don't want to hear the noises on TV
I don't want the salesmen coming after me
I don't want to live in my father's house no more

I don't want it faster, I don't want it free
I don't wanna to show you what they've done to me
I don't want to live in my father's house no more

I don't want to choose black or blue
I don't wanna to see what they done to you
I don't want to live in my father's house no more

הייתי – כמו תמיד לאחרונה כשאני לא בין קירות מבנים, כך זה לפחות מרגיש – באוטובוס. עייפה. לציין שהייתי עייפה זה קצת כמו להתעכב על כך שהייתי גם עסוקה בלשאוף אוויר, ולנשוף פחמן דו חמצני החוצה. העייפות הזו כבר הפכה לדרך חיים. התעייפתי מתחבורה ציבורית גרועה, מהשגרה, מהכלכלה, מהמצב, אפילו מהופעות המוזיקה המקומית שכה אהבתי, שמתאחרות עד אין קץ, ומוסיפות לעייפות הפיזית שתתקוף למחרת בבוקר. אפילו מכתיבה לשם כתיבה. באיזשהו שלב נוכחתי שלא באמת הפסקתי לכתוב בבלוג מחוסר זמן. הכתיבה, שהיתה הנאה גדולה וחלק בלתי נפרד מהחיים, נשארה רק כעבודה, הכרח. בבית הרגשתי שזה חמק ממני – הלהט והכיף שבכתיבה לשם כתיבה בלבד, היצירתיות, הרגעים הללו שכל השורות נכתבות מעצמן בראש ומסתדרות זו אחר זו כבמטה קסמים, מלאות תובנות והפתעות, ורק צריך להניח את האצבעות על המקלדת ולקרוא מה שמופיע על המסך.

אבל פתאום התעורר ניצוץ קטן. התאהבתי – באיחור שערורייתי משהו – בארקייד פייר. החצאי שעות החטופות הללו, כשהבלתי יאומן קרה ועלית לאוטובוס שיש בו מקום ישיבה ושחלקיו השונים לא פוצחים בעת נסיעה במקהלת רעשים קקפונית שגוברת על כל מה שתנסה לשים כנגדה באוזניות, אלו הרגעים הטובים של היום. זמן איכות עם מוזיקה שאתה מאוהב בה, לא שמיעה "ברקע". לא קלטתי כמה זה חסר לי. או כמו שאמר משורר אחד, מזמן כבר מילים לא נגעו בה.
וכשסיימתי עם "Funeral", הגעתי ל-"Neon Bible", ובשני השירים לפני האחרונים נעצרתי. ושמעתי שוב. ושוב. ושוב.
המשך…

שמור בנושאים: כללי,מוזיקה | 5 תגובות


לבוש בחליפת ירח ופטיש זהב בראש
יום יום שבת, 2 מרץ 2013, 12:28
אין תגובות

b-purim4tis_1221.jpg

אי אפשר להוריד אותו מהבמה, גם כשאין כזו בנמצא. בתחילת דרכו הופיע בחדרי סלון של מי שהסכים לארח (וכמה חבל שהיינו צעירים מכדי לנדב את הסלון הפרטי שלנו). עם מינימל קומפקט הופיע בדירה שוודית, ומחוסר מקום לעמוד מול ספותיהם של הצופים (וכי ברי כבר תפס את כל המטראז' של המטבח), השמיע את יללות הגיטרה שלו מחדר השירותים.

b-purim4tis_1279.jpg

גם גיטרה בראש לא תעזור. לפני מספר שנים ראיתי אותו בהופעה עם כנסיית השכל בבריכת אוניברסיטת תל אביב. צעד לא נכון אחד הוביל למפגש בין מצחו של פורטיס לגיטרת הבס, ועד מהרה הגיע אל מאחורי הקלעים צוות רפואי לתפור את הפצוע – אך על אף שהוא היה רק אורח בהופעה, למרות שיכול היה לסיים בזאת ולא לחזור להדרנים, עם התפר האחרון שב וחזר למקומו (ואחרי שלוש דקות, בקפיצה סימולטנית שלו ושל הבסיסט, כמעט פתח את הראש שוב).

b-purim4tis_1255.jpg

הוא פרפורמר בנשמתו. והכל אמיתי. שום טירוף או הצגות על הבמה, רק עוד צד שלו שיוצא לאור, כמו שהוא. הפעם הראשונה שראיתי אותו לייב היתה ב-1990, לפני עשרים ומשהו שנה, והוא עדיין עם אותן אנרגיות באופן בלתי ייאמן. עשרים שנה מעייפות אותך, מאיטות אותך. גם אני מרגישה את זה אצלי. בהופעות עמידה יום אחרי יום הרגליים כבר מראות סימנים של חולשה, והסבלנות להגיע מוקדם כדי לתפוס מקום טוב לצפייה אחרי יום עבודה מתפוגגת על הספה הנוחה בבית.

אבל הוא איכשהו גילה איזה קסם, איזו סוללה נצחית שלא מתרוקנת, שמאפשרת לאנרגיות הבלתי נדלות שלו על הבמה לצחוק בפני הזמן. גם כשהוא חוזר לילה קודם מהופעה בצפון הקר עם גרון דפוק וניחר וצריך שוב לעלות על הבמה, וזהו ראש השנה 2002 ואין אף בית מרקחת בסביבה, ומתגלה שהכלב של השכנים מקבל קורטיזון והרופא של פורטיס אומר "נו, זה אותה תרופה". הוא מסומם "מתרופה של כלב!", מאבד את הקול קצת אחרי המחצית, ובכל זאת מרים את הקהל של הבארבי על הרגליים לקצת יותר משעתיים של הופעה בלתי נשכחת, וגורם גם להם לאבד את הקול יחד איתו. מה אני אומרת – עזבו את הגרון. בהופעת פורים אפילו הלב לא הצליח למתן את התלהבותו והלהט שלו על הבמה במשך כשעה ומחצה, עד שלא היתה ברירה אלא להפסיק. פנומן.

b-4tis12_4572.jpg

ובגלל זה, יותר מעשרים שנה אחרי, גם אנחנו מסלקים כל מחשבה על עייפות מהראש והרגליים, ועדיין מגיעים מוקדם תמיד כדי לתפוס את השורה הראשונה שם, מול הבמה.

החלמה מהירה, פורטיס, ועוד (לפחות) עשרים שנה נוספות כאלו.

b-purim4tis_1325.jpg

שמור בנושאים: כללי,מוזיקה | אין תגובות


מוריסי בתל אביב (פוסט מצולם)
יום יום ראשון, 22 יולי 2012, 3:33
תגובה אחת

את התיאורים המשתפכים אשאיר לאנשים פחות עייפים ממני, שגם יש להם מזגן בחדר המחשב. היתה הופעה מקסימה, שהרגישה קצרה מדי ותמיד תהיה קצרה מדי בלי קשר לאורכה, רק מפאת העובדה שלכל אחד בקהל יש עוד שיר אחד, או שניים או חמישה, שהוא כל כך קיווה שגם הם יפציעו, אבל משהו היה חייב להישאר בחוץ. בשבילי זה היה – נדוש אולי, אבל לא אכפת לי – There's a light that never goes out, שנאלצתי להסתפק בביצוע המקורי שלו באוזניות, בדרך הארוכה הביתה באוטובוס מאסף, שמזגזג בין כל כך הרבה ערים הגורמות לך לזמזם "Come, armageddon, come".

יאללה, לתמונות!

b-mrrssy_6881.jpg
But my heart is open, my heart is open to you
b-mrrssy_6950.jpg

b-mrrssy_6910.jpg

b-mrrssy_6905-1.jpg

b-mrrssy_6920.jpg
מציג את מפתח העיר שקיבל מראש העיר חולדאי (ששמו עורר מיד שריקות בוז בקהל). מעניין מה זה פותח. בטח דירה מחולקת של 20 מ"ר בלי מטבח או חלונות.
b-mrrssy_6961.jpg
הצעקה האחרונה: חצאית דגל לגבר.
b-mrrssy_6929.jpg
Last Night I Dreamt That Somebody Loved Me !
b-mrrssy_6918.jpg

b-mrrssy_6890.jpg

b-mrrssy_6943.jpg
חולצה לקהל (שהוחלפה דקותיים קודם, כדי לא לאבד את חולצת הפסים)
b-mrrssy_6959-1.jpg

b-mrrssy_6977.jpg
כן, היה גונג ענקי מאחור!

לילה טוב לכם, או בוקר, תלוי מאיזה צד אתם קוראים את הפוסט…



מוזיקה בימי מחאה: "פול סיימון – תחת שמי אפריקה" ו-"אמנדלה!"
יום יום שבת, 9 יוני 2012, 8:52
תגובה אחת

על שני סרטים תיעודיים נפלאים על מוזיקה והמאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה.

לא פעם בדיונים הרבים סביב הביטולים של הופעות חו"ל בישראל בשנים האחרונות יש מי ששולף את דוגמת "גרייסלנד" – אלבומו של פול סיימון, שנסע בלב תקופת האפרטהייד לדרום אפריקה, להקליט עם אמנים מקומיים, על אף החרם התרבותי של האו"ם. לכן קפצתי על ההזדמנות לראות את "Paul Simon – Under African Skies", סרטו של ג'ו בלינגר, שהוקרן באופן כה מלבב על הקיר החיצוני של בניין הבימה בפסטיבל דוק אביב האחרון.

הסרט הנהדר הזה, שאם אתם זריזים מספיק לקרוא את הרשימה בזמן תוכלו לראותו בערוץ יס דוקו הערב, חוזר אל האלבום במלאת 25 שנה להוצאתו, עת סיימון נוסע לדרום אפריקה לאיחוד עם האמנים שנטלו בו חלק. הוא מתחיל במפגש בין סיימון לנציג המתנגדים לפרויקט דאז – דאלי טאמבו, מייסד הארגון "אמנים נגד האפרטהייד". כל אחד מהם מספר את סיפור האלבום מהצד שלו: סיימון על ההקלטות ותהליך העבודה, המפגש עם האמנים המקומיים וההתמודדות עם הסערה הפוליטית בזמן סיבוב ההופעות, וטמבו, על הלחימה במשטר מהגלות וחשיבות החרם.

כפי שמגלה הסרט, סיימון לא יצא לדרך המוזיקלית הזו מונע ברגשות פוליטיים: הכל התחיל בקסטה של נעימות אקורדיון שהתגלגלה לידו, ובה מקצבי גרוב שבהם התאהב לחלוטין. בחיפוש אחרי מקורה, הגיע אל הרכב בשם בויויו בויז בדרא"פ, ומיד החליט שאינו יכול לוותר על ההרפתקה המוזיקלית המצפה לו ביבשת השחורה. לחרם הוא התייחס בשוויון נפש ובביטול. זה כמו שאבא לא נותן לך את המכונית, הוא אומר, אבל יש לך דייט שאתה לא רוצה לפספס, אז אתה בכל זאת לוקח את המפתח. בהמשך הגיעו התרעות על פצצות באולמות המופע, כתבות זועמות והפגנות סוערות. האלבום לא היה פוליטי כשלעצמו – הפוליטיקה היתה שייכת לעולם בו נוצר. משזו השתנה ונעלמה, המוזיקה נשארה לבדה, כאלבום עמוס שירים יפים.
המשך…



עוד מינימל, פעמיים! (פוסט מצולם)
יום יום רביעי, 8 פברואר 2012, 21:19
אין תגובות

b-miniml12_3620-1.jpg
בחולצה אדומה וצמה אחת
b-miniml12_3279.jpg
אני מתה על התמונה הזו (:
b-miniml12_3621-1.jpg

עוד שתי הופעות חלפו עברו להן ואיתן נגמר הסיבוב. אין לי מה לכתובעל מינימל שלא כתבתי כבר בפוסט הקודם, בתחילת הסיבוב. רק אומר קצרות – ולמראה כמות החיוכים בפוסט המצולם הזה כנראה שתסכימו איתי – שזה בלתי יאומן עד כמה המפגש המחודש הזה בלייב עם המוזיקה של מינימל קומפקט, זו שאפשר לתאר במילים כמו קרה, מנוכרת, עגמומית ואפלה, היה במפתיע אושר צרוף ממש.
היי, אפילו ברי לא יוכל להכחיש שהוא ממש נהנה במוצ"ש לנגן בחיוך רחב את הקטע האינסטרומנטלי בסוף Disguise (בביצוע שסוף סוף תפס את היופי שלו), שאותו קטלג בעבר כ"כבד ומדכא". מה אומר, הלוואי שהכבדות והדיכאון של הסיבוב הזה יחזרו במהרה לאיחוד נוסף (:

זהו, מכאן והלאה רק תמונות!
המשך…

שמור בנושאים: כללי,מוזיקה | אין תגובות


מקסימל קומפקט
יום יום שבת, 28 ינואר 2012, 3:17
תגובה אחת

b-miniml12_mix2.jpg

כולם שאלו אותי אתמול: נו, אז כותבת על מינימל קומפקט?
אבל מה יש לי לכתוב על מינימל קומפקט? יש לי הרבה מה לומר בעקבות ההופעה המרגשת של "יאפים עם ג'יפים", יותר מכפי שמצאתי זמן השבוע לשבת ולשפוך אל המקלדת. אבל על מינימל? מה אומר? מה אפשר להגיד חוץ מ"מעולה!!!" בעיניים בורקות? חשבתי על משפטים, כותרות, אסוציאציות, ואת כולם כתבתי באיחוד הקודם. הלהקה הזו היא כמו קפסולת זמן, שנפתחת ונסגרת קצרות בכל איחוד, ממשיכה בדיוק מאותו מקום כאילו לא עברו שנים, קמטים, שערות לבנות ושאר צרות הזמן. מינימל קומפקט היא מנייה בטוחה: להופעות הבודדות שלה מדי כמה שנים אתה הולך בהתרגשות שגורמת למוח שלך לנגן את שיריה מעצמו כבר מהבוקר ומצפה לצאת מאושר עד הגג ולחייך מאוזן לאוזן, וזה בדיוק מה שאתה מקבל.

אז אין מה לומר ולנתח. רק להיות מוקסם מהרגעים הקטנים: סמי ומקס פורצים בריקוד במעגל בניתורים כאילו חזרו אחורה 50 ומשהו שנה לימי הגן. להסתכל על ברי שמנצח מהצד על העסק ומחלק הוראות, מאושר מעצמו כשהשיר נעצר בדיוק עם הינתן הסימן ותופס את פניו ב"אלוהים, איזה לילה!" כשהתקשורת שוב משתבשת באופן חינני, ובפעמים אחרות עומד בפרצוף בוחן ורציני כשל מורה ומסמן עם הראש כן ולא כמבוגר האחראי המשגיח על הילדים. הבעיטה בבטן שמגיעה כשסמי פתאום מרים מקלו על הסנר כמה סנטימטרים ממך. הליין של הבס שמנוגן ממש בחבטות ביד פתוחה על כל המיתרים ב-The Well. הבס, הבס, בכל שיר. כמה נוכחות יש לבס במינימל קומפקט. המפגש המחודש עם ההתחרעות של פורטיס על הגיטרה שעליה ויתר בסיבוב הסולו האחרון. האיטיות המכשפת של Loosing Tracks, לצרוח עם כולם את הפזמון של Deadly Weapons עם העלייה לפלצט בסוף ה-"the only danger". הפנים הזורחות של ליאור שעומד מאחוריי, שבשירים הראשונים צורח כל מילה ומילה אפילו יותר חזק מהרמקולים. להסתכל על ברי כשהוא מנסה לשחזר את הריצה הקבועה על הבמה עם הגיטרות בסולו של Piece of Green אבל כולם נעמדים לו במיקום הלא נכון ופולשים לו לטריטוריה, והוא מנסה להשליט סדר תוך שמקס בכלל מסיים לו את השיר שתי דקות קודם… הקסילופון המצחיק של מקס, הצרחות של יונתי בפתיחה ל-Immigrant Song. שמישהו על הבמה סוף סוף שר יחד איתי את הטקסט הנלחש בפזמון של Inner Station ויודע את המילים! החיוכים, החיוכים. של כל אחד ואחד על הבמה ומולה.
מעולה.
המשך…

שמור בנושאים: כללי,מוזיקה | תגובה אחת


הטרקטורים חזרו אל הבמה
יום יום שבת, 22 אוקטובר 2011, 20:31
2 תגובות

"אני רואה אותנו כסוג של סמוראים, קמים בבוקר, לוקחים את החרב והולכים לשרוד"
(אבי בללי, ראיון לידיעות אחרונות, 2003)

b-trctor_1624-1.jpg

אם היה זה יום טוב באמת, הוא היה מתחיל בשעה שמונה בערב, ברגע שהתיישבתי על הבר בויטרינה אהובתי, עם כוס לימונדה ורודה וצ'יזבורגר מנחם ומשיב כוחות, וקבלת הפנים החמה כתמיד של נתי.
אם היה זה יום טוב באמת שהיה מתחיל רק בארוחת הערב, כל מאורעותיו היו מתרחשים מוקדם יותר והייתי מספיקה לאוטובוס האחרון, ולא נזקקת לשירותיה של מונית מת"א לשרון במחיר שערורייתי, בסך יותר ממחצית הוצאותיי החודשיות הממוצעות על תחבורה.
אבל כשהלכתי לאורך הטיילת בחזרה מההופעה של נקמת הטרקטור ביפו, נהנית מהטאץ' הסתווי לבריזת הים, הודיתי שלמרות 12 שעותיו הראשונות של היום, היה זה ערב מוצלח ומעודד מספיק כדי להצדיק הוצאה כספית חריגה בצורה פנומנלית מבלי להיתקף היסוסים וחרטות, ואף לפוגג את מרביתו המבאסת.

זו לא היתה ההופעה הטובה ביותר של הטרקטורים שראיתי. אפילו לא קרוב. אין זה מעיד לרעה על טיבה, כמו לטובה על כך שראיתי כמה וכמה הופעות מעולות שלהם במידה יוצאת דופן שקשה להתחרות בהן.
המשך…

שמור בנושאים: כללי,מוזיקה | 2 תגובות


אלביס התפוצץ ממטאור, והתשובה לשאלתו הנצחית של פרנק זאפה
יום יום שישי, 7 אוקטובר 2011, 3:29
5 תגובות

לא פעם מכנים את המוזיקאים הקשישים המגיעים לארץ "דינוזאורים" או "מאובנים חיים". מסתבר שלפחות במקרה של חלקם (ג'וני ליידון ופול סיימון, למשל), זה אפילו נכון מבחינה מדעית. על אבות הפאנק בתקופת הפלאוזואיקון, על תחייתה המחודשת של תספורת אלביס פרסלי באנטארקטיקה, ועל הדרך המשונה ביותר להשיג דייט עם פרנק זאפה.

b-HMClydn_1930t.jpg
ג'וני רוטן, הגרסה האנושית. צולם בכנס המוזיקה של הייניקן בתל אביב, 2010.

טרילוביט בּוֹפּ

תכירו את גריגורי ד. אדג'קומב, פלאונטולוג נודע, או בעברית – חוקר בעלי חיים שנכחדו לפני מיליוני שנים. בדמיונכם אתם בוודאי חושבים עכשיו על דינוזאורים מפחידים, עצומי ממדים ומחודדי שיניים, מהסוג שכל מוזיאון טבע ישמח למלא בשלד של אחד מהם את חלל הכניסה שלו בתור מוצג מושך קהל. אך לא, גריגורי מיודענו כנראה חשב שדינוזאורים זה יותר מדי מיינסטרים, ובחר למקד את הקריירה שלו בחקר טרילוביטים.

הטרילוביטים הלכו על אדמת… בעצם, בתוך מי כדור הארץ, עצרו, התפגרו והתאבנו, וכל זה כמה עשרות מיליוני שנים לפני שהדינוזאור הראשון או קית ריצ'רדס בכלל נולדו. הטרילוביטים היו פרוקי רגליים ימיים, שזה בעצם דבר שנראה כמו משהו שאבות אבותיו של המין האנושי, לו היו קיימים אז, היו הורגים בכפכף אם היה נכנס אליהם הביתה (היו מינים בודדים בגודל חריג של כמה עשרות סנטימטרים, אז אולי טוב שלא מיהרנו להגיע). באותם ימים קדומים, כשהחיים בכדור הארץ היו רק בצעדיהם הראשונים, הטרילוביטים היו בכל מקום בהמוניהם. למעשה, עד כה התגלו כ-17,000 מינים של דמויי החרקים החייזרים הללו ברחבי הגלובוס (לעומת כאלף מיני דינוזאורים) – מה שמהווה צרה צרורה אם אתה פלאונטולוג נודע ובדיוק גילית עוד 5 מינים לא מוכרים.

הבעיה היא כזו: לכל מין של בעל חיים או צמח צריך לקרוא בשם. מציאת השם הנכון היא עסק מסובך גם כשאתה מחפש אחד עבור ילדך או להקת הרוק החדשה שהקמת, אבל בטקסונומיה המדעית אתה גם צריך לעשות זאת תוך עמידה בכללים קפדניים שניסח חוקר טבע שבדי במאה ה-18: בין השאר, השם חייב להיות ייחודי ויחיד במינו, בעל שתי מילים בלבד, כשהראשונה חייבת להיות שם הסוג אליו משתייך המין. ואם זה לא מספיק מורכב, את כל זה צריך לעשות בכתיב לטיני תקני.

לפעמים המילה השנייה היא "מצוי" בלטינית, או תיאור כמו "פחוס", "רחב", "ירוק". אבל הגיוון הוא אפעס מעט קשה לביצוע ככל שאתה מתקדם לכיוון מין הטרילוביט ה-15,780. אולי בשל כך, אדג'קומב ושותפו אדריאן החליטו לזרוע מעט אנרכיה במיון המדעי, ולקרוא ל-5 טרילוביטים חדשים שמצאו על שם חברי הסקס פיסטולס: Arcticalymene viciousi, Arcticalymene rotteni וכן הלאה. גם לפאנק האמריקאי מגיע ייצוג, הם חשבו, והעניקו לראמונס את אותו הכבוד: Mackenziurus johnnyi, M. joeyi, M. deedeei, M. ceejayi. וזו רק ההתחלה. גם סיימון וגרפונקל הוכנסו על ידם להיכל התהילה של המאובנים: Avalanchurus simoni ו-Avalanchurus garfunkeli לצד קרובי המשפחה Avalanchurus lennoni ו-A. starri. החצי השני של הביטלס גם הוא קיבל ייצוג טרילוביטי: Struszia mccartneyi ו-S. harrisoni.
מיק ג'אגר קיבל את Aegrotocatellus jaggeri, שלא רק שמנציח את שמו, אלא שגם שם הסוג בהתחלה פירושו "בובה רעה" בלטינית. וכמובן שאי אפשר בלי האדם שכנראה עוד הספיק בחייו לדרוך על טרילוביט אחד או שניים, הלא הוא עמיתו של ג'אגר, Perirehaedulus richardsi.
המשך…

שמור בנושאים: כללי,מוזיקה | 5 תגובות