סיפרתי לכם מזמן על השריטה שלי. אחרי הגשמים היא שוב עושה קאמבק. מצולם.

מזה כשבוע וחצי שאינני מוצאת זמן לעדכן את הבלוג. החדשות הטובות הן שפה ושם הצלחתי לגנוב כמה שעות חטופות של בריחות קצרות מערי המרכז אל השדות מסביב בלוויית המצלמה. כן, זהו עוד פוסט מצולם שכזה שמנסה להראות את היופי שטמון במבט קרוב יותר בצמחי הבר הישראליים גם למי שלא מזהה צָמָר מפוצל מהו או זיפנוצה מחוספסת (נשבעת לכם שאני לא ממציאה את השמות הללו). אבל הפעם עם טוויסט.

על אף שתמיד מדגדג לי להרחיק אל צמחיית המדבר בבורות לוץ או להצפין אל פריחת החרמון המאוחרת, בשל קוצר הזמן והיעדר שותפים לתחביב, בדרך כלל אני מסתפקת בגיחות צילום קרוב לבית. זה די מגביל את היקף המצולמים. בכל זאת, אחרי עשר שנות משחק בצילומי מאקרו, יש פרחים מסוימים שכבר הקפתי מכל כיוון. אבל בטיול כמו בטיול, ההפתעות מסתתרות שם אם רק תפתח עיניים. ולכן הפוסט הזה מוקדש לכל מיני דיירים, מבקרים ועוברי אורח זעירים, בהם נתקלתי כשכיוונתי פוקוס אל עלה כותרת או ענף פוטוגני.
המשך…

בערב ה-9 בפברואר 2009 יצאנו לדרך. על פני מים שקטים שטנו לאורך תעלת ביגל המפרידה בין דרום אמריקה למרחבי הים הפתוח, מתרחקים לאט לאט מהיבשה.

כשאתה משיג מטרה שחלמת עליה כל כך הרבה שנים, אתה קצת ממאן להאמין שזה באמת אמיתי, שלא תתעורר בעוד רגע והכל ייעלם כלא היה. אבל כל הסימנים הצביעו על כך שהנה זה קורה: מתחת לרגליי היה שרוע סיפונה של "פרופסור מולצ'נוב", העוגן התרומם, ולאט לאט התרחקה היבשה אל מעבר לאופק. זהו זה, אני באמת נוסעת לאנטארקטיקה.

ורק לפני שבועיים הכל נראה אחרת לגמרי. באיזשהו שלב התחלתי לדמות את החלום שלי להגיע ליבשת השביעית לתור לרכבת של אינדיאנה ג'ונס ביורודיסני פריז: התוך נראה ארוך ואינסופי, אבל אתה מתקדם צעד-צעד, עד שאחרי שעה ארוכה פתאום נדמה שהנה, עוד חמישה אנשים וזה תורך. או-אז יתברר לך שאחרי האדם החמישי יש עץ, עמוד או איזה מכשול אחר, שמסתיר עוד עשרה אנשים. עברת אותם ואחריהם, הופה! יש עוד עיקול עם עוד 15 איש, ועוד 7 ועוד 10…
המשך…

פינגווינים, קרחוני ענק, פילי ים, עיירות רפאים נשכחות, אלבטרוסים עם אייליינר, סערות בלב האוקיינוס, סיפורים הירואים היסטוריים על חוקרי ארצות עזי-לב, מחלת ים איומה, סיפורים והרבה תמונות נפלאות מהדרום הרחוק. הכל בפנים. סדרת כתבות על ובהשראת המסע שערכתי לפני שנה לתחתית כדור הארץ, אל אנטארקטיקה, ג'ורג'יה הדרומית ואיי פוקלנד (אל דאגה, הפוסטים הרגילים על מוזיקה, תלונות וכל השאר ימשיכו להתפרסם במקביל).

זה קרה לפני שנה בדיוק. בשעות אחר הצהריים של ה-9 בפברואר 2009 גררנו את תרמילנו לנמל העיר הארגנטינאית אושוואיה שבקצה דרום אמריקה ועלינו לסיפונה של "פרופסור מולצ'נוב" – ספינה רוסית קטנה (50 נוסעים, 27 אנשי צוות). בערב הורם העוגן והתחיל המסע ליעד הכי מרוחק ונידח שחלמתי עליו: אנטארקטיקה.

הרצון לנסוע לאנטארקטיקה ניצת בי ב-1997, בעקבות צפייה בסדרת התעודה "החיים במקפיא" בעריכתו של גיבור הילדות שלי, סר דיויד אטנבורו. היא כל כך ריתקה אותי שמיד הפסקתי את חיפושי העבודה וכל עיסוקיי ופשוט ישבתי יום-יום מולה ובהיתי בהשתאות. אחד הרגעים שנחרטו בראשי יותר מכל היה כשהמצלמה התמקדה על פניו של אטנבורו בעודו נואם ארוכות במבטא בריטי צונן על אורחות חיי הפינגווינים. המצלמה החלה להתרחק וכמה פינגווינים נראו מהלכים ליד אטנבורו. היא המשיכה לסגת ועוד ועוד פינגווינים התגלו. כשעצרה, במבט על, התגלה שהוא עומד בלב מושבה מרהיבה של 30,000 פינגווינים. מיד ידעתי שאני חייבת להיות שם. גם אני רוצה לעמוד לצד 30,000 פינגווינים, או לפחות 5,000. האם הצלחתי במשימה? את זה תגלו בהמשך.

המסלול:
מתחילים להפליג מאושוואיה שבדרום אמריקה דרך תעלת ביגל. עצירה ראשונה באיי פוקלנד, מעוז בריטי קטן בלב ים, ובו המוני ציפורים ופינגווינים.
ממשיכים להפליג אל מעבר לזרם הים האנטארקטי שמקיף את כל היבשת הדרומית, אל היעד העיקרי של המסע: האי ג'ורג'יה הדרומית. יש מי שמחשיבים אותו כחלק מהיבשת ויש אחרים שלא. היות ואטנבורו התמקד בו באותה סדרה מופלאה והוא גם היה קרוב ללבו של חוקר הארצות המהולל ביותר בתולדות היבשת, ארנסט שקלטון המהולל (שגם אל הסיפור המדהים שלו נגיע), אתם יכולים לנחש באיזו דעה אני מחזיקה. מיקומה הצפוני יחסית של ג'ורג'יה הדרומית גורם לכך שיש בה יחסית יותר אדמה חשופה מקרח משאר היבשת ואקלים קצת פחות אכזרי, ולכן היא מצטיינת בריכוז בעלי חיים מסחרר ממש. וכמה אתרים מורבידיים למדי גם כן.
בחזרה ללב ים, דרך סופות הופכות קרביים, עד לים הקרח שבו צפים קרחונים שחלקם בגובה בית קומות או כפר קטן.
כדי להגיע הרחק אל פנים היבשת או אל חופיה המרוחקים צריך למשכן לפחות זוג כליות וכבד, ולכן נסתפק בביקור בחצי-האי האנטארקטי (הפנינסולה), שהוא הצ'ופצ'יק של היבשת, ואז ניאלץ לשוב בלב כבד חזרה לארגנטינה דרך אימת הספנים: מעבר דרייק.

בפעם הבאה, בפרק הראשון בסדרה: יוצאים לדרך! אנחנו נפרדים מארץ האש ויוצאים מאושוואיה אל הים הפתוח דרך נופי תעלת ביגל, מול ירח בצבע ורוד.

רשמים קצרים ושלל תמונות מחגיגות 5 שנים ללייבל האלטרנטיבי פית/קית

יוני כדן, ערופי שפתיים

מבעד לחלון

שרון קנטור, ממלושן

זה היה הביקור הראשון שלי בבית פית/קית. אני די חושדת באירועי אינדי "ביתיים" שכאלו, אולי בגלל הניסיון הרע שלי מפסטיבל פולקלה אחד במלכודת החום המכונה "שור 3" – המקום היחיד בעיר הגדולה שממנו יוצאים לאוויר המזוהם והמהביל להגעיל של אוגוסט תל אביבי ואומרים "איזה כיף! קריר! אפשר לנשום!". הסטיגמה הלא-תמיד-מוצדקת שהתקבעה אצלי מציירת בית מתפורר בדרום העיר, שכדי להגיע אליו צריך לצלוח מבוך של רחובות שמעולם לא ידעת על קיומם, ולפחות אחד מהם חפור בבורות ענק החוסמים את הדרך – וכל זה בסדר גמור מבחינתי, עד שמתברר שטרחת עד הלום בשביל מרתון מונוטוני משמים של גברים נוגים וממלמלים הפורטים על גיטרות אקוסטיות בהופעות די זהות זו לזו. התבדיתי חלקית.

צדקתי בקשר למבוך ולבורות הענק (הגעתי מכיוון יפו). בסוף מצאתי את אותו בית מתפורר עמוס אנשים ומוזיקה רועמת ודברים אמנותיים צבעונים – ומסתבר שהוא רק מתחזה ובית פית/קית בכלל כמה מטרים לידו. שתי הופעות אקוסטיות קיבלו את פניי, אך אחריהם הוצבו תופים ופח זבל ישן שנראה כאילו נגנב מאוסקר מרחוב סומסום, ואז הגיעו ה-Mummies & Puppies והעיפו את הגג. אני לא אגיש כאן פירוט נרחב כי יש יום עבודה מחר ואינשאללה גם פוסט ראשון על אנטארקטיקה אהובתי, ולכן אגיע לשורה התחתונה: היו הופעות טובות יותר, היו הופעות טובות פחות, היו גם משעממות. בסך הכללי, שמחתי שהגעתי. היה קהל כיפי, שנדמה שחציו גם עלה להופיע באיזשהו שלב. הרבה פרצופים מוכרים, וחדשים שהיה מעניין להכיר. הבית אומנם ניחן באותו "שיק של טיח מתקלף", כולל חדר מעבר משעשע עם תקרה פרוצה שחומם באמצעות מדורה בחבית (בשלב כלשהו עלה מישהו לגג להוריד קרשים…), אבל עם כל מיני פיצ'רים קטנים שמעלים חיוך כמו החולצות שנתפרו לתוך היריעה מאחורי הבמה הגדולה, או הברז שפונה לתקרה במטבח. מספיק עמוס כדי לספק אווירה הומה ושמחה אבל לא צפוף מכדי להיות בכל זאת אינטימי וחמים בסופ"ש חורפי. שימוש מוצלח בשתי במות כדי לקצר את המעברים בין ההופעות, תחלופה מהירה בין האמנים, שתייה במחיר זול, ארגון מוצלח בתנאים ביתיים והרגשת אינדי קהילתית משפחתית אמיתית. וכל זה במחיר אטרקטיבי (30 ש"ח ליום או 50 ליומיים), שגם אם כלולות בו כמה הופעות שתשכח בעוד חמש דקות (או כבר במהלכן), האווירה הנעימה ואלו שיפתיעו אותך, ולו תהה זו רק הופעה אחת מעולה, מצדיקות את הגעתך.

זהו. מפה והלאה קצת נקודות והרבה תמונות.
המשך…

על אלבומים שהורדו מפס הייצור, על החגיגה להוצאתו המחודשת של "אלבום המצעדים" של יוסי בבליקי בתמונע, וכמה מילים על הופעתו החודשית של שלום גד

על אלבום המצעדים שמעתי בפורום מוזיקה ישראלית של ynet, בשנותיו הראשונות. קראו להחזירו להדפסה, למדפי החנויות, ללבבות של אנשים שלא הספיקו להכיר אותו בטרם נעלם. זמן מה אחר כך, בסוף אחת ההופעות הראשונות בבארבי כפר סבא, חבר הפורום mistral שלף ממגירת הכפפות במכוניתו דיסק צרוב שהכין לי. נסענו להרבה הופעות של אהוד בנאי באותה תקופה, וכמעט בכל אחת מהן התנגן לפחות שיר אחד מהאלבום הזה ממש לפני שהלהקה עלתה על הבמה. כך תמיד ידענו מראש מתי ההופעה עומדת להתחיל – זה לא יקרה לפני שהבחור הרזה ישיר על חור בשמיים כחולים. עוד כמה שנים עוברות. אפריקה. שעת צהריים מוקדמת, ואנחנו עוזבים את שמורת הסרנגטי. מגיל 3 רציתי להגיע לשם, הימים הספורים שלי בסרנגטי היו כמו חלום, וכמוהו, זה היה רגע חטוף שפתאום נגמר. הג'יפ דוהר במרחבים העצומים ואני מזמזמת בלב השבור על חור בשמיים כחולים, לא כמטפורה, אלא כזה שבאמת נקרע ברקיע האפריקאי ההולך ומתקדר מחוץ לזגוגית החלון. גשמים מקומיים נופלים מחורים בשמיכת השמיים, כמו עמודי ענן אפור כהה שמחברים בין השמיים לנקודות מסוימות בקרקע, וכל השאר מסביב יבש וחרב.

בשבוע שעבר, קצת אחרי תום העשור, חגגו בתיאטרון תמונע את צאתו המחודשת של "אלבום המצעדים" של יוסי בבליקי. נזכרתי בשיחות בפורום אי שם בשנים הרחוקות ההן, שבהן מנינו כל פעם מחדש את כל הפנינים הנחבאות של המוזיקה הישראלית שכמו הושלכו למעמקי האוקיינוס על ידי חברות התקליטים עם הפסקת ייצורן. נכון, לכל אחד מאותם אלבומים שנעדרו מהחנויות היו שומרי להבה, עדר מעריצים, לפעמים של מאות ולפעמים של מתי מעט בודדים, שעבורם השירים עדיין המשיכו לחיות והם ניסו להפיץ את השמועה במילים נלהבות ובעותקים צרובים. ובכל זאת, כשמפסיקים להדפיס אלבום מסוים שהופץ בעותקים מועטים (או שלא הומר מוויניל לדיסק) זהו חור בתרבות שלנו, זהו גזר דין לשכחה בקרב הקהל הרחב, זהו חוסר אמון ביכולתה של המוזיקה להתגלות מאוחרת, כפי שקרה להרבה אמנים ששמם נישא כיום על שפתינו אך בזמן אמת היו נחלתם של מעטים ונכשלו כלכלית.

הרבה מהאלבומים שהזכרנו אז זכו לשוב אל האור במהלך העשור: "סוס" של יהלי סובול, "סוף המדבר" של שלום גד, האלבום השני של מופע הארנבות של ד"ר קספר, הראשון של זקני צפת, "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל", פסקול "מלכת האמבטיה", "אחד מול אחד" של אור כשדים, "תיקיות" של רונן בן טל, שני האלבומים הראשונים של דני סנדרסון, רבים מאלבומיו של שלמה ארצי ועוד ועוד. אבל עדיין יש כאלו שמחכים לגאולה.
בשנים האחרונות יש לא מעט השקות מיוחצנות של אלבומים קיימים שפשוט נעטפו מחדש בתוספת בונוסים ונשלחו לחנויות. למרות שרבים מאותם אלבומים הם אבני דרך ברוק המקומי ויצירות מופת נפלאות שראויות שישובו ויוזכרו בימים שבהם התקשורת מבכרת גרסה כל כך דלה ומצומצמת של מיינסטרים (שכבר לא מנפק עוד ממשיכי דרך ל"אהוד בנאי והפליטים", "פלונטר" או "אפר ואבק"), הם כבר כאן. הבו לנו את אלו שלא.
(וכאן לא אתאפק ואוסיף: ותתחילו עם ז'אן קונפליקט, בבקשה)
המשך…