ביום חמישי שעבר, ה-27 למרץ, התקיימה בכיכר רבין הופעת 'אנפלאגד' שאפתנית ומיוחדת במינה, בכך שהיא היתה אנפלאגד במובן המילולי של המילה. ההגברה, הציוד, כלי הנגינה והתאורה לא חוברו למערכת החשמל, אלא הופעלו באמצעות אנרגיה חלופית: מתחם דיווש, פאנלים סולריים, ו… שמן טיגון של פלאפל.
המשך…
במשך מספר שנים התנוסס בכניסה לבארבי כפר סבא שלט קטן ובלתי מורגש. כדרכם של שלטי אזהרה רוב העוברים והשבים והעומדים בתור לקופה לא נתנו עליו את הדעת, אבל אותנו הוא הצחיק כל פעם מחדש. הוא נשא את הכתובת המשונה: "הכנסת חפצים קהים למועדון אסורה בהחלט".
תמיד דמיינו איש אבטחה מפשפש בתיק שלנו ובין סכין הקצבים הענקית, דוקרן הקרח וכוכבי הנינג'ה מוצא לפתע ספר או את הפנאל של הרדיו מהאוטו או פלאפון ומזדעק: "בלי חפצים קהים!". לעתים תקף אותנו החשק להגניב חרב סיף חדה בתיק ולחכות שיעירו לנו, ואז להצביע על השלט בתחושת ניצחון. שקלנו מפעם לפעם להעיר משהו בעניין, אבל למה לקלקל את החיוך הקבוע במפגש המחודש עם השלט האווילי בכל הופעה בעבור שלט הגיוני יותר. קצת מעליו התנוססה כרזה נוספת ששעשעה אותנו, שהציגה את ההופעה החדשה והמרגשת "ליאור קרואלי: השירים הלא מוכרים" – שינוי תהומי ומבורך מהסט-ליסט השחוק ששמענו אינספור פעמים, רוויי עשרות להיטיו המפורסמים והטחונים עד זרא של ליאור קרואלי.
יש לי חיבה לשלטים אידיוטים. עד היום איני יודעת מדוע כמעט ולא צילמתי בביקורי באוסטרליה, ארצם של שלטי הזהירות המצוירים המשונים בתבל. כולנו מכירים את "זהירות, קנגורו חוצה", או קואלה, או גמל, או פינגווין, אבל "זהירות, קסוארי"? ועוד בגרסת הלפני ואחרי המפורסמת שנוסע כלשהו הטיב לצייר על השלט המקורי? אגב, ככה נראה קסוארי, אם תהיתם.
זממתי לקחת את השלט הזה כמזכרת מסניף הבארבי הכפר סבאי, שבעוד כשבועיים-שלושה ייסגר ויחזיר לעיר את השממה המוזיקלית שהיתה כאן עד בואו. כשטלי ואני עברנו ליד אותו קיר בשבוע שעבר רציתי לתעד במצלמתי את השלט לדראון עולם, אלא שגיליתי לחרדתי שהוא נעלם. גם הכרזה של ליאור קרואלי גורדה, ופתאום עמדנו מול קופות ריקות וקיר ריק, שום דבר לחייך בגינו, ופתאום הסגירה הצפויה נראתה מוחשית מתמיד, ואפילו נטולת מזכרת לקחת הביתה (מה הסיכוי שמישהו יאשר לי לקחת את השלט הענק של הופעות השבוע הראשון מחלל הכניסה? ואם כן, איך לעזאזל אסחוב אותו מרחק ארבעים דקות הליכה?). כל כך רציתי את השלט הזה. מבאס.
טלי סיפרה שכאשר מתרגמים בסין שלטים לאנגלית לעתים נאבד משהו בתרגום – ההיגיון. כך קרה שבעודה מטפסת על גבי יותר מדי מדרגות להר כלשהו, נחו עיניה על השלט המצולם מתחת לפסקה זו. לא ברור מה כתוב באותיות הסיניות שיכול היה להוביל לכתובת הביזארית הזו. אנחנו מהמרות שזה היה אמור להיות "Keep Order". כך או כך, הרי לכם עוד מקום חוץ מבארבי כפר סבא שאליו אתם מוזמנים בשמחה להביא את אלות הפלדה האישיות והקהות שלכם.
צילום: טלי פרדסא. תרגום לאנגלית: דקסטר מורגן
לפני כארבע שנים נסעתי במשאית דואר בדרך מתפתלת ביערות הגשם של אוגנדה. אי שם באמצע הדרך הרגשתי שאני זקוקה לפסקול שיניע את המחשבות שלי מהתעסקות בחום ובצפיפות, ושלחתי את ידי אל הווקמן. מיד ננעצו בי מבטים מופתעים. בשנייה הראשונה חשבתי שאולי ווקמן הוא מחזה נדיר ביבשת השחורה, אבל מהר מאוד חלחלה לתוכי ההרגשה שהעיניים הבוהות בי אומרות בזעזוע: "אדם לבן ללא דיסקמן?! מה זה, חזרנו לאייטיז?!". שנה אחר כך השתדרגתי בגאווה לנגן הפלסטיקים העגולים, אך עד מהרה בעודי מתיישבת ברכבת העמוסה ומניחה את חבילת הדיסקים שלי על השולחן הקטן, מיד נישאו אליי עיניהם של החיילים בכסאות הסמוכים, שבאוזניהם היו תחובות אוזניות לבנות גאות שמסגירות את הגאדג'ט אליו הן מחוברות: מה זה, חזרנו לניינטיז?! כן, תמיד דופקים את השחורים.
נגני ה-mp3 הללו. האשימו אותם בירידת הרווחים התלולה ממכירות דיסקים, בכך שהם מביאים למות הקונספט של אלבום כיצירה שלמה. והשבוע, בגלל פופולריותם הגוברת, זכינו לקאמבק לא רצוי בעליל.
"הנגנים הפכו למכת מדינה", אמרו באגף התנועה של משטרת ישראל, והחליטו להשיב מן האוב את החוק מימי הווקמן ולפצוח במבצעי אכיפה מוגברים נגד הולכי רגל שיעברו במעבר חצייה כשעל ראשם יותר מאוזניה אחת. לדברי המשטרה, 35 אחוז מההרוגים בתאונות הדרכים הם הולכי רגל ו"רמת הריכוז סביב הולך רגל ששומע מוזיקה אינה גבוהה והוא אינו מודע לסביבה". כמובן שאין שום נתון כמה מאותם 35 אחוז חבים את מותם לאייפוד החדש שקיבלו ליום ההולדת על פני נהג שסטה מנתיבו ודרס אותם ללא קשר לכמות האוזניות שהיו או לא היו נעוצות באוזניהם באותו הרגע, אבל לוגיקה אינה הצד החזק של משטרת ישראל. דוחות, לעומת זאת, בהחלט כן.
למה החוק לא נאכף עד עכשיו? אולי בגלל היותו מטופש למדי. מה ההבדל בין הולך רגל ששומע מוזיקה באוזניות לבין נהג השומע מוזיקה ברדיו כשחלונות רכבו סגורים? שמיעתם של שניהם נפגעת באופן זהה, ואף על פי כן איש לא ישקול להוסיף סעיף לחוק שיחייב נהגים לתת למזגן לברוח דרך חלון פתוח כדי לשמוע את רחשי הרחוב או לאסור על קיומה של מערכת סטריאו ברכב. וסלולריים? הלא הדיבור בהם מסיח את דעת הולך הרגל הרבה יותר מהאזנה פסיבית למוזיקה באוזניות. די לשמוע עוברי אורח צועקים במרחב הציבורי את כל חייהם ופרטיהם האישיים ביותר לפלאפון, בלי טיפת מודעות לאוזניים סביבם, כדי להיווכח בכך.
המשך…
1993. ראש הממשלה יצחק רבין שוקד על כינון הסכם אוסלו. ביל קלינטון מושבע כנשיא ארצות הברית. חברת ערוצי זהב מביאה סוף סוף את בשורת הכבלים לכפר סבא. מי שלא התחבר נאלץ להסתפק בערוץ הראשון ובשידורי הניסיון של ערוץ 2, שסיפקו את הלהיטים "העולם הערב" ו"המעגל של דן שילון". פורטיס וסחרוף נפרדים לטובת שתי קריירות סולו מקבילות. המחשב הביתי הממוצע עוד לא מחובר לאינטרנט, האוזניים לא מחוברות לסלולרי, אינטל אוטוטו מתחילה לייצר מעבדי פנטיום. בהיעדר אולפנים ביתים זולים ודרכי הפצה אלטרנטיביות ברשת, כמות האלבומים שיוצאת בישראל קטנה יחסית לימינו אנו, וכל אלבום זוכה ליותר תשומת לב בתקשורת. לכן היה זה מפתיע כאשר ב-14 במרץ 1993 נפתח שבוע חדש ביציאתם של לא פחות משלושה אלבומי בכורה ללהקות צעירות וחדשות: 'זמן סוכר' של איפה הילד, 'דברים בלחש' של כנסיית השכל, ואלבום ללא שם לבית מופע הארנבות של ד"ר קספר.
המשך…
רונה קינן וברי סחרוף שרים ביחד את 'ג'ינג'יות' בשני מיקרופונים. מדי פעם כשמשפט מסתיים והמילים נגמרות הם מגניבים מבט אחד על השנייה או להיפך, עם חיוך קטן. הקטע הכי מקסים מגיע לקראת הסוף, בשירת "פה פה, פה, פה פה פה פה" צוהלת בקול הגברי והחרוך מסיגריות שלו והקול המלאכי הצלול שלה כשהחיוכים הקטנים של כל אחד לעצמו הפכו להבעת אושר משותפת. אם היה מישהו אחד באולם סמולארש הגדול שהצליח להעתיק את עיניו משני אלו הצידה למחצית השנייה, הוא בטח נתקל בחיוך מלא פליאה על פניו של שלומי שבן שניצח על הערב. כלום יכולנו לבקש מתנה מתוקה יותר מהביצוע הזה ליום האישה הבינלאומי?
המשך…
שבת בערב. החלל הגדול של היכל התרבות מלא עד אפס מקום. גם הבמה. כל שטחה הרחב תפוס על ידי כסאות, מעמדים לתווים, כלי נגינה ועשרות נגנים: מצד ימין מאחור בולט הנבל ליד הצ'לו. המיתרים פרושים לכל האורך כגב המחזק של ההופעה. מקדימה, בצד ימין, ניצב הפסנתר. בקצה השמאלי עומדים נגני כלי הנשיפה ומותירים קצת רווח להשתוללויות של צביקה אלייב והדרבוקות בהמשך הערב. את השורה החותמת סוגרת מקהלה ווקלית, ובראש החנית עומד הלב, הבסיס של השירים – גיטרות, בס ותופים של כנסיית השכל. כשהאורות כבים הכל משתתק ומפנה מקום לצלילי הקסילופון העדינים של הפתיחה האינסטרומנטלית השאובה מסוף הלחן של 'מיטות חולות'. בבום אחד נדלקים אורות לבנים עד לתקרה הגבוהה וכל התזמורת האדירה מצטרפת בבת אחת. חגיגיות באוויר והתרגשות של תחילת הופעה כשאתה עדיין שואל את עצמך אם יקרה בה אותו קסם מיוחד ששמור למוזיקה חיה כשהיא טובה באמת. והנה מתחילים צלילי המיתר הנמוכים והקול המספר של רן אלמליח שנדמה כמו אותה אות גדולה מצוירת ומסולסלת בראש המשפט הראשון של סיפור מספר אגדות, מכניס אותך בדרמטיות לתוך העלילה: "לא רחוק מכאן, יכול להיות בכל מקום בארץ, שם נולדתי תחת שמי תמוז מותכים" ('אוטוביוגרפיה' כמובן, עם הטקסט הנהדר של שמעון אדף).
ויש קטעי נגינת סולו נפלאים, או דיאלוג מקסים בין חטיבת הרוק למיתרים שנמזגים בהם, ורגעים יפים, וחגיגיות, ושירים שפורטים על הנימים שלי כמו 'רוץ ילד', שמפציר בך לקום, לנסוע ולעזוב ולהגשים את החלומות שלך בחיוניות שמדביקה אותך אבל עם סדקים בקול כמו מבין שבשבילו עצמו זה כבר אבוד. ובחור שנושק לחברתו בראש בדיוק בשורה הנכונה של 'רעפים', ועמי רייס המעבד שרץ בין הפסנתר לאקורדיון וביניהם שולט בכל החבורה האדירה הזו במחוות תנועה קטנות ומבט. והרגל מתחילה לתופף והאצבעות נעות על מיתרי בס דימיוניים, והשפתיים נעות עם המילים אבל השירה נשארת בפנים. מתגנבת שוב אותה הרגשה שהיתה לי בפעם הקודמת בה ראיתי את ההופעה הזו, באמפי ברעננה, שיש המון יופי במוזיקה אבל המרחבים הגדולים מדי שבהם היא מהדהדת גורמים לה להיות מרוחקת. 23 שורות מפרידות בינינו, אור חיוור ירקרק על צדם האחורי של היושבים לפניי משלט ה"יציאה" על הדלת הסמוכה, הפרעות קטנות של קטעי לחשושים מזוג שמשוחח מאחור. המוזיקה נוגעת אבל אתה רחוק מכדי לגעת בה בחזרה. יש לפעמים במוזיקה של כנסיית השכל משהו שמזכיר לי את התיכון, איזו הרגשת ניכור ובדידות של הילד השונה, עם מצבי הרוח המשתנים, החלומות, התמימות והדרמטיות. ובדיוק מתחיל השיר 'הלילות'. ההרגשה הזו של לצעוד בלילה לכיוון שנראה הכי חשוב בעולם באותה שנייה, להרגיש כל צעד וצעד ושהרחובות הריקים אוספים אותך אליהם ומנחמים, ויורם חזן צועק: "אני ממשיך ללכת, הבטון אוהב אותי, לא מביט בו, לא הלילהההה, הוווווווווו". אתה לא רוצה לשיר בלחש אלא לצעוק איתו, לפרוש ידיים, להרגיש לרגע בן 17 שממהר באיזו סערת נפש במעלה הרחוב, אותו גיל שבו הייתי כשראיתי את הכנסייה מופיעה עם אלבומם הראשון, ובסוף ההופעה עמדנו על הגשר שמעל לכביש המהיר איפה שמישהו ריסס "1900?", והסתכלנו איך המכוניות הדוהרות נעלמות באופק.
המשך…
צולם בפארק הלאומי גראנד טטון, וויומינג, ארצות הברית. אביב 1997
הפעם הראשונה שבה הרגשתי שיש לי טביעת עין כלשהי לצילום היתה כשהגעתי לאמצע האלבום האדום שבו סידרו הוריי את התמונות מהפילמים ששלחתי לארץ ממסעי לאורך שמורות הטבע של מערב ארצות הברית ב-1997. בדיוק בתמונה הזו. מאז יצאתי למסעות נוספים וצילמתי עוד תמונות רבות, אך זו עודנה אחת האהובות עליי מכולן. בגלל הנוף הדרמטי עוצר הנשימה של הפארק הלאומי גראנד טטון, בגלל הקומפוזיציה, בגלל הצבעים שמשדרים איזו קרירות מקפיאה אך צלולה שנדירה כל כך במקום שבו אנו חיים. אבל בעיקר עושה את התמונה הצללית הקטנה של הדמות על החוף, השחור היחידי פרט לכמה ענפים עירומים שנותנים לה קונטרה מימין.
לפעמים כשאתם מביטים בתמונה או ציור אינכם יכולים שלא לתהות מה עובר בראשה של הדמות האלמונית בסיטואציה המונצחת. האדם הזה שעל שפת האגם, מה הוא חושב? מי הוא? איזו דרך ארוכה עבר כדי להגיע לאותה פינה מרוחקת? האם לבו נצבט מיפי הטבע המפואר הפרוש למולו? במקרה הזה, כצלמת אוכל להשיב: הדמות היא איילת, חברה מהתיכון שהצטרפה אליי למסע במכונית קרייזלר Fifth Avenue 83', חבוטה ומתפרקת (המכונית, לא איילת). הדבר המשעשע באמת בתמונה, שחבוי מעינו של הצופה בה, הוא שמאות, אלפי ומיליוני בני אדם יכולים להרהר מולה מה עובר לאיילת בראש – ההוד וההדר של הנופים הפראיים, אפסיותו של האדם מול הטבע, חלומות לכבוש את פסגת ההרים כי הם שם, רגעים של התעלות נפש או בדידות מזהרת – ואיש לעולם לא ינחש את האמת. התמונה מתעדת למעשה את הרגעים שאחרי הפיקניק בעל התפאורה הנפלאה ביותר במסענו, ומה שאיילת חושבת הוא: "לעזאזל, אני לא מאמינה שכל האוכל שלנו מסתכם בחצי חבילת קרקרים עם שקיות קטשופ בנות שבוע מבורגר קינג".
המשך…
